לא אוהבת לינאריות

מילה יפה, ערגה. היא מתגלגלת מעל הלשון ברכות צמרירית. ע-ר-ג-ה. מילה של חורף.
גם כמיהה זו מילה יפה. היא אוורירית, רוקדת ברגל קלה על אחורי החיך.
וכיסופים... כיסופים זו מילה של בוקר, כל-כולה אגלי טל ועלי כותרת צוננים. כי-סו-פים.
איזו מין שפה היא זו, שבה כל הצלילים היפים שמורים למין מילים שכאלה?

אני ברכבת בדרך צפונה. שוב שעת בוקר מוקדמת, והקרון עומד כמעט כולו לרשותי. כמעט;
שתי חיילות מנמנמות על המושב הקיצוני ביותר, ולא רחוק מהן ילדה קצוצת שיער, אולי בת 14, בוהה בסבלנות בחלון המאובק ומתופפת באצבעותיה איזה מקצב פנימי על מסעד הכיסא הסמוך.
באלכסון ממני, במרחק של כמה מושבים, יושב אדון מקריח בחליפת שלושה חלקים מפוספסת.
היא נראית מיושנת, ומשהו בפניו, בשיער שכבר נסוג לכדי פאות לחיים בלבד ובסנטר המרובע, הנחוש, נראה מיושן גם הוא. כאילו האיש נלקח בשלמותו מאיזו שנה רחוקה, נותק והונחת כאן, על אחד המושבים הכחולים-חדשים.
האיש נראה מנומנם במבט ראשון, אבל הוא לא. הוא מחזיק בידו קופסה קטנה, עגולה ומוזהבת, מהסוג שעשוי להכיל אבקת פודרה, או תמרוק אחר. אני מאמצת את מבטי; היא פתוחה, ויש בתוכה משהו. מעין כרית קטנה ותפוחה.
הוא מלטף באצבעותיו את הכרית, מוליך אותן בתנועות מעגליות רכות. הוא מרוכז כל כולו בפעולה. עיניו, מתחת לעפעפיים השמוטים, קשות ונוצצות כמו זכוכית. פניו הולכים ונכבשים בהבעת עונג עז.

כאילו מישהו קילף מעלייך את עורך, הותיר אותך חשופת בשר סמוק וורידים, נימים ועצבים. ועכשיו כל צליל, כל מילה, כל חץ ארס תועה משלחים בך רעד. עכשיו די בדחיפה אחת קטנה כדי שהבשר הלא מוגן יזדעק.
ויש מי שיהיה לך שריון, עור שני, עד שתקרמי שוב עור משלך.

כל רסיסי האהבה העצמית שאספתי בשבועות האחרונים אחד לאחד התפזרו עכשיו על הרצפה. הם מצלצלים עצוב וקר כשהם מתגלגלים הלוך ושוב על המרצפות. הרמתי את הגיטרה אבל היא החליקה לי מהיד ואחד המיתרים חתך עמוק בבשרי. טפשי. מי נחתך ממיתר של גיטרה? זרזיף אדום-אדום זלג בעדינות במורד האצבעות, נקווה בסדקים שחורצים את כף היד לאורכה ולרוחבה. האדום-אדום הזה המשיך לטפטף על הרצפה בצליל פכפוך נעים ואני הסתכלתי.

אי שם במרכז תל אביב יש חנות סקס בשם האטרקטיבי "חפוז". השלט שמתנוסס מעל דלתה מכיל, בנוסף לשם החנות, גם את הכיתוב הבא: "חנות למוצרי אהבה".
אותי השלט הזה משעשע נורא. משל נכתב שם, אנחנו אוהבים, אבל בקיצור נמרץ ובלי התמהמהות מיותרת. אנחנו אוהבים, אבל רק בחדרי מלון טחובים שמושכרים לפי שעה. אנחנו אוהבים, אבל בלי לדעת זה את שמו המלא של זה. אנחנו אוהבים, אבל רק בין שתים עשרה בצהריים לשתיים, כאשר האישה בעבודה והילדים עוד לא חזרו מבית הספר.
בחלון הראווה של החנות מונח שוט שבטיחותו מפוקפקת בעיניי וזוג אזיקי מתכת מכוערים במיוחד.
רציתי אפילו להיכנס פנימה ולהזין עיניי באותם 'מוצרי אהבה' ידועים לשמצה, לראות במה הם שונים מצעצועי סקס סתם, אבל היה יום שבת והחנות הייתה סגורה.
כנראה שאת האהבה שלי, וגם את האביזרים הנלווים אליה, אצטרך לחפש במקום אחר.

