אני מכיר אישה אחת עשירה מאוד. אבל ממש עשירה. מהנשים העשירות בארץ. שלא עשתה כלום במו ידיה. אבל בעלה עשה. והיא אשתו. ועשירה מאוד. מרב שהיא עשירה הגוף שלה למד לשנות את טבעו, עד כדי כך שהיא אוכלת יהלומים, משתינה דולרים ומשלשלת זהב. באמת ובתמים. כמה שהיא עשירה ככה היא קמצנית. כמה שהיא קמצנית ככה היא מרשעת. כמה שהיא מרשעת ככה היא חושבת שהיא מלכה. והאמת היא מלכה. אבל מלכה רעה. צהובה כמו מיסטר בארנ'ז מהסימפסונס. מכוערת כמו המלכה המרשעת ממערב לארץ עוץ. תחמנית כמו המלכה המרשעת משלגייה. קיצורו של דבר, היא השטן עלי אדמות. בעוונותי אני משרת שלה. כלומר - שלוחה. כלומר - היא מרשתי. כלומר - אני מייצג אותה קבל עם ועדה. אני מקיא בבוקר. ובצהריים. ובערב. אני מפיסטו. היא מתעללת באמצעותי באנשים הפשוטים. אנשים?! לא. הם אינם אנשים. הם נתינים. הם עבדים. הם כלבים. הם ג'וקים. היא רומסת אותם באמצעותי. ואני - אני בכלל עדין, יפה נפש. אינני יודע להלום בהם כפי שהיא מבקשת. אני מלטף אותם. לוחש מילים חמות. מסביר שזה לא הם. הם אינם אשמים. הגורל כפה עליהם לחסות תחתיה. כשהיא רואה אותי מרחם עליהם היא מצליפה בי. אז בלית ברירה, מתוך רצון לשרוד, אני מצליף בהם. אני יודנרט. אני אפס אפסים. אפס אפסים. בלילה במקלחת אני שוטף את עצמי כמעט שעה. המים כבר קפואים. אבל אני צריך להיענש. לנקות מעצמי את כל הזוהמה. בקושי מציץ על עצמי במראה. מנסה לנחם את עצמי שבעוד שבועיים זה נגמר. עוד שבועיים אני מוחלף. אני מרחם על אלו המשועבדים לה לעד. קשים חייו של השכיר.
לפני 13 שנים. 20 בספטמבר 2011 בשעה 20:14