Bra-ket

הרגעים האלה, בהם המציאות מתעלה על כל דמיון.
חשבתי שאסבול במהלך סוף השבוע הזה, לא העליתי בדעתי עד כמה, ובאילו אופנים. 

לאט לאט, אחד אחד
קשה לי להכיל, קשה לי להתמודד
אני רוצה שלווה
אני רוצה לבד.

ואתה, א', שניהל איתי שיחה שהכעיסה אחרים במהלך כל הערב, 
שהתרגש ממילים שאמרתי, שהביט אל תוך עיניי והזכיר לי איך זה מרגיש כשמבינים אותי, בדיוק, 
שהמתין עד שאחרון האורחים הסתלק, 
שתחת פנס רחוב שאל שאלה פשוטה שהתשובה לה אכזבה, 

אתה העצבת אותי יותר מכולם. 

הפלטפורמות האלו, הרקעים האישיים עליהם כל משתתף חווה את האינטראקציה הפרטית שלו יוצרים קרע בלתי-ניתן לאיחוי. בדיוק כשאני לרגע שוכחת מאג'נדות ואינטרסים, נשאבת אל תוך רגע, אל תוך אווירה, אל תוך דינמיקה --
המשתתף האחר וההקשרים האחרים שלו מתחילים להיפרד מאלו שלי. 

אם אני לא מוכנה לתת את מה שהאחר מקווה לקבל,
זו פרידה. 

לפעמים,
להיפרד מזרים שמסמלים את מה שלא יהיה, 
הרבה יותר מכאיב מלהיפרד מקרובים שהם מה שהיה. 
 

גמר חתימה טובה, הוא אמר, ואז, נדבר. הוא לא היה צריך לשאול. 
לפעמים יודעים את התשובה, אבל לשמוע זה סוג אחר של ידיעה. 
היא ידעה, אבל החליטה לשאול. חצי לשאול. ידעתי שהיא תתאכזב, שזה יהיה לה קשה, וש-24 השעות הבאות שלה ילוו במחשבות עליי, על הבחירות שלי, על המחשבה שהדברים שאני מתרחקת מהם אומרים משהו גם עליה, עליי ועליה, עליי ועל זה. 

אני לא זוכרת הקשרים ורגעים מסוימים, אני זוכרת את ההרגשה. 
אני זוכרת את בחירת הבגדים, את ההליכה, את השקט, את השלווה, את הצניעות הלא-סגפנית. 
הריח של מלט ועוד משהו לפני כמה ימים הזכיר לי ימים בהם לא שאלתי שאלות, אולי בגלל ריבוי התשובות. 

מי שלא מכיר את ניחוח הריחן ברגעים שבין קודש לחול לא יבין, 
לא יבין לעולם, 

שגם אם יודעים שאין סנטה, ולא רוצים לשקר שיש, 
אפשר להתגעגע לימים בהם הוא היה אקסיומה. 

מחשבה קשה שכזו לא עברה בי זמן רב - 
יש רגעים טהורים, 
שרק הבורות יכולה לייצר. 

כל-כך הרבה עבודה נעשית על-מנת לשנות. 

אני ילדה אחרת מזו שהייתי לפני עשר שנים, וכשלבשתי את אותה השמלה לטקס סיום התואר שלבשתי לטקס סיום התיכון, תהיתי אם התכולה ששפכתי אליה חורגת מטווח השגיאה.
לפעמים נדמה לי שהמחשבה, הראשוניות, האינסטינקט לא השתנו, לא ישתנו; השנים לימדו אותי פרשנויות אחרות, סבלנות, סלחנות, 
התנהגות. 
הניצוץ, הוא נותר כשהיה. כמו לחתור באותו האופן, וזו הרוח שלפעמים מביאה למקום אחר.
אז גם אם לפעמים רב הרוח הוא אני, 
החתירה נותרה כשהייתה. 

אפשר לעבור דרכים ארוכות, ארוכות נורא, בהן הסוף היה קרוב יותר פעמים משניתן לספור על כף יד אחת, בהן הכאב היה אחד, שני, אחר, אורות העבר התעמעמו, ועבר חדש יותר נדלק וכבה גם הוא, 
הטעמים שונים,
החיך שונה, 

ומספיקות שתי שניות
של תחילת השיר
הלא נכון
כדי להבין
שאין לשכוח. 

זה גורם לשקול מטרות. לתאם ציפיות, עם העצמי; אופייני להחליא לצמד גבורה לשכחה, חוזק לאדישות, שלמות ללוגיקה. 
אולי, אפשר גם אחרת, הרוח שלי מנשבת. 
אולי מותר הרבה יותר, לחשוב, לכאוב, לעצום עיניים ולדמיין, לפקוח עיניים ולראות.

יפה אמר אדם סמית', בניסוח שהייתי מתרגמת אחרת אם דיוק היה בעל חשיבות עליונה כרגע, 
"המקור העיקרי לסבל האנושי, הוא אמידת-יתר של הפער בין מצב קבוע אחד לאחר"

יכול מאוד להיות,
שאם לא ניזהר, כולנו, 
נבין
שאנחנו נמצאים ממש, 
איפה שאנחנו רוצים להימצא. 

שנה טובה, 
רגעים מעניינים.

להתמכר לפעולה, 
זה מורכב. 

עישנתי ישובה על אותן מדרגות, עם מחשבות שונות. 
הייתי "חזקה", ודיברתי על הכל חוץ מ. אפילו לא רציתי לדבר על. 
ועדיין, היה בי מה שידע שאדבר על זה. בסוף. עם עצמי. 