בהשראת ספר הכר של סי שונאגון.

דברים שמעניקים הרגשת ניקיון:
שורה של בגדים מקופלים יפה על מדף
רצפת עץ
לכרוע ברך בכפות רגליים יחפות
פרח בודד נעוץ באגרטל
דיונת חול
מפל של סוכר לבן כאשר הוא נשפך מהכפית אל הכוס


דברים שמעניקים הרגשת זוהמה:
ידיים חלקלקות מזיעה
ריח של פירות רקובים
שקיות פלסטיק שנסחפות על המדרכה בחורף


דברים שמאיצים את פעימות הלב:
מצבור העננים לפני גשם
לראות פנים מוכרות בתוך המון אדם שואג
רסיסי מים ממזרקות שנלכדים באור
כרבולות קצף בקצות גלים

דברים שצריכים להימשך לנצח:
שעת דמדומים

שואפת עשן של סיגרית מנטול דקיקה. הריאות שלי לא מורגלות בעישון והעשן צורב כל הדרך פנימה, ועוד קצת בדרך החוצה.
היו לי כל מיני דברים חכמים להגיד, למשל על זה שלפעמים כשגבר מזיין לאישה את הצורה במקום להתנות אתה אהבים, הוא לא עושה את זה בגלל שהוא אדיש כלפיה, אלא בגלל שרגשותיו גואים בו כל כך עד שהם מוכרחים להתפרץ בתשוקה אלימה.
אבל כאשר קילפתי מעליי את מכנסי העור בהם הייתי חנוטה לאורך הערב, כל התובנות שקעו פתאום מאחורי מסך עייפות וריח חמוץ של זיעה מהבילה.
שואפת ממושכות מהסיגריה, זו הראשונה כבר הרבה זמן והאחרונה עוד הרבה זמן לבוא.
היו לי כל מיני דברים שרציתי לומר, והם התרוצצו במוחי כמו עדה של עכברי מעבדה מבוהלים.
אולי אחר כך. עכשיו סיגריה, לנשום עשן וריח זיעה חמוצה. ריחות רעים, אבל מנחמים.

לא אוהבת את היופי שלה,
יופי כפות כולו
קפוץ שפתיים.
יופי חמדני יש לה,
יונק את כל האוויר סביב שתינו
ומותיר אותי מפרפרת בלי נשימה

אתה יכול
לבנות מגדלים בחול
ולדמיין נסיכים
ולאנוס מלכות בדמיונך
לעבר אותן בילדים מעוותי גפיים
נבובי עין

ואתה יכול
לטפטף מלחמות
פתיתי בשר בשיערם של אנשי החול שלך
חניתות נטועות יפה בגנם

אחר כך יבוא ים
למחות מכאובם
וחטאיך

אחד הספרים שקראתי לאחרונה הוא "מרדף הכבשה", של הרוקי מורקמי. הוא מצא חן בעיני, מפני שהוא מלא משפטים קצרים ומבודדים, כאילו נמדדו בקפידה ונחתכו באיזמל.

"מה מרגישים כשכבשה נמצאת בתוך הגוף?"
"שום דבר מיוחד. פשוט מרגישים שנמצאת כבשה. כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי בתוכי כבשה. זו הרגשה טבעית מאוד."


או למשל:
"כשאת שוכבת עם גבר אחר את לא מראה לו את האוזניים?" שאלתי אותה יום אחד.
"בטח שלא," היא אמרה. "אני חושבת שהם אפילו לא יודעים שיש לי אוזניים."
"איזו הרגשה יש לסקס באוזניים מוסתרות?"
"כמו חובה שצריך למלא. אני לא מרגישה כלום, כאילו אני לועסת נייר עיתון. אבל לא אכפת לי. למלא את החובות שלך, זה לא דבר רע."


יפה, אתם לא חושבים? הכתיבה בספר הזה מזכירה לי משום מה רישום של ענף דובדבן בודד. נקיה, מוקפדת. יש שם רגש, אבל הוא לוטש לכדי שלמות סטרילית, משועשעת.