לא אוהבת לינאריות

בדרך חזרה משיעור קיקבוקסינג (מזרון גדול, אדום בהיר, אגרוף-אגרוף-בעיטה, הוק-בעיטה נמוכה-בעיטה הפוכה-למטה, המזרון הגדול חקלק מזיעה עכשיו, האוויר באולם כבד והביל, אגרוף-אגרוף-בעיטה) עברתי ליד קשישה שישבה על ספסל ודברה לעצמה. לא מלמלה כדרכם של מטורפים קשישים על ספסלים צבוריים, אלא דברה בקול רם, ברוסית נעימת-מבטא של עיר גדולה. "אני אבייש אותם. הם לא יעזו להרים את העיניים אליי. אני אלך ברחוב וכולם ישפילו מבט".
למרות תוכן הדברים, בלי מרירות, בלי מלמולים נזעמים, נהירים למחצה. לדברי ההבל קול יציב, בטוח, בוטח. בכלל לא כדרכם של מטורפים קשישים על ספסלים צבוריים.
"את. היי, את! את רוצה ללכת אתי ברחוב, כשכולם ישפילו מבט?"
מנידה את הראש לאט, ימינה ואז שמאלה ואז חזרה למרכז. סירוב בתנועה אחת ארוכה, עגולה ורכה שלא לצורך. רוצה להמשיך ללכת, נותרת נטועה במקום. למה? הרגליים (בעיטה בימין-אגרוף-החלפה-בעיטה בשמאל, כפות הרגליים מחליקות במגושם על המזרון הלח, האדום) כבדות כמו אבן, כמו בטון יצוק, כמו עופרת.
"את רוצה להתבייש עם כולם? יש לך במה להתבייש?" ובחלקו השני של המשפט שזור לא איום אלא נימה של פקפוק מזלזל, כאילו היא מתקשה להאמין שאצליח להציג חטא מרשים דיו.
יש לי במה להתבייש?
אגרוף-אגרוף-בעיטה-להתכופף, עיניים עצומות, המזרון הגדול כבר חלקלק, כבר צבוע אדום-בהיר-בוהק, או שמא היה אדום גם לפני כן?
יש לי במה להתבייש-

הקופות המהירות בסופר הן שקר מכוער.
לא בגלל הלקוחות שנכנסים עם שבעה מוצרים למרות שהשלט מעל ראשם מגביל אותם לששה.
בגלל שבמקום לחכות לשניים-שלושה אנשים שעוברים את התהליך הרציף והחף יחסית מטעויות של הנחת המוצרים על הפס ואסיפתם לשקית עם רק שלב סופי מסורבל אחד של חיטוט בארנק כדי לשלם, אתה מוצא את עצמך עומד מאחורי עשרה אנשים, כולם קונים רק יוגורט וחבילת ופלים וכל אחד בתורו מאבד את כרטיס האשראי בתיק, שולף אותו בקריאת ניצחון רק כדי להפילו על הרצפה, מעיין ארוכות בחשבונית שקיבל, מתרצה לבסוף ומנסה לחתום אבל מגלה שהדיו יבש, מסתכל סביבו כדילאתר עט אחר אך זונח את המאמצים בעיצומם לטובת התעמקות ברשימת המוצרים במבצע, מוחזר למציאות על ידי קריאות הזעם של העומדים מאחוריו, חותם ולבסוף מפנה את מקומו לבחורה עם קופסת הברנפלקס שתאריך את יסוריך בחמש דקות נוספות. אחר כך רק הבחור עם קופסת עגבניות השרי, ואז הזקנה החביבה עם החלב והלחמניות, הילד עם השוקו, ואז אתה. בשלב זה הילד עם השוקו - לא בגלל השוקו ולא כי הוא ילד אלא רק בגלל שאיתרע מזלו להיות האוביקט הקרוב ביותר אליך - כבר נמצא בסכנת חיים ממשית.

הנה לכם. שקר הקופות המהירות נחשף במלוא כיעורו.

אני צריכה שתחזיק לי את היד חזק, תעגן אותי אליך, אבל כשאני מקרבת את כף ידי לשלך אתה מחזיק בה באחיזה רפה, אפילו לא אחיזה ממש אלא סתם מגע אדיש, כמו מקרי. לא שם לב שהנה היא מחליקה, נשמטת, עוד רגע וכבר לא שם.