בדרך עברו בקבוקים, כוסות פלסטיק, ואפילו רכיבה על אופנוע ששכנעתי מבלי להתכוון בחור ברחוב לתת לי לרכוב עליו, אבל אני למודת-דגימות מספיק בכדי לדעת איך מסתיימים הלילות; איך שאני רוצה, כמובן. 
וכנראה שזה מה שאני רוצה. 

אתה זוהר בכותרות, 
התחלת לנצוץ לפני קצת יותר משנה בהן, 
וזה מוזר, כמה שמנחם אותי לראות ש
כתבת "אותם" ולא "אותן". 
אפשר לערוך, היום, 
והיעדר הכפייתיות הלשונית בקרבך, שעשה לי להרגיש קרוב --
קרובה
משחרר. 

אני יודעת כבר, 
אני יודעת
שאתה, כפי שאני מכירה אותך,
קיים רק אצלי
בחרטות

וזה הופך את הכל 
לטרגי
הרבה יותר 
טרגי. 

אנשים לא מבינים, 
שלהניח לרעיון
קשה 

הרבה יותר.

שהכל קם ונופל על
דיוק משיחת הלק
משקפי השמש המתאימים ביותר
וזוג הנעליים הנכון.

המיקרו קל לתמרון, 
על המולקולות אפשר להשגיח הרבה יותר בקלות. 

אורגניזמים מתנהגים, 
אני בדרך. 

מהצד
כשאתה לבד

זה די כואב
לראות לך את הלב

(לא, אתה לא)

מכירים את זה,
שזה מרגיש מושלם?

שאתם הולכים ברחוב, הטלפון מצלצל, וה"היי!" שלכם כל כך שמח שפרחים מלבלבים בהילוך מהיר סביבכם?
שאתם לא רוצים ללכת לישון בלילה, כי כל-כך כיף כשערים, ומזנקים בפראות בבוקר בלי ללחוץ על "snooze" אפילו בחלום כדי שיתחיל כבר היום?
שאתם שומעים את החלקים של עצמכם מתנועעים ונחים, מתעניינים ורגועים, קופצניים ומשתטים?
ששום משימה לא נדמית בלתי-אפשרית?
שנעים שם, פה, עם ולבד?

כמו ללחוץ על כפתור ה-brightness של החיים.

ושאתם מפחדים שזה ייעלם?

יחמוק כמו צל מסמטה
כמו טעם ממסטיק
כמו אוויר מבלון

לאט בלי שתבחינו
או באבחה אחת חדה

זה דבר נורא מפחיד,
self-dependent happiness.

היחיד שיכול להרוס
זאת אני.

ימים של שקט עקצו אותי באיברים פנימיים.
נמלים אדומות עקצו את העור, אבל הנפיחות ירדה מאוד מהר. יותר מהר. פחות לאט.

אני מחפשת למה להקשיב, למה להאזין, והדממה גוזרת עליי אי-שקט נצחי.

אני מסירה את הלק הסגול הכהה שחיכיתי זמן כה רב שיתייבש. סוף השבוע המיימי הביא עליו את הקץ מוקדם משצפיתי. חלל האף וחלל החדר שלי נמלאים אדי אצטון, ואני מקשיבה לך, כי שאני מחפשת טוב-טוב אני גם מוצאת. אתה מדבר ומספר, אתה לא מלא-התלהבות כמו שחשבתי שתהיה. רהוט כמעט לחלוטין, אני מחפשת את שברי הטעויות שלך; כמה פעמים דמיינת "עשר אנשים" בראשך והנפת אגרוף מנטלי באוויר? אתה מפספס בסמיכות, מיידע את הנסמך ולא את הסומך, לפעמים ככה ולפעמים ככה. אני חושבת שלזה אתה מצליח להניח. אז רגע, אתה לא מושלם(?).
אם הייתי מרשה לעצמי הייתי גאה בך, הייתי מספרת לך שאתה ממגנט אבל אפשר גם יותר, נותנת לך חיבוק הרמטי ומשגל שלא מותיר אתגר בעולם שאי אפשר לו. הייתי יושבת בשורה הראשונה, כובשת חיוכים כי אתה מצחיק עם הניתורים מאנגלית להדגשת הה"א הזו שלך, וסתם כי כיף לי.

חלמתי לפני שני לילות שחייגתי את הספרות, אלו שרק כשהגיע הזמן למחוק נצרבו לי בזיכרון. ענית באדישות, לא בעניין ולא בחוסר-עניין; כהרגלך. הלב שלי דפק והצלחתי להסתיר אותו וגם את הגרון שיבש. אמרתי היי, בסגול, הקול שלי החליף המון תדירויות, והעוצמה דעכה כשהבנתי שאין לי, אין לי מה לומר.
פקחתי עיניים, היה לי כל-כך קר. המזגן דלק, והשמיכה הייתה דקה.

כשהתעוררתי בבוקר הרחוק ההוא, שאלתי אותך איך ישנו, שנינו. טוב, אמרת, או אולי זה היה מצוין, נפלא, או בסדר גמור. חיבקתי אותך?, שאלתי, ועצרתי את הנשימה עד שענית.
לא, ענית. ולא ידעת שאני באותו הרגע ידעתי, זה נגמר.

אני הישנה, מדברת מילים שמעירות, של הגיון שקיים רק בשכיבה. אני הישנה יודעת דברים איתם קשה לפעמים להתמודד. אני הישנה מחבקת רק את מי שאני יודעת שמותר לי לאהוב.

אני הערה,
שוכחת, מאוד מהר, אותי הישנה.