שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים

לפני שנה. שלישי, 13 במרץ 2018, בשעה 20:43

הודעה מצפצפת ....
"היום בשעה 17:00 תחכי בכניסה לחורשה. תלבשי שמלה שחורה צמודה כמו שאני אוהב . את חגורת הביריות והגרביונים שקניתי לך, עם עקב תואם. שימי בתיק כיסוי עיניים."

אני קוראת את ההודעה ומרגישה את קן הדבורים בבטן מתחיל לגעוש ואיתו ההרגשה החמימה הזו הבלתי נשלטת בין רגליי.

קיבינימט, חושבת לעצמי, הוא יודע לעשות לי את זה תמיד לפני ישיבות משעממות ככה שהרטיבות הזו תזכיר לי אותו.
מחייכת. מתה עליו. מעניין מה הוא זומם.

הישיבה עוברת לאט וגם השעות שאחריה. בינתיים חושבת על ההתארגנות.
מעניין... הוא לא ציין תחתונים וחזיה אבל הדגיש גרביונים וחגורת ביריות . הוא מאוד מדוייק בהנחיות שלו.
מתלבטת אם לשאול או ללכת עם תחתון וחזיה. מחליטה בסוף שכן. מקסימום הוא יעניש אותי, חושבת בהתגרות ומתרגשת בתוך תוכי.
מגיעה הביתה, מתקלחת, מתאפרת, מתבשמת והרטיבות בין רגליי מתגברת ככל שעוברות הדקות. עומדת מול הראי ....
מביטה בעצמי. מסדרת את השיער ומתקנת תיקונים אחרונים.
מגיעה לדלת ונעצרת וברגע אחד מחליטה שאני גורה טובה מידי ולא מתגרה באדון.
מורידה את החזיה והתחתונים, זורקת אותם על הספה ויוצאת אל הדרך.

השעה 17:00 אני כבר ממתינה פה כמה דקות.
לא מקום הכי סימפטי בשעות בין ערביים.
צלצול הודעה.
גורה טובה. שימי את כיסוי העיניים ואל תזוזי עד שיבואו לאסוף אותך
זרם חד עובר בעמוד השדרה מהראש אל בין רגליי. התרגשות מהולה בפחד מציפה אותי.
שמה את כיסוי העיניים והמחשבות רצות. מה הכוונה יבואו לאסוף אותי??!! מי מה למה איך.. למה הוא מתכוון? למה הזמן לא זז? נו כבר שיגיעעעעעע.
אחרי זמן שנראה כמו נצח רכב נעצר מולי.
אני לא יודעת אם הפחד משתק אותי או זו הצייתנות שנטבעה בי.
דלת נסגרת צעדים קרבים אליי.
יד עם כפפה מלטפת אותי.....
"אדוני?" שואלת בלחש. אין תגובה ...... כל חושי צורחייייים. מחפשת סימנים שאוכל להרגע.
מרגישה את קולר הקטיפה שלי נכרך על צווארי.
נרגעת . ידעתי שהוא שומר עלי. חיוך מבצבץ מבין שפתיי העליונות ופרץ של רטיבות וחום משפתיי התחתונות...
הוא מושך אותי ומעלה אותי לארגז הטנדר שלו על ארבע.
ריח השמן והמתכת לא משאיר לי ספק: זהו אדוני.
נוסעים מעט ואז הרכב נעצר, הדלתות נפתחות. אני מרגישה את מבטו בוחן אותי... הוא מרים את השמלה ומלטף את ישבני ליטוף עדין אוהב ומשייך.
ואז נותן משיכה ברצועה ואני נמשכת אחריו.
אויר הערב צונן ופטמותי כבר זקורות.
הוא מפשיל את כתפיות שמלתי וממומלל את פטמותי. מחבר זוג מצבטים עם משקולת קטנה ואני גונחת .
שששששששש עדין נשמע מבין שפתותיו ואני נדרכת ונאלמת.
"יש מולך שולחן ... תעלי עליו ותעמדי על שש."
הוא עוזר לי ואני מתמקמת.
"גורה טובה."
הוא מנמיך לי את הראש ומצמיד לשולחן, לוקח את הצמה שלי ... וטאח טאח יורה שני מסמרים לשולחן העץ. מהבהלה אני מרימה את הראש אבל הצמה נמתחת והכאב בראשי מזכיר לי שהוא מהיר ממני ואני כבר ממוסמרת לשולחן.
הוא מצמיד את ידיי לצידי הגוף,כורך רצועת עור וטאח. ממסמר גם אותם.

