לפני 4 שנים. 1 בפברואר 2020 בשעה 23:48
עצמו עיניים, נשמו עמוק ודמיינו את התמונה הבאה.
ילדה בת 23 מגיעה הביתה ומציגה בפני אמא שלה
ידיד קרוב שלה. היא כבר שמעה על הידיד הזה
אבל פנים אל פנים זה קצת אחרת. טב אולי לא קצת,
כי בכל זאת הוא מגיע בדמות נשית מהממת (תוספת שלי)
והוא בן 49.
עכשיו דמיינו שהאמא הזו היא את/ה.
הצטמררתם? אמרתם לעצמכם "אנחנו ליברלים,
מפרגנים אבל לא במשפחה שלנו"?
הסצנה המקורית לא יוצאת לי מהראש. היא בכלל לא
קשורה לפוסט הזה אבל היא קפצה לי רגע לפני
שהתיישבתי לכתוב.
לי היה קצת יותר מזל, תרתי משמע. אז ככה,
את יום רביעי האחרון סיימתי בעשר בלילה לאחר
ארבעים שעות עבודה רצופות. הרגשתי כמו בתחילת
שפעת, סחוטה כמו סמרטוט משומש. הייתי חייבת
להטען מחדש ודנה עושה את זה הכי טוב שאפשר.
אז בחמישי תכננתי לסיים מוקדם בעבודה לעלות על מדי
דנה החדשים ואז לבקר את מור המהממת, המאפרת
האישית שלי לטאץ אפ ומשם להמשיך לקניות. בסיום
בדרך הביתה אני גם אמורה לאסוף את הגדולה שלי.
וכמו תמיד אצלי, תכניות לחוד ומציאות לחוד. סיימתי
באיחור של שעתיים במשרד והגעתי אל מור כשהיא כבר
מחכה לי לאחר שסיימה את היום שלה. בלי להתבלבל
היא מזמינה אותי אליה להכיר את אמא שלה שמתארחת
אצלה. וואו, לפגוש את ההורים זה כבר שלב רציני 😉
ביחסים שלנו.
הרבה פעמים מצאתי את עצמי חושבת איך נראה מבחוץ
הקשר שלי עם מור. אני, גבר בן 49 מבלה בבית של ילדונת
בת 23. על פניו זה נשמע לא טוב, יש כאלו שירגישו
בחילה. אני לא יודעת למה המחשבות האלה צפות אצלי כי
ברירת המחדל שלי היא שממש אבל ממש לא אכפת לי
איך רואים אותי אחרים. רק דעתי על עצמי חשובה לי
(ולפעמים גם של עוד כמה אחרים).
אני יודעת ששום הסבר לאופי הקשר שלנו לא יגבר על
הדמיון הסוטה שלכם ולכן אני לא מנסה להסביר או
להתנצל. מור נכנסה לי ללב בשבעת החודשים שאנו
מכירות ואני מרגישה כאילו היא ילדה נוספת שלי.
(נראה לי שהגדולה שלי ומור היו יכולות להיות חברות
ממש טובות. אולי ביום מן הימים כשרונית תסכים
להוריד את החומות...).
בחזרה לסיפור, לאחר מבוכה קלה בהיכרות אנחנו
מתיישבות בסלון ומור מדרבנת אותי בחוסר סבלנות
לספר למזל (חסרת נימוס שכמוני. לאמא של מור
קוראים מזל (זוכרים...? תרתי משמע....?)) את הסיפור של
דנה. השיחה קולחת והשאלות עולות ואני כהרגלי נהנית
לדבר על עצמי. בהמשך מזל ואני עוברות לרכל על מור
ועל דניאל אחותה. ואם חשבתם שמור מהממת חכו
לפוסט שיוקדש כולו לדניאל. אני חושבת שבשלב הזה
זכיתי לקצת נקודות אצל מזל כשהיא מגלה שיש לנו דעות
דומות לגבי הבנות שלה. בשלב כלשהו הייתי חייבת
לסיים את הערב. הדבר האחרון שאני צריכה הוא לאחר
לאסוף את הגדולה שלי באמצע הלילה.
ליד הדלת דניאל מגיעה אלי, מחבקת באהבה ולא רוצה
להרפות. אני מנסה לדמיין מה עובר על מזל ברגעים
האלה ואז מור מספרת לה שאני הייתי זו שתמכה בה
כשהייתה במשבר פרידה בדיוק כשהכרנו. שם מזל כבר
לא יכלה להחזיק מעמד והדמעות ירדו מעצמן. חיבקתי את
מזל והיא אותי ואז גם מור ודניאל הצטרפו לחיבוק
משפחתי...(נהייתי קצת דביקה, לא?). ואז כשכולם קצת
נרגעו ואני כבר ממש בדלת אני שומעת מכיוון הסלון בכוכב
הבא את השיר "מאמא" של שמעון בוסקילה וכאן נפתחו
אצלי הסכרים. עכשיו מזל היתה בתפקיד המנחמת.
אל תדאגו, אמא שלי עדיין איתנו בריאה ושלמה אבל
המילים ובעיקר הסרט "אחותי היפה" נוגעים בי בכל כך
הרבה רבדים שזה מעבר ליכולתי להשאר זקופה ולא לנזול.
חפרתי כבר יותר מדי אז אני רק אוסיף משפט אחד.
מזל יקירתי, כמו שכבר אמרתי לך בנות כאלה לא צומחות
להיות מי שהן בלי קרקע פוריה. היה לי לעונג להכיר אותך
ומקווה שנתראה שוב בקרוב. כבר עברו יומיים ועדיין אני
נחנקת מדמעות כשאני כותבת לך את השורות האלה.
אוהבת אתכן ❤
דנה 🌹