שאלת מה אני חושבת כשאתה מכאיב לי. חושבת? תמהתי. אני לא חושבת, בעיקר מרגישה. ומה את מרגישה? כל מיני דברים. בהתחלה התקוממות, כעס. אחר כך השלמה, הכרת תודה, שפיפות. הרגע בו הכעס נעלם ומפנה את מקומו להשלמה כנועה הוא הרגע הטוב ביותר. רגע העננים והגשם. נדמה לי שאני בוודאי צועקת את זה בכל אנחה חנוקה, בכל תנועה זעירה של הגוף.
קל לזהות את הרגע הזה. בדרך כלל, בכל פעם שאני חוששת מפני ההצלפה הבאה אני נרתעת קדימה או לצדדים, הרחק ממך וממקור הכאב ככל האפשר. בפעם שמגיעה ברגע ההוא אני נצמדת אליך, לרגלך, קרוב ונמוך, מפילה תחינה אילמת. וזה נפלא כשאתה מחליט, שקט כתמיד, שלא יהיה כאב עבורי בשניות הבאות. וזה נפלא כשאתה מחליט שיהיה.

אני הולכת ברחוב, ונדמה שמבטים ננעצים בי מכל עבר, צורבים כמו שמש ביום מסנוור.

מעליי זורחת שמש קיצית שצורבת את עורפי כמו מבט.

רצית שארקוד. אמרתי שאני לא יכולה. הסתכלת בי במבט של פליאה כנה, אפילו לא של כעס, ושאלת איך זה יכול להיות. אמרתי שאין לי חשק לרקוד, ועוד לפני שהמשפט הושלם הבנתי כמה ילדותי זה עומד להישמע, כמה גחמני ומפונק ורחוק ממה שניסיתי לומר באמת.

אולי רק נשים מבינות את העניין הזה של לרקוד מהבטן החוצה, ולמה לפעמים זה מרגיש כמו טבע שני ולפעמים זה הדבר הקשה ביותר בעולם.
המוסיקה יכולה להיות נפלאה, אבל זה לא עוזר אם היא סביבי ולא בתוכי. "חשק לרקוד" זו המוסיקה עצמה, שהופכת לתנועה בתהליך מסתורי שלכאורה אין לי בו יד. זה המעבר החלק, הכמעט קסום הזה בין צליל לגוף.

ואם זה לא קורה, אם הריקוד שלי הוא רצף של תנועות מקוטעות, מחושבות ומודעות עד כאב, אז רואים. קל מאוד לראות.

נדמה לי, וזו מחשבה מוזרה באמת, אפילו בשבילי, שבכל מה שאני אומרת או עושה יש נימה צורמת של זיוף. אני, עם ה-"לא משחקת בכאילו" הבוטח שלי, משחקת בכאילו כל הזמן. מגלמת תפקיד - והנה החלק הנורא באמת - לא של אדם כזה או אחר אלא של אדם בכלל. כאילו סיגלתי לעצמי את כל התנועות והמילים, אבל באלה גם באלה יש משהו מסורבל, גולמי, קהה. כמו אנשים שלמדו לדבר מחדש דרך מכשיר, אחרי שסרטן גרון החריב את מיתרי הקול שלהם. להשמיע מילים, אבל לא לחוש אותן נאמרות.

יד מתאגרפת בתוך שיערי. הוא וודאי יחף עכשיו, לא שמעתי אותו מתקרב. היד מאלצת אותי להטות את ראשי לאחור, לקשת את צווארי כאילו אני מגישה אותו למאכלת.
"אל תפקחי עיניים", הוא אומר. לא פוקחת, אבל אינסטינקט חייתי כלשהו מתקומם בי כנגד הפגיעות הזאת, מודע בחריפות שאינה אנושית לפעימות הדם בגרוני.

לא-לפקוח-לא-לפקוח-לא-לפקוח-לא-לפקוח.