כנ"ל לרגליי.
אני שומעת אותו מניח את כליו.

הוא מלטף את רגליי מהקרסול עד לירך, מרים את שולי שמלתי וחשף את ישבני לצינת הערב.
"קריר לך גורונת?" שואל תוך כדי שהוא מלטף את ישבני ברוך.
"כן אדוני..."
"טוב. תספרי עד עשר ויהיה לך חם."
כולי נרגשת. אדם אחר שהיה שומע את השיחה לא היה מבין אבל..... פאח! כאפה נוחתת על ישבני, מזרימה אנדרפינים ישר למוח שלי ואני בכאב מהול בעונג גונחת: "אחד אדוני..." והוא ממשיך.
אחרי עשר באמת כבר לא הרגשתי קור אלא רטיבות נוזלת לאורך ירכיי.
"כעת גורה, הגיע הזמן לאמן אותך." 
אני מרגישה אותו מעסה את פי הטבעת שלי ולאט לאט מחדיר אצבע. אני חייבת לאונן אבל ידיי קשורות מה שנותר לי זה לגנוח.
ואני גונחת ומתפתלת כאשר כבר שתי אצבעות שלו מפסקות את ישבני.
והוא בשלו. בשקט ובהתמדה הוא ממשיך להרחיב אותי ולהכין אותי...
אחרי כמה זמן הוא מפסיק.
"הישבן שלך רפוי גורה?"
"כן אדוני."
"יופי. הכנתי לך הפתעה"
"אני יכולה לאונן אדוני?"
"פאחח.... הכאפה שנוחתת על ישבני בהפתעה גמורה לא משאירה מקום לספק.
"סליחה אדוני."
הוא מקרב אליי משהו שמרגיש כמו פלאג אנאלי גדול. לאט לאט הוא מחדיר אותו לתוכי בתנועות עדינות ותוך כדי שהכלי האימתני הזה מרחיב אותי יותר ויותר הוא לוחש לי מילות הרגעה ואהבה. אני מרגישה איך אני נפערת עוד ועוד עד שפתאום שרירי פי הטבעת מתהדקים ואוחזים בעקב הפלאג .
"יווווווו הצלחתי, אדוני!" אני קוראת אליו בשמחה. "קיבלתי אותו!"
הוא נושק לי ברכות נשיקות קטנות מבסיס הגב ועד לפתח הישבן.
" כל הכבוד גורה, כעת הגיע הזמן שתאונני. או שבעצם לא ... "
ואני מתחננת אליו "בבקשה אדוני, אני חייבת לגמור..." אני ממש על סף דמעות.
מרוב חרמנות לא שמה לב למתרחש מסביב. כיסוי העיניים והפלאג האימתני בתוכי והעובדה שהצלחתי לרצות את אדוני...
כאילו משום מקום אני מרגישה אותו חודר אלי במכה אחת חדה.
אוחחחחחחחחחחח כןןןןןןןןןןןןן אדוני תודהההההההההה.
אני גומרת ברגע והוא ממשיך לזיין אותי חזק עוד ועוד. אני קוצרת אורגזמות אחת אחרי השניה עד שהוא בשאגה של אריה מתיז את מטענו.

