אלומניום עם נגיעות צמר גפן

זה לא ירפא לי את הלב, עמדתי קשורה עם הידיים למעלה, זה גם לא ימחק זיכרונות, כשהוא הכאיב לי רק הוא ואני היינו שם, לא היה שם אף אחד נוסף.

את צריכה להפסיק להעניש את עצמך! הקול של המצפון שלו נכנס לי לסצנה.

הידיים כאבו, הרגשתי תחושה מפחידה שאני מפסיקה להרגיש אותן. 

תהיי כנה ותגידי לו מה עובר עליך, אמרתי ספק בלחש, ספק בפחד שיצא בצעקה שאני לא מרגישה את הידיים.

הוא שיחרר אותי והניח אותי על המיטה. 

אל תחשבי על כלום, תהיי כאן איתו ואיתך עוד הספקתי להבטיח לעצמי. 

הוא הניח את היד שלו על הבטן שלי והסתכל עלי ואז עפתי למקום אחר.

אולי פשוט אני לא מענישה את עצמי, אולי זאת דרך להרגיש כל כך חיה. 

פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה אפורה, דהויה, מן עצבות כזאת שאין לי עליה שליטה. קרו כמה דברים שטילטלו לי את החיים בחודשים האחרונים בכל מני תחומים.

וזה לא עשה חסד עם הבועה הקטנה שבניתי לי, איפשהו רחוק מכל מה שאני מכירה. 

כבר חודש  וחצי שאני מנסה לבכות עמוק, מבפנים, בכי שיוציא את כל מה שאני מרגישה ואני לא מצליחה. 

כבר תקופה שהכל נפלא, באמת ואני טובעת בעצב מטונף ואפרורי שאני לא מצליחה לקלף מהגוף ומהלב שלי. 

שלחתי לו לינק לסרטון שראיתי וחירמן אותי ממש.

תסכים להגשים לי? שאלתי, למרות שידעתי מה הוא יכתוב. 

נלחמתי בבד שכיסה לי את הפנים, נלחצתי, פחדתי והצלחתי להסיט את היד החזקה שלו. או שהוא נתן לי להסיט אותה, כי היא באמת חזקה, היד הזאת שלו. 

אני מפחדת אמרתי לו, אני יודע הוא ענה לי. תבטחי בי וקחי נשימה עמוקה. 

הוא השעין אותי עליו, מעין חיבוק דב. 

בטחתי, אם אני כבר מופרעת מספיק לבקש שיגשים לי פנטזיה, לפחות אני יודעת עם מי להגשים אותה.

הרגשתי את החומר הקר חודר לי לתוך הגוף דרך מערכת הנשימה, הרגשתי שהנשימה שלי מתערפלת, שאני מתפוגגת לתוך ריק שחור נעים. 

אני לא רוצה להתעורר מכאב ניסיתי לצעוק לו מבעד לשחור שעטף לי את הגוף בצורה כ"כ נעימה.

קיוויתי שהספקתי להגיד את זה בקול לפני שצללתי לענן נח ונעים במיוחד. 

הפחד התחלף ברוגע שהפך לשקט ושייט נעים במימד חדש. 

התעוררתי לזרועות, לגוף, לפנים שכל כך התגעגעתי אליהן. 

אני חושבת שמלבד חיוך של סתומה שהרגע חזרה מטיול בגן עדן, גם אמרתי לו תודה. 

מתה עליך, י'עוגת גבינת פירורים טעימה שכמוך. 

רציתי לפתוח להם קבוצת וואטסאפ ולכתוב שאני מגיעה ושאשמח למסיבה פרועה.

רציתי להוסיף את זה שאני מכנה האולטימטיבי שינהל אותה יחד איתי.

שנכניס את זה שאני מכנה לשון ואת זה שאני מכנה המשפריץ ואת זה שאני מכנה המחבק ואת המלטף, את המרצה ואת זה שגרם לי לקרוא לו בלב דאדי ואת הפסיכולוג ועוד כמה שהיה לי כיף איתם. 

ורציתי איתם אורגיה פרועה, כזאת שאני אשכב אחרי זה במיטה לבד, אעצום את העיניים ואדמיין את כל מה שהתרחש וחיוך יתפשט לי על השפתיים וצמרמורת נעימה תזדחל לה לתחתית הבטן כשאשחזר את הסערה שהתחוללה לה כמה דקות לפני. 

והלב שלי ירגיש מלא ומאושר והגוף ינוח אחרי שהטעין את המצברים. 

כן, כזה בדיוק אני צריכה. 

