|
|
|
מחלון החדר שלי נשקפים עצים ושביל עפר, ובלילות ללא שינה אני יכולה לשמוע את התנים שרים. פריפריה שכזאת.
בתל אביב, אני הולכת ביער של בטון, עצי זכוכית וברזל מתנשאים מעליי. אני שואפת לקרבי את המולת העיר ואת נופיה כמו חמצן.
אני חושבת, אולי אשקיע אצבעות חזק
באדמה
חרבה ללא גשם
אולי עד זוב דם
אולי האצבעות שלי יצעקו במקומי
אבל אין פה אדמה, רק מדרכות שותקות.
מישהו אמר לי פעם שאני ממכרת. קצת. חייכתי. חשבתי שזו מחמאה. מתמכרים לדברים טובים, לא? לשוקולד, לסקס, לאדרנלין. אחר כך שעות וימים וחודשים עברו ביעף, ואני הבנתי שזה לא בדיוק ככה. מתמכרים לכל מיני דברים, מכל מיני סיבות, לאו דווקא בגלל שאתה אוהב אותם. מי כמוני יודעת, לא זרה לי התמכרות. התמכרות לסמים, התמכרות למילים, התמכרות לחיבה, התמכרות לטירוף. מה עוד? התמכרות ליופי, התמכרות לכיעור, התמכרות לכאב, התמכרות למגע, התמכרות לחום, התמכרות לאש, התמכרות לנשימה, התמכרות לרעל.
בעצם, ואני יודעת את זה היום, הוא לא התכוון להחמיא לי.
רבע לשתיים בלילה. אני מול המחשב, לא עושה שום דבר מסוים. על הקיר מולי מחווירים תווי מתאר קלושים של זאב, כבר חודש שאני מבטיחה לעצמי לסיים את הציור. כמה ציורי אקריליק במסגרות עץ מונחים על הכיסא ליד, אחד מהם של חתול שחור על רקע צורות גאומטריות בשלל צבעי הקשת. שם הציור רשום באותיות קטנות בפינה: Gato Negro, כמו היין.
הודעה חדשה מהבהבת בפינת המסך. חברה ותיקה. נקרא לה אקס. למה? למה לא.
אקס: היי יקירתי
אני: היי ילדה.
אקס: מה שלומך?
אני: בסדר. את?
מיס אקס: משעמם לי
אני: לשעשע אותך, יקירתי?
אקס: יש לך סיפור מעניין לספר?
אני: לא.
אקס: וסתם סיפור?
אני: גם לא.
אקס: מה את עושה עכשיו?
אני: חושבת. מדברת עם אנשים.
אקס: אנשים עוד ערים? חשבתי שרק לי יש בעיה להרדם
אני: לא, דווקא יש הרבה כאלה. כל אחד והסיבות שלו. חוץ מזה, עוד בכלל לא מאוחר.
אקס: למה את לא ישנה?
אני: לא יכולה להרדם.
אקס: למה?
אני: לא יודעת
אני: כי יהיו לי סיוטים
אקס: גם לי
אני: על מה?
אקס: אנשים בעיקר. על מה שלך?
אני: איש
מיס אקס: איזה איש?
אני: איש
שתיים ודקה. אני יושבת מול המחשב, לא עושה שום דבר מסוים. ממקומו על הכיסא, החתול השחור מלכסן אליי מבט. Gato Negro, כמו היין.
יש אנשים שמתאהבים בלהט כזה, עד שהם מוכנים למות בשביל בן הזוג שלהם. אהבות נדירות, אבל יפות. גם אני רוצה להתאהב ככה, בלהט כזה. אלא שלמות אני מוכנה עכשיו בשביל כל אחד, וגם סתם כך. אני רוצה להתאהב במישהו חזק כל כך עד שאהיה מוכנה לחיות בשבילו.
יש מקום אחד שאני מכירה, אולי שעה נסיעה מביתי הקט, שבו עושים טיולי רכיבה על החוף. אנשים צעירים, לא אחראיים במיוחד, סוסים ערביים קטנים וחסרי מנוחה. אם אבקש לדהור לאורך החוף המדריך ימשוך בכתפיו ויאמר, בסדר, רק תחכי אחר כך לשאר הקבוצה.
אסע לשם מחר, אבחר לי את את אחד הסוסים הקטנים והיפים. כשהחצץ מתחת לפרסותיו יהפוך לחול, אשחרר מעט את המושכות ואעביר אותו לדהירה. קו המים והסלעים והחול יהיו כתמים מטושטשי מהירות, צדעיו יתכסו זיעה, הוא יחרחר ויתיז מפיו קצף. אני אאעביר את המושכות ליד אחת, ביד השנייה אטפח על צווארו המשיי, וארכן קדימה בשרירים מתוחים. אחר כך, אעצום לרגע עיניים. שיכרון מהירות.
בערך שלוש בלילה. אני מתעוררת ברכות מתוך סיוט כשהוא מלטף את ראשי. מה קרה, הוא שואל. חלמתי, אני עונה בקול הלום שינה. היה לך סיוט, הוא ספק שואל ספק מתקן. כן, אני מסכימה במלמול, היה לי סיוט. על מה? אני מספרת לו. מרגישה את היד נרתעת בחטף, שומעת אותו נאנח. תחזרי לישון, הוא אומר. מתחשק לי להרוג אותו.
שמונה בבוקר. אני מתעוררת ורואה שהוא עדיין ער. כנראה שהחלטנו לישון בתורות. תחזרי לישון, הוא אומר שוב, ואחרי כמה דקות נשכב על המיטה לצידי. בתוך שניות נשימתו הופכת רדודה וקצובה, ואני מחליקה אל מחוץ לשמיכה ויוצאת החוצה.
אני שואפת מלוא ריאותיי אוויר צלול וחריף, לא לובשת דבר מתחת לחלוק העבה ומודעת לעירומי עד מאוד.
בפנים האוויר דחוס, כבד מדבר מה שלא דובר בו. האדון שלי ישן ועוד יישן שעה ארוכה. עוד מעט אקח ספר ואקרא בו, מביטה מפעם לפעם בשיער הסתור הארוך שאני תמיד רוצה לסרק אבל משום מה אף פעם לא מבקשת.
בסבלנות, בלהיטות, בחשש מה, אחכה שיתעורר ויקרא לי אליו.
אתם יודעים שלדמעות יש ריח? יש להן. מריר שכזה, מתכתי. וגם למים יש, ריח שקוף. ויש אנשים שמדיפים ריח של תשוקה, מתקתק ומבחיל כמו קיא שיבש, אבל לא כל תשוקה היא כזאת. וריח של טירוף הוא הריח החם הזה שיש לעורם של סוסים כשאתה מניח לחי על צדעיהם, ולדם יש ריח נחושתי במקצת, אבל אני בטח לא היחידה שיודעת.
למוות, אני חושבת, יש ניחוח עמום מאוד של כל אלה, ודברים נוספים. הייתי רוצה להתקרב למוות כדי פסע, ולגלות מה ריחו.
אני רוצה לבקש, תכאיב, תרמוס, תשפיל, תצליף - אתה יודע שתוכל להכאיב לי גם כאב רע אם תרצה - רק אל תכריח אותי לשכב כאן, מתבוססת במחשבותיי. גשם של תערים עושה שמות בעורי, גברים זהי פנים אונסים אותי צעירה חפה בתולית יותר, ובפניי ניצבת ברירה: אם אפקח את עיני לרגע, אולי זה ייעלם. או אותיר אותן סגורות, אולי ארדם לבסוף, וגם אז ייעלם. אחר כך בא הבוקר, וכמה מוזר, זה היה בוקר יפה.
חברה שלי הגיעה לבקר אתמול. חברה טובה, או כזו שהייתה טובה, אני באמת לא יודעת איזו התרופפות בקשר מצדיקה שימוש במינוחים מתונים יותר. ידידה? מכרה? לא אוכל להביא את עצמי לומר את זה.
טיילנו ביער שכבר לבש גוני צהוב-אפרפר קיציים, והעלנו זכרונות. איך טיפסנו פעם מעל גדר גן החיות בחיפה כדי לטייל בו בלילה וכשכבר היינו בדרכנו חזרה נלכדנו כמו זוג ארנבות באור פנסו של השומר; איך תפסנו טרמפים לכינרת וחיפשנו חוף נטוש, ובסופו של דבר נרדמנו מתחת לעץ שענפיו הסבוכים נגעו בקרקע והקיפו אותנו משלושה צדדים כמו מערה; איך בילינו לילה חורפי אחד על רצפת אולם ייצור נטוש של מפעל שיש, רועדות זו בזרועותיה של זו בניסיון להתחמם; איך בהופעת הפרידה של דיר יאסין מישהו הניף אותי למעלה ובמשך ארבע שניות קצרות נעתי הלוך ושוב על ים הידיים, עד שאחד האנשים מעד והפיל את כולנו אל תוך מערבולת מיוזעת של איברים, ואני ראיתי אותה מפלסת את דרכה אליי וצוחקת בכל פה. זכרונות של ילדים.
ישבנו על הספה וצפינו בפעם האלף בהוביט של ראלף בקשי, בעודנו אוכלות מיקס פלקס מקערות קרמיקה כחולות. שמתם לב איך לצימוקים בדגנים האלה יש טעם שונה, והרבה יותר טוב, מאשר לצימוקים רגילים? היא ידעה שיש לי חיבה מוזרה אליהם, אז היא הוציאה את כל הצימוקים מהקערה שלה והעבירה אותה לשלי, לקול צחוקי המתגלגל. תמיד שיעשעה אותי הההבעה הרצינית בה עשתה במלאכה השקדנית הזאת. ביטויים פעוטים, טפשיים, של הכרות שהיא מעבר למילים. כמו הדרך בה אני מגיפה את כל התריסים בחדר בו היא ישנה, מפני שאני יודעת שאם תסתנן פנימה ולו קרן אור אחת בבוקר היא תתעורר.
היא אמרה שאני ניראת שונה.
מה זאת אומרת שונה? הקשתי.
פשוט שונה. לא טוב יותר או רע יותר, סתם שונה.
רציתי לספר לה הכול. חשבתי שהיא תבין, תהנהן ברצינות ובמחווה קטנה אחת של שיתוף תהפוך את געגועי הימים האחרונים לאדון מאבן שרובצת בחזי למשהו מתקתק ומלא ציפייה, אבל משהו עצר בעדי.
בלילה חלמתי חלום שפרטיו לא זכורים לי ,והתעוררתי בחדר שהיה חם ככבשן.
בקרוב יירד גשם
אניף ראשי לאחור כמו סייח
לברך אותו
בפה פעור
מתוק ולח וחמים
לברך אותו
לא הגשם הראשון השנה גם לא
האחרון
נברך זה את זה
גם אני לא אחרונה לבני מיני