שנינו מתנשפים .
הוא נושק לישבני האדום.
בתנועות עדינות מוציא את הפלאג.
אני מרגישה מרוקנת לחלוטין. מרוקנת ורפויה.
הוא מחזיר את השמלה למקומה ומכסה את ישבני. משחרר במהרה את כל המסמרים ומרים אותי. מחבק אותי חזק. "את גורה טובה." אומר ונושק לי ואני בחיוך מטופש רוגשת מבפנים.
הוא עוטף אותי בשמיכה ומוביל אותי לטנדר.
שוב אני שומעת את דלתות הארגז נפתח ואני מוכנסת פנימה.
מתכרבלת על רצפת הברזל.
הטנדר נעצר. הוא מוציא אותי. נושק לי על המצח.
"תספרי עד עשרים ותורידי את כיסוי העיניים. טוב, גורה?! "
"כן אדוני." אני מחייכת.
דלת הטנדר נטרקת.
הוא נוסע .... ואני סופרת כמצוותו ומורידה את כיסוי העיניים.
והנה אני מול דלת ביתי.
נכנסת פנימה. רואה את התחתונים והחזיה זרוקים בכניסה. באמת שהייתם מיותרים ... 

לפני שנה. חמישי, 8 במרץ 2018, בשעה 15:05

יש לי הפתעה בשבילך. הוא אומר. תעצמי עיניים
אני עוצמת
שומעת אותו הולך
חוזר
משהו מרשרש
ושניה אחר כך מרגישה משהו קר שמוצמד לי בין הרגליים וסביב המותן
ושומעת קול נקישה שלא ניתן לטעות בו
אני פותחת עיניים בהפתעה
מה זה??
זו חגורת צניעות. הוא אומר בקול שמח תוך כדי שהוא בודק עד כמה זה יציב וחזק.
בשביל מה זה טוב? אני שואלת קצת ברוגז
אתה יודע שאני לגמרי נאמנה לך.
זה אפילו קצת מעליב.
אני יודע, הוא אומר
אבל אני רוצה לתת לך קצת חופש.
חופש? 
אני לא מבינה.

---
מאז שהכרנו יש לנו את הויכוח הזה.
טוב, לא ממש ויכוח כי הוא אף פעם לא באמת עונה לי אלא רק מחייך את החיוך הממזרי שלו ושותק כשאני מרצה לו בלהט על פוליאמוריה.
תמיד טענתי שאני פוליאמורית. אני אוהבת אנשים. אוהבת את האהבה. אוהבת לחבק ולהתנשק ולא מוצאת בזה שום רע. חושבת שקנאה זה רגש לא מעובד ומי שקצת מודע לעצמו יכול בקלות להתגבר עליה ולגלות עולם מופלא של קשרים אנושיים.
הוא כמובן לא חושב ככה
ואני יודעת את זה, לא בגלל שהוא מרצה לי בחזרה
אלא רק בגלל האיסור החד משמעי שלו שמישהו אחר יגע בי. נקודה. לא גברים ולא נשים. חיבוק ונשיקה מנומסים זה סבבה, כל השאר מחוץ לתחום.
זה לא מונע ממני להמשיך להרצות לו בלהט
זה לא מונע ממנו להמשיך לחייך.

