באתי אליו יחפה, פרועה, רעבה, עייפה ועצובה, כל כך עצובה.
עם חתיכת תרמיל מסע חבוט ועלוב.
הוא התבונן במבט ארוך, עמוק, חומל.
הוא הפשיט אותי, התבונן בכל הפצעים שהיו לי שם בגוף ובנפש, הוא לא שאל יותר מדי, רק מה שהייתי מוכנה לשתף.
הוא הביא פד גזה וחיטא את כולם מהקטנים ועד הגדולים.
הסתכל עלי במבט ארוך ולחש לי מילים שלא שמעתי אף פעם.
כאלו שנחתו הישר לתוך הלב שהתחיל להלום מהתרגשות.
הוא האכיל אותי, השקה אותי, פתח את הידיים וחיבק אותי כל כך חזק.
ולא ברחתי כמו שאני רגילה, היישרתי מבט התמסרתי, הקשבתי.
ובלילה כשהוא נכנס לחדר שלי, התפשטתי וביקשתי להרגיש את הלב שלו, כל כך רציתי רק להתמזג איתו, שהוא ישמע כמה אני פועמת בזכותו וכמה חזרתי לחייך.
ואני כבר לא רוצה ללכת במדבר יחפה שהאדמה תחרוך לי את הרגליים, אני כבר לא צריכה שריטות שהדם יטפטף ויזכיר לי שאני חיה, אני כבר לא צריכה את המדבר הבודד המנוכר והמפחיד.
אני רוצה מקום שכשאני מתקרבת אליו שהאור שלו יחמם אותי, עוד לפני שאני אוחזת את ידית הכניסה.
אני רוצה מקום בו מתנהלות שם, שיחות שמחייכות אותי.
אני רוצה מישהו שתמיד ידאג לי ויהיה שם בשבילי.
אני צריכה בית!
מצאתי אחד כזה, שאחרי תקופה חשוכה פתח לי את הדלת, הדליק לי את האח שבחדר, הכין לי כוס שוקו חם נתן לי לבחור את הבגדים שאני רוצה ללבוש, הצחיק אותי, חימם לי את הלב וגרם לי לגלות עולם חדש שלא ידעתי שקיים.
באתי הביתה.
