אם זו לא הייתה מחשבה מחמיאה מדי
הייתי אומרת בקול רם
שהגעת לפה במטרה להיתקל בי
כמה פעמים עברת ברחוב רק כדי למצוא את הספסל שלי מיותם?
אתה מתיישב לידי, מהנהן בחיוב כשאני מציעה לך סיגריה, ונועץ בי מבט יפה ומיוסר שמעציב אותי כמה שטחית הפציעה שהוא גורם לה.
כמו ששיערתי, בדמיונות שלי אתה יותר.
אתה מספר לי שחשבת עליי הרבה, שאתה מתגעגע אליי, שתהית מה הגישה שלי בימים אלו למשבר (כששאלתי מה ניחשת, אמרת 50-50, וחשבתי לעצמי, וואו, באמת לא היינו קרובים), שאמא שלך לא הייתה מרוצה מהפרידה שלנו, שהלכת לטיפול אבל פגישה אחת הספיקה כי ״לא היה לך משהו מיוחד לדבר עליו״. העיניים שלי נפערו, השפלתי מבט כדי להסתיר, ואת המחשבות שלי שמרתי לעצמי, כי אני לא מטפלת, ואתה כבר לא אדם שהדאגה האקטיבית שלי מופנית אליו.
כשמנגד יש דחיה ידועה מראש, ממנה נגזר היעדר המשמעות וההמשכיות למילים שלך, אתה נהנה לשזור אותן יפה-יפה; מילים ריקות, הפסולת האקולוגית בעולם. סביב לבי - וגם סביב צווארי - הן לא ייכרכו.
שאפתי עשן, הסתכלתי עליך בדממה, ונשפתי החוצה.
חזרת על כל הדברים שכבר שמעתי, אם אני לא טועה אפילו באותו ניסוח, ולמראה החיוך לא-חושף השיניים שלי מלמלת, אני לא מחדש לך, הא? חשפתי שיניים ואמרתי, נכון.
ריקדת סביב הגחלים הכבויות של הקשר שלנו לא מעט זמן, ובפחדנות האופיינית לך זרקת חצאי הצעות ושני-שלישי הצהרות אופרטיביות, בהן אני לא נגסתי. כבר הסתחררנו מהמחול הזה, אמרתי לך שאני לא אוביל - לא אותך ולא אותנו; כנראה שלא די בהצהרות שלי כדי לבלום את האינסטינקטים שלך.
אבל את זה כבר ידעתי.
הזכרת לי שהצעתי שאולי אתה צריך מישהי שתלטנית וחסרת-סבלנות ממני, שלא תאפשר להתמהמה ותכרוז בכל כמה שבועות באיזו תחנת קשר אתם עומדים לעצור בדקות הקרובות; לא כמוני, שלא דוחקת ומזרזת שום תהליך. הזכרת לי את זה, ואני תהיתי אם אתה נושא אליי עיניים שואלות, מאמין שלי יש את המפתח לנבכי הלב התקול שלך.
לאן הגענו?
חזרת ואמרת, ״אני לא יודע מה לעשות או מה להגיד, אבל אני פשוט לא רוצה ללכת. אני רוצה להישאר איתך״, וזה הצחיק אותי מבפנים כי היה לי ברור שלא הבנת מה אתה אומר, ובעצם ניסחת את כל הקשר שלנו.
ביקשת מהסיגריה שלי, ״שאכטה אחרונה״. החזרת לי אותה, ווידאת - את לא מפחדת מקורונה? הסתכלתי לך בעיניים, צקצקתי בלשון ולקחתי עוד שאיפה. יכולתי לחוש אותך תוהה עם מי עוד אני לא מפחדת מקורונה.
בהמשך הדלקת עוד סיגריה, וחשבתי לעצמי - אני בחיים לא הייתי אומרת ״אחרונה״ ואז עוד נשארת לנוספת. בחיים בחיים.
אחרי שהבנת שאני אישה עקבית ודבר לא השתנה חוץ מהזמן שחלף, התחבקנו ונפרדנו לשלום. אמרת לי שאני אישה מאוד מיוחדת, ורציתי כל כך להגיד לך שגם אתה,
אבל לא הצלחתי לשקר.
ליטפתי אותך והוספתי ללכת.
נ.ב
מלכוד גברי מסוג מסוים: מי שתספוג את אי-הודאות, את ההתנהגות הלא-החלטית, את האדישות והמניפולטיביות - לא תהיה ראויה לאהבה ולכבוד. ומי שלא - הו, היא מיוחדת וראויה. אבל היא כבר עזבה ולא תשוב.