----
חופש. כן. הוא אומר בחיוך. הערב במסיבה, אני לא אהיה. יש לי תורנות לילה. את תוכלי סוף סוף לבחון את התיאוריות שלך בנוגע לפוליאמוריה.
אני מביטה בו בחשדנות. מה הוא זומם?
זה לגמרי לא מתאים לו.
מה אתה זומם? אני שואלת
הוא מושך אותי אליו לחיבוק וצוחק. מתוקה שלי. את מכירה אותי כל כך טוב. יש עוד עניין קטן...
לפני שאת הולכת את צריכה לשתות את זה.
הוא שולף מבחנה פקוקה מהכיס של מעיל העור שלו.
מה זה? אני פוערת עיניים
זה שיקוי קסמים. הוא מחייך שוב חיוך ממזרי.
אני מרגישה ניצנים של סרבנות.
אל תדאגי, קטנה, הוא קוטע אותם באיבם. את זוכרת את שבועת הרופאים, נכון? אני לא אפגע בך.
אני לא מטופלת שלך, אני ממלמלת בזעף.
הוא מרים גבה
ומושיט לי את המבחנה.
קדימה, שתי.
שנינו יודעים שאין לי מה לסרב. הניצנים תמיד נגדעים באיבם איכשהו.
אני פותחת את הפקק ומרחרחת בחשדנות.
קדימה הוא מדרבן אותי זה לא יהרוג אותך
אתה בטוח? אני שואלת
הוא מנשק אותי במצח בתגובה
ממזר. הוא יודע שהמחוה הזאת תמיד ממיסה אותי. אני עוצמת עיניים ובולעת את הנוזל בבת אחת. להפתעתי יש לו טעם לא רע בכלל.
מה יקרה עכשיו? אני אהפוך לצפרדע? אני רוטנת
אל תתחכמי. הוא אומר ומושך אותי לחיבוק.
אחר כך הוא מרחיק אותי ממנו וטופח לי על הישבן
קדימה, לכי להתלבש, אקפיץ אותך על האופנוע למסיבה ומשם אסע לבית חולים. ביקשתי מירון ועינת שיחזירו אותך הביתה.
ירון ועינת היו החברים הכי טובים שלנו ושותפים נאמנים לסטייה.
ממ... אני מחייכת לעצמי כשחושבת על חיבוק עם ירון. ועם עינת. ביחד. תמיד רציתי.
הוא מזהה את החיוך שלי ומטה את הראש בשאלה.
אני מסתכלת לו ישר בעיניים.
חופש באמת? כולל הכל? אין הגבלות בכלל?
כן. הוא אומר. חופש אמיתי.
לנשק, להתלטף, להתחבק עם כל מי שאני רוצה? הרבה זמן?
כן. הוא משיב בפסקנות.
על קצה הלשון עומדת לי שאלה אבל אני שואבת אותה פנימה בשיא המהירות ומשנה גישה.
מתקרבת אליו ומחבקת אותו בצוואר. איזה כייף, תודה! אתה כל כך מתחשב. זה באמת הרגיש לי מבאס מאוד ללכת למסיבה הזאת בלעדיך. עכשיו זה לא נראה כל כך נורא... 
פתאום אני נזכרת במה שהוא חיבר לי לגוף לפני רגע ומבינה. או לפחות חושבת שמבינה.
אתה יודע אבל, אני אומרת לו במתיקות, שאין שום צורך בחגורה הזאת. אין שום סיכוי שזה יתפתח למשהו מעבר למגע אוהב וידידותי. אני רק שלך. אני נצמדת אליו שוב ומחבקת אותו חזק.
אני יודע. הוא אומר. אבל ליתר ביטחון.
שומעת את החיוך בקול שלו.
משהו פה מוזר קצת אבל אני מעיפה את זה הצידה.
כבר כמעט שכחתי מהממבחנה והנוזל המוזר. אני רצה לחדר להתארגן ואחרי עשר דקות כבר מוכנה.
את נראית פצצה, הוא מחמיא לי והעיניים שלו זוהרות אליי.
אני חגה בגנדרנות על העקבים שלי ומפריחה לו נשיקה
זה אתה שעושה אותי כל כך יפה.
הדיאלוג הקבוע.
הוא צוחק את הצחוק המהמם שלו ואנחנו יוצאים.