רק רציתי שתחבק אותי חזק ותלחש לי שאתה מצטער בשביל שנינו, שהתרחקתי ואז תנשק אותי על הצוואר, תסובב אותי וששם בדיוק, תסתיים הרומנטיקה ותזיין לי את הצורה:) 

וככל שהימים חולפים והדפים נושרים מטבלת היאוש שלי, החלק הרומנטי מתקצר.

אני לא יודעת אם עד שניפגש, אני אצטרך חיבוק חזק ;) 

לפעמים בלי שאפחד רואה, אני נכנסת לפייסבוק שלך ומסתכלת על התמונה שלך, זאת שבה יוצא שאתה נועץ בי את העיניים שלך.

עיניים שפעם פחדתי מהן, פחד מוות ולא העזתי להסתכל עליהן ואני מתבוננת ונועצת בחזרה. לפעמים, אני משחקת איתך מי ימצמץ ראשון, אתה תמיד מנצח, אם זה מעניין אותך, אבל זה רק כי אני נותנת לך, כי אני יודעת שאתה כזה טיפוס תחרותי 🙃 ולפעמים אני מוציאה לך לשון, או קורצת, או סתם מתגעגעת שתזכיר לי כל כך הרבה דברים ששכחתי שפעם כל כך אהבתי לשנוא שעשית. 

הלוואי והייתי מצליחה לנהל את כל הצלקות האלו, שנחרטו לי בנפש ובגוף ולהיות קצת יותר נורמלית.

אני כבר לא יודעת מי הייתי, בלי כל מה שהתחולל בסערה בחיי. 

אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לאותן נקודות חשוכות, אם ההיסטוריה שלי היתה חלקה, רגועה ותמימה יותר.

הייתי רוצה שיהיה לי מתג הפעלה כזה, שאני אוכל להחליט מתי אני מדליקה את כל הסטיות שלי ומתי אני מכבה.

לפעמים אני אמיצה, פחדנית, מובכת, אופטימית, פסימית, ילדה, אישה, מובלת, מובילה, פקודה, מנהיגה, רכוש, בעלים, יושבת בפינה ומחזיקה את הרגליים קרוב לראש רק כדי להיבלע ולהעלם ולפעמים אני במרכז העניינים, עירומה גאה ומנהלת את הסיטואציה.

הסתכלתי עליו במבט חומל ובאמת שאני אוהבת את הגבר הזה בצורה חברית ושלעולם לא יהיה לי איתו שום דבר לא הולם. ולקח לי שניה להחליט להוציא את המשפט הזה, שהתגלגל ביני לבין עצמי כבר כמה שעות, כי הוא לא היה ראוי להאמר... ואמרתי לו שהוא חייב מאהבת. 

שאין סיבה שגבר כמוהו לא ירגיש מוערך ונאהב ושמישהי לא תעלה לו את האגו החבוט, במערכת יחסים בריאה. שהוא יחזור למדינה בה הוא חי ויחשוב על עצמו בפעם הראשונה מזה שנים. 

וחשבתי על זה שכמעט כל המאהבים שבחרתי לי לאורך השנים, היו כאלו שגרמו לי להרגיש ממש טוב עם עצמי.

שזאת היתה בחירה שלא עשיתי במודע, אבל אולי עכשיו אני אכוונן למאהב, שידע לגרום לי להרגיש ממש נשית, נאהבת, שהעיניים שלי יזרחו כשהוא ידבר איתי, או יגע בי.

יש שאומרים שהאגו שלי לא צריך עוד ליטופים, אבל אני חושבת שאולי המאגר הזה, שלקחתי איתי במזוודה לפני כמה שנים, נמוג עם הזמן ואני כנראה חייבת, כדי לשרוד בשפיות, לחפש לי מאהב נגיש שידע להדביק את מה שנשבר בי עם השנים.

וכשנפרדתי ממנו, אמרתי לו שאנחנו סך הסדקים, והשברים שחווינו בדרך, אבל הסוד בלחיות, הוא איך אנחנו בוחרים לאחות, להדביק, לשייף ולהצמיד את הכל יחד.

ונתתי לו חיבוק ונשיקה על הלחי וקיוותי שהוא יצליח לאחות את כל מה ששבור אצלו בלב. 

הרגע הזה שאני נכנסת לחדר, שמה כיסוי עיניים וממתינה.

הרגע הזה שהוא מתבונן בי, לוחש לי מילים ואני מרגישה שידיים לא מוכרות מלטפות את הגוף שלי, בוחנות אותו, בודקות כל פינה. 

הרגע הזה, שאני מתרגלת לריח, למגע, לדינמיקה ולכימיה.

הרגע הזה שהנשימה שלי נעצרת מכאב, עונג, פחד, חשש, כמיהה והתרגשות. 

הרגע המזוקק הזה וכמה שאני מנסה להימנע ממנו, אני מתרגשת ממנו כל פעם מחדש.