כבר לא שותקת

בשנה האחרונה יש ביני ובין רונית תהום פעורה בשאלה עד כמה דנה מתכוונת להחשף ובפני מי. עמדת המוצא של רונית היא בפני אף אחד ועמדת המוצא שלי היא כמו בסצינה מהסרט מתחת לאף " בא לי לעמוד על השולחן ולהגיד אני הרצל בן טובים דפקתי הקופה". אז אפשר לספור על שתי ידיים את האנשים שיודעים לקשר את דנה לזה שמאחוריה אבל אני רוצה עוד. השיחה האחרונה שלנו נגעה לקטנות שלנו. היתה לנו הרגשה שהן יודעות משהו. אין מצב שהן לא חיטטו בארונות ומצאו פריטים מחשידים. אז פנינו למטפלת שאנו כבר מכירים ואוהבים רק כדי לברר מספר פרטים. לשנינו היה ברור שנצטרך לחשוף בפניה את דנה אם היא עדיין לא נחשפה כבר. אני השתוקקתי לפגישה הזו. יכול להיות שהגדולה שלי כבר גילתה את דנה ואנו סתם מתאמצים להסתיר אותה. ואם היא כבר גילתה אז עדיף שהיא תקבל את הידע מאיתנו ולא תחפש הסברים ממקורות מפוקפקים. כדי לקצר רק אומר שהיתה פגישה מדהימה. היא שמה מראה לשתינו. כרגיל מה שאנו לא מוכנות לקבל מבת הזוג אנו מבינות מקבלות ממנה. בסוף הפגישה לא חזרנו הביתה. ישבנו לארוחה במקום שקט והשווינו מי קיבלה יותר חיזוקים מהמטפלת. זה היה ערב של השלמה. בסופו גם החלטנו שאנו רוצים להמשיך להיפגש איתה ושהיא תלווה את ההתפחות ביחסים במשולש הזה. מי היה מאמין שהגבר הקשוח שיודע הכל שלא מבין את אלו שפונים ליעוץ זוגי ולא מצליחים לדבר ולהסכים בינם לבין עצמם, ימצא עצמו יושב ומשתפך ורוצה עוד. בעצם זה כנראה לא הוא אלא דנה, או שדנה מצליחה לעגל את הפינות החדות בגבר שמאחוריה. משפט אחד שהמטפלת אמרה לרונית היה שדנה כעת באמצע התפרצות הר געש ויקח קצת זמן להרגע ומשפט שהיא אמרה לי היה שלא ניתן להלחם בחרדות של רונית. חרדות הן לא משהו נשלט, אבל ניתן ורצוי להתמודד איתן עם הזמן. ועם זה אפתח את הפוסט הבא.