---
כבר בדרך, על האופנוע אני מרגישה שמשהו מוזר קורה לי בגוף.
אני נצמדת אל מעיל העור המוכר וכל הגוף שלי רוגש.
פתאום זה מבאס אותי שהוא הולך ומשאיר אותי לבד.
אולי תמצא לך מחליף? אני שואלת כשאנחנו עוצרים ברמזור. לא בא לי שתלך
גם לי לא, מתוקה. הוא אומר. אבל אין ברירה. 
אני רוצה אותך אני אומרת ותוך כדי דיבור קולטת שזו לא סתם אמירה רומנטית. באמת אני רוצה אותו. נעשיתי חרמנית בטירוף.
אני מכניסה את הידיים מתחת למעיל ולחולצה שלו ומלטפת אותו כדי שיבין. זה תמיד עוזר.
מותק, אנחנו על אופנוע להזכירך. הוא צוחק
לא אכפת לי. אני רוצה אותך כאן ועכשיו.
זה בלתי אפשרי. הוא אומר. גם אם זה היה אפשרי... המפתח של החגורה שלך לא כאן. הוא בבית.
אני קופאת באמצע הלטיפות. פתאום הכל מובן. איך לא קלטתי את זה קודם.
זה השיקוי הזה, נכון? הוא עושה לי משהו בגוף. אתה... אני משתתקת ונאנחת.
נראה שהבנת מצבי רק מחריפה אותו. פתאום כל הגוף שלי הופך לתשוקה אחת גדולה.
מה אני? הוא שואל
אתה לא נורמלי
נכון הוא אומר ועוצר בחריקה ליד המועדון
בגלל זה את איתי.
אני יורדת מהאופנוע מבולבלת קצת.
תהני מותק
הוא מושך אותי אליו ונותן לי נשיקה. נפגש יותר מאוחר
אל תלך... בבקשה. אני אומרת. אני צריכה אותך. בוא נחזור הביתה.
אני לא יכול מותק, את יודעת את זה. ולך יש חופש הערב. מגיע לך להנות.
הוא נפרד ממני ומתרחק על האופנוע.
אני נוגעת בחגורה דרך הבד הדק של השמלה. מנסה להרגיש את מה שהיה פעם הדגדגן שלי ועכשיו מרגיש כמו מתכת אטומה.
אין ספק שזה מתסכל. אולי יש דרך לעקוף את זה? אחר כך אכנס לשירותים ואבדוק. 
אני שומעת קריאה צוהלת בשמי. זו גילי והשולט החדש שלה. הם מזכירים לי פתאום שיש בפנים מסיבה ושהיא הולכת להיות שמחה מאוד. אני מחייכת אליהם וחושבת לעצמי שיהיה בסדר. מה כבר יכול לקרות?
הם מזמינים אותי להכנס איתם ואנחנו נכנסים פנימה.

---------

כבר בדקות הראשונות הבנתי שזה הולך להיות ערב שלא אשכח לעולם.
בפנים היתה אווירה נפלאה. זו היתה מסיבה שדורין ארגנה ואת המסיבות של דורין אף אחד לא מפספס. 
ירון ועינת קלטו שנכנסתי ובאו להגיד לי שלום.
שמעתי שאת בחופש היום עינת לוחשת לי באוזן
אני מסתכלת עליה מופתעת. מה היא עוד יודעת? ואם היא יודעת גם ירון יודע...
מעניין.
היא לוקחת את היד שלי ומשלבת את האצבעות. ואני, המומה קצת, נותנת לה להוביל אותי. היא מובילה אותנו אל הבר ומזמינה לעצמה משקה. אני מתחילה לבקש גם משהו לעצמי אבל היא קוטעת אותי. את לא יכולה. התבקשנו להשגיח עלייך הערב ולא לתת לך לשתות אלכוהול. משהו על זה שלקחת איזו תרופה וזה מסוכן השילוב. היא מצמצמת עיניי ומסתכלת בי רגע. את לא חולה במחלה סופנית או משהו? 
לא, אני עונה במהירות. הכל בסדר. זה רק.. משהו זמני. אני מאלתרת. בפנים מרגישה הקלה מסוימת על כך שהיא לא יודעת על שיקוי הקסמים.
טוב מאוד, היא אומרת בחיוך. כבר דאגתי.
היא מסתכלת עליי בעיניים חמימות וכמו תמיד עושה לי חשק לנשק אותה. יש לה שפתיים אדומות ורכות במיוחד.
פתאום אני נזכרת שמותר לי
אני מתקרבת אליה עוד קצת
והיא מגיבה ומתקרבת גם.
אני מצמידה את השפתיים שלי אל שלה ומרגישה כמה הן מתוקות. התחושה משכרת והגוף שלי מוצף בזרמים נעימים.
אנחנו מתנתקות לרגע ומחייכות זו אל זו. היא שוב לוקחת את היד שלי מובילה אותי אל הספה האדומה שבמפתיע עוד אף אחד לא תפס. אנחנו מתיישבות קרוב ונצמדות שוב לנשיקה.
אוחחח.. כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה היא אומרת. איזה יופי שקיבלת קצת חופש.
הידיים שלה מתחילות לטייל לי על הגוף. אני עוצמת עיניים ומתמכרת לתחושה.
היא חצי מלטפת חיצי מעסה והמגע שלה כל כך נעים. אני משיבה לה במגע משלי ואנחנו מתרפקות אחת על השניה וצוחקות. אני מרגישה בשליטה וחושבת לרגע שאולי סתם דימיינתי מקודם. בטח הוא נתן לי מיץ פטל וגרם לי להאמין שאני שותה משהו אחר. כל כך מתאים לו לנסות ללמד אותי לקח בדרך הזאת, אני מחייכת לעצמי. אבל הפעם הוא טעה ואני אוכיח לו את זה.