אתמול בבוקר לקחתי אוטובוס לחיפה, למקום שבו אני מבלה 16 שעות בשבוע בפתירת שאלות על שפנים שלא מתעטשים אף פעם ומאמני כדורגל שהם תמיד דולפינים. מהנה מאוד, לטעמי.
ראיתי אותו ברגע שנכנסתי, בדיוק מאחורי הנהג; כלב מגודל מאוד בגוון לבן-צהבהב, אולי לברדור שאכל יותר מדי בשר בקר רווי הורמונים בצעירותו. הוא שכב, שקט שלא כדרך הטבע, מתחת לרגליו של בחור צעיר ונאה למדי. הצצה מהירה ורשימת מלאי, לפני שיבחין במבטי: כתפיים רחבות, שרירים מתחת לשכבה דקה של שומן, תווי פנים משורטטים בנדיבות, קווצות ארוכות של שיער כהה תחובות ברישול מאחורי האוזן, משקפי שמש.
הכלב עצמו היה יצור מקסים מאין כמוהו. עבה ודובי, בעל עפעפיים שמוטים מעל עיניים מימיות מעט. העגמומיות בה השעין את ראשו הענקי על כפות קדמיות מוצלבות, הבעת ה-הו-איזה-עולם-אכזר-ומה-משתוקק-אני-לעשותו-מקום-טוב-יותר בעיניו הנוגות - כל אלה היו ממיסים את לבו של הנוקשה בגברים.
בחרתי במושב הקרוב ביותר, באלכסון מהנהג וכמעט אל מול הבחור עם הכלב, והתחלתי לשלוח בו מבטים רוויי חיבה גלויים ככל האפשר. בכלב, לא בבחור.
למען האמת, חיכיתי שבעליו (של הכלב, לא של הבחור) יבחין במבטיי ויזמין אותי בחיוך אב גאה ללטף את הנפיל. יעדכן אותי בשמה ובמינה של החיה (אם כי בעומק לבי לא פיקפקתי שמדובר בזכר בכל רמ"ח איבריו, מאין ברית גברים דוממת בין אדם לחיה), אולי גם יספק לי תקציר של ההיסטוריה המשפחתית שהולידה ענק-בין-הכלבים שכזה.
לאחר עשר דקות של נקיטה בשיטה הנ"ל החילותי להתייאש. נראה כי הבחור כלל לא הבחין במעשיי, ובמקום זאת בחר לנעוץ את מבטו היישר קדימה, עד שהתקבל הרושם כי הוא מנסה ללמוד בעל פה את תוכנה של הכרזה נגד עישון שהייתה תלויה שם.
או-אז הבחנתי במשהו שנעלם מתשומת לבי קודם לכן. גופו של הכלב, שהיה מוסתר ברובו מאחורי רגליו הארוכות של הבחור, היה כרוך ברתמת עור סבוכה. לפתע התחוורו לי משמעותם של משקפי השמש, וגם שלוותה הבלתי טבעית בעליל של החיה.
מיהרתי להפנות את מבטי, נבוכה מהגילוי.
שמעתי את הנהג שואל מעבר לכתפו כמה זמן לוקח לאלף כלב נחייה. ייתכן שזו הייתה אשמת קמטי הצחוק סביב עיניו, אבל כאשר הצצתי בו במראה חשבתי שקרץ לי.
הם שקעו בשיחה ערה; הבחור הסביר לו שכאשר מתאימים כלב נחייה לעיוור מתחשבים ברשימה ארוכה של גורמים. משקל, מהירות הליכה, אופיו של הכלב לעומת אופיו של הבעלים...
חשבתי לעצמי שבמקרה הזה אותם אלמונים שאחראים לביצוע ההתאמה עשו עבודה לא רעה בכלל. אין להכחיש שהיה דמיון מה בין פניו הבשרניים של הבחור לראשו הענק והמרובע של הכלב, בין מבנה המתאגרף שלו לגוף הכלבי-דובי, בין קפלי העור הרכים בעורפו של הבחור לבין הרעמה העבה על צווארו של הכלב. בין שלוותה של החיה לאופן המדוד בו דיבר הבחור. בעצם, כשהסכלתי עליהם ככה, זה עשה לי לחייך.

Parents discussing the accusations that the Russian mob is laundering money in Israeli banks:

Dad: Like the Russian mob hasn't got anything better to do.
Mom: Yeah.
Dad: And why is it even the Russian mob? I mean, you have your... Italian mob, what's their name, Cosa Nostra, maybe it's them. Heck, you even have your space aliens, what are they called...
Mom: Klingons.
Dad: Yeah, them. Maybe they're laundering money.