לפני 20 שנים. 7 במאי 2004 בשעה 14:26
אנחנו יוצאים מהמכונית, והוא עונד לי את הקולר ומחבר את השרשרת. אני מעיפה מבט חושש אל שני הערסונים שיושבים על מעקה כמה מטרים מאתנו, אבל הוא אומר לי לא לדאוג, הם רגילים. ובאמת, הם נראים משועממים למדי, ואנחנו שמים פעמינו למועדון, לא לפני שהוא מוסיף עוד "אל תדאגי" אחד. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים היום שהמילים כבר מתחילות לאבד את ההשפעה המועטה שהייתה להן עליי מלכתחילה.
הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שהמקום יפה להפליא, לפחות מבחוץ. כל כך יפה, למעשה, שלרגע אני שוכחת את הקולר והשרשרת והמבוכה שנגררת אחריי כמו שורה של פחיות מקרקשות קשורות לזנב חתול. הדבר השני שאני מבחינה בו הוא הסלקטורית. קראתי כמה מסיפורי האימים שהילכו עליה בפורום, אבל במבט חטוף היא ניראת לי חביבה למדי. אפילו נותנת לנו להיכנס בהנחה, למרות שעד עכשיו אני לא ממש מבינה את המדיניות שלהם בנושא, אם יש אחת כזו.
מוסיקה קולנית מקדמת את פניי, ואני מבינה שלפחות בנקודה אחת טעיתי: המוסיקה לא בינונית, היא איומה. לובשי שחור צובאים על הבר, רוקדים ליד הבמה ("כאן מתקיימים הסשנים" הוא צועק לי באוזן בניסיון להתגבר על המוסיקה), עומדים ומשוחחים בקבוצות קטנות. הדבר היחיד שנראה לי יוצא דופן הוא העובדה שמנקדים את הקהל הצעיר גם כמה אנשים מבוגרים יותר. משום מה, אני רואה בזה סימן טוב.
אנחנו מסתובבים בין האנשים, כל כמה דקות הוא לוחץ יד, טופח על שכם. משעשעת אותי הדרך בה הוא מציג אותי: she-wolf. אבל עושה רושם שכולם פונים זה אל זה בכינויי הפורום שלהם, ויש בזה הגיון, אין להכחיש. למעשה, כשמישהו שואל לשמי ואני נותנת לו בשוגג את שמי האמיתי, הוא נועץ בי מבט מפוחד למחצה ומתרה למחצה, ומסביר לי בעדינות שכאן לא עושים את זה. אופס. אני נהנת להצמיד פנים לשמות, גם אם מדובר בשמות פיקטיביים. אנשים שעקבתי אחר ההודעות שלהם בפורום, אנשים שקראתי את תאורי הסשנים שלהם, אנשים שלמדתי כמעט להכיר, והנה הם כאן, בשר ודם ועור שחור. אחדים מהאנשים האלה אומרים לי שהם נהנים מהבלוג שלי, ואני רוצה לחייך ולהסביר כמה זה חשוב לי, כמה מנחם לדעת שהמילים שלי נוגעות במישהו, אבל במקום זה אני מסתפקת בחיוך סתום. ממילא ברעש הזה אאלץ לצעוק את תודתי.
בחדרים הפרטיים למחצה למעלה, מישהי מראה לאדון שלי את הצעצוע החדש שלה: רצועת עור כפולה, משובצת ניטים, אכזרית למראה. בחיוך מאושר היא מסבירה לו עד כמה השימוש בה כואב והוא, שכנראה לא מוכן לקבל את מילותיה כפשוטן (או לחילופין, דווקא כן), אומר לי לעבור למצב שתיים. לכמה שניות ארוכות אני מהססת. כאן? ועוד בשימלה הקצרצרה הזאת, שנותנת לכל העולם מבט טוב על התחת שלי כשאני מתכופפת? ("אין לך תחת שצריך להתבייש בו." הוא אמר כשהתלוננתי על כך בפניו, מוקדם יותר בערב. ואני לא חשבתי ועדיין לא חושבת שזהו טיעון תקף). כמה שניות ארוכות, ארוכות מדי, ואז אני נשענת בידיי על הספסל המרופד, התחת שלי מופנה אליו ומוגבה אל על. כואב, אין מה להגיד, אבל זה כאב מוצק, מתקתק, מהסוג שאפשר להתכרבל אל תוכו. כשאני מתרוממת, אני רואה שהאנשים המעטים סביבנו משועממים כתמיד.
בכל זאת, לא בקלות כזו אשנה את טבעי, וכאשר מאוחר יותר הוא אוזק את ידיי זו לזו ומניף אותן מעלה כלפי הטבעת בתקרה, אני תולה בו מבט של כלבלב מוכה וצרה בשפתיי את המילה "לא". הוא בוודאי לא יכול לשמוע אותי, אבל קשה לטעות בכוונתי. הוא מחבק אותי ושואל האם אני סומכת עליו. לרגע השאלה נשמעת לי כמו מניפולציה זולה ואני מרגישה את גופי מתקשח בכעס. הוא יודע עד כמה לא ארצה לאכזב אותו בכך שאומר שאני לא סומכת עליו, כמה לא הוגן מצידו לפשט כך את המצב, להפוך את הסירוב שלי למשהו נתעב. אבל שנייה אחר כך, במאוחר, אני מבינה שהשאלה נשאלה בכנות, ואם אני לא יכולה לתת תשובה כנה, זו כבר בעיה שלי. אני עוצמת לרגע עיניים ומהנהנת. כן, אני סומכת עליו.
בסופו של דבר, כל מה שהוא עושה זה לקשור אותי, תחילה לטבעת בתקרה ואחר כך לאיקס שמקובע לקיר האחורי. לא מכאיב ממש, לא נוגע ממש, לא משפיל ממש, רק, כך זה נראה, מגשש את השטח. הוא מעביר יד בין רגליי ואני זורקת לכל עבר מבטים היסטריים, אבל נראה שהדאגה שלי מיותרת, אני מוסתרת בין גופו לקיר עליו אני שעונה. להפתעת שנינו, אני רטובה. בעצם, אולי רק להפתעתי.
בבמה המרכזית מתנהל עכשיו סשן. אני מתבוננת בתערובת של קנאה והתפעלות בגבר שמתנודד על כבליו. העיניים שלו עצומות רוב הזמן, אבל כאשר הוא פוקח אותן אני רואה בהן משהו מרוחק, ויפה.
אני שוקעת עמוק יותר אל תוך חיבוקו של אדוני, ושומעת מישהו אומר: "העיניים מראות הכול."
"העיניים של מי?" האדון שלי שואל.
"שלה.", הוא מצביע עליי.
מחייכת.
אנחנו שוב למעלה, הפעם לבד באחד החדרים הקטנים, הוא יושב על ספסל ואני לרגליו. מישהו נעמד בפתח ומסתכל עלינו. האדון שלי שואל אם הוא יכול לעזור לו, והבחור אומר משהו מטופש בתגובה. עשר תשובות מתגלגלות על קצה לשוני, אבל אני רק קוברת את פניי בחולצתו, ומחכה שהאיש יילך. משום מה אני מרגישה שייכת יותר מתמיד, ואני מתכרבלת אל תוך ההרגשה כמו שלמדתי, ועודי לומדת, להתכרבל אל תוך כאב.
בסופו של דבר אנחנו כן עושים סשן קטן. סשנון. המועדון כבר כמעט ריק, ואני נמצאת בשלב המסוכן הזה של פוסט עייפות ופוסט באז אלכוהולי, שבו גופי מתחיל להיות קהה מחוסר שינה, אבל המוח עירני ואחוז תזזית מתמיד. חבטה ראשונה, ואני כבר מרגישה כאילו מישהו אוחז בשרידי התודעה הלומת העייפות שלי ומגלגל אותה בערמה של צמר גפן. כשהוא פותח את הסכין, מעביר אותה על פני העור הלח מזיעה ("מה זה?" "סכין." "מה אפשר לעשות עם סכין? מה היית אמורה לעשות?" אני יודעת.), פינה קטנה במוחי רועדת למשמע קולו שלוחש באוזני את כל הדברים שהמתכת הקרה הזאת יכולה לעולל לי. פינה אחרת מפצירה בי להפסיק להיות מטומטמת. פינה שלישית תוהה אם אין איזו תקנת בטיחות במקום הזה שעליה הוא עובר עכשיו. כשאני מעבירה את לשוני את הלהב, אני חושבת במרוחק שלכל אחד יש טריגרים, והטריגרים שלי תמוהים.
הוא מתיר את ידיי, אנחנו מתנשקים נשיקה ארוכה וטובה, ובעודנו עומדים חבוקים, אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. האדם היחיד בחדר מלבדנו מחייך חיוך קטן ומשועמם.
כשאנחנו יורדים למטה, לרחבה הכמעט נטושה, הוא מתיישב על הכיסא עטור הגולגלות שלרגליו ראיתי מוקדם יותר גבר כורע ומלקק נמרצות את מגפיה של מלכתו. עכשיו תורי, ואני אוהבת להתבונן בו מלמטה למעלה, אוהבת את טעם העור הזר על לשוני. רק, וההבנה הזאת מכאיבה לי בפתאומיותה, אני לא אוהבת את עצמי עבור ההכרה הזאת. הוא מלטף את ראשי, וזה טוב, מפני שאני זקוקה לליטוף הזה כדי שאוכל להמשיך.