אני רואה שאתן חוגגות בלעדיי, אני שומעת פתאום את הקול של ירון.
אתה מוזמן להצטרף, עינת אומרת בחיוך.
הוא מתיישב מהצד השני שלי ומחבק אותי מאחור. יש לו ריח גברי נעים ונוכחות חזקה. כזו שעושה חשק לימס לתוכה. אני שוקעת אל החיבוק שלו מרגישה גם את הידיים שלו מתחילות לטייל לי על הגוף.
אני נאנחת בעונג.
זה כל כך נעים
ומגרה 
ומחרמן....

מה קורה לי?
אני פותחת עיניים בבהלת פתאום.
מרגישה פתאום את מלוא ההשפעה של חומר עלום שמטייל לי בורידים והופך אותי לחיה מיוחמת.
אני מנסה לעצור את שטף התשוקה שמציף אותי. לשלוט בתחושות.
ירון ועינת כנראה קיבלו הוראות מפורטות. הם לא מתקרבים לחגורה. אולי הם בכלל לא יודעים שהיא שם. הם מתמקדים בחלק הגוף העליון שלי- בידיים, בפנים, בשיער. עינת תופסת בשד הימני שלי ומגרה את הפטמה דרך הבד של השמלה. אני מחניקה אנקה. היא כנראה לא יודעת מה זה עושה לי בגוף.
אני מפסיקה לנסות לגעת או לעשות משהו. התחושות כל כך חזקות שאני הופכת להיות בובת סמרטוטים על הספה ורק עסוקה בלהרגיש.
עד שזה נהיה פתאום חזק מדי.
אני מזדקפת במהירות וקמה מהספה.
הם מופתעים.
סליחה... מיד חוזרת. אני ממלמלת
ורצה לשירותים.
הגוף שלי בוער
אני נכנסת לאחד התאים ומרימה את השמלה.
הידיים שלי ממששות בקדחתנות אחרי פתח כלשהו במעטפת האטומה שסביבי
אבל הן לא מוצאות.
החיפוש רק מעצים את הצורך. 
אני מנסה לדחוף ידיים מתחת אבל אי אפשר, מנסה לחכך ולהזיז מלמעלה אבל החגורה הדוקה היטב.
אני מתוסכלת אימים.
ידעת שאין לי ברירה אלא להרגע.
יוצאת אל הכיור ושופכת על עצמי מים קרים. זה עוזר קצת. 
אני נושמת עמוק, מנסה להרגע 
ואז חוזרת פנימה.

לפני שנתיים. שישי, 17 בנובמבר 2017, בשעה 07:54

"האם נוכל להשתמש בחדר המצויד שיש במרתף?" שאלה אליאנה, להיטות בקולה.

"החדר במרתף?" הרמתי גבה, "לא זכור לי שהראיתי לכן אותו."

אליאנה, בפעם הראשונה הערב השפילה את מבטה. סופי החווירה.

"אני מחכה להסבר." אמרתי בשקט.

"אני מתנצלת, אדוני." אמרה לבסוף אליאנה, "זו אשמתי הבלעדית. אני זו שהצעתי לסופי לחקור את כל הבית. גם את המקומות בהם לא קיבלנו אישור רשמי להכנס. היא כמובן סירבה וחששה להכעיס אותך אבל שכנעתי אותה כשאמרתי לה שלא היתה הוראה מפורשת לא להכנס לאיזשהו חדר, אז כנראה שאין עם זה בעיה. אני מבינה שטעיתי."

"אכן טעית." אמרתי, משתדל להשאר רגוע למרות תחושה הולכת ומתגברת של אי נחת אל מול עזות המצח של השפחה שזה עתה קניתי.

"החדר המצויד שבמרתף" כהגדרתה של אליאנה היה מקום מאוד אינטימי ופרטי מבחינתי. למיטב זכרוני הוא היה נעול היטב והמפתח שלו נמצא במגירת השידה שבחדר השינה שלי. זו היתה צריכה להיות חקירה מאוד יסודית של הבית על מנת להצליח להגיע לשם. הקור שמילא את לבי באותו רגע היה יכול להקפיא מדינה בגודל בינוני. הדבר היחיד שהשאיר אותי רגוע היתה העובדה שאליאנה לא חשה צורך להסתיר את החקירה הזאת. לפחות בזה לא טעיתי בה. אולי היתה בה חוצפה ועזות מצח אך לפחות היא היתה ישרה.

הערב הנינוח והנעים התפוגג באחת.

אליאנה כרעה על ברכיה והניחה את מצחה על הרצפה. "אני מבקשת סליחה, אדוני, זה היה מאוד טפשי מצדי."

"זה היה הרבה יותר מסתם טעות טפשית, אליאנה." אמרתי באותו קול רגוע. "ויש לי הרגשה שאת יודעת את זה כמוני."

היא כרעה קצת עמוק יותר אל הרצפה ושתקה.

התבוננתי בסופי. היא נראתה אבודה. עיניה ננעצו בנקודה לפניה על הרצפה והיא כמו קפאה במקומה, חוששת לזוז או אפילו לנשום.

ידעתי שזהו רגע קריטי בקביעת ההירארכיה בינינו. הן חייבות ללמוד, גם אם זה יהיה בדרך הקשה.

אחרי הרהור ארוך הגעתי להחלטה.

"לכו שתיכן אל המרתף עכשיו. מימין לדלת יש קיר פנוי. עמדו עם הפנים אליו, הידיים למעלה. חכו לי שם בשקט עד שאגיע. כשאני אומר "בשקט" אני מתכוון לזה. לכו, עכשיו!"

הן קמו, כל אחת ממקומה, בעיניים מושפלות ויצאו מהחדר.

 

המתנתי כעשר דקות עד שירדתי אל המרתף.

לפני שנתיים. שלישי, 7 בנובמבר 2017, בשעה 15:04

אליאנה התקרבה אליי על ברכיה וכפות ידיה ואז התיישבה על עקביה למולי והמתינה.

"את מוזמנת להצטרף." אמרתי.

היא הבינה מיד, התקרבה אליי עוד קצת עד שהיתה במרחק נגיעה מכפות רגליי. היא חלצה בעדינות את כף רגלי הימנית מהנעל שהיתה עליה והחלה לעסות אותה באצבעות מיומנות. זה היה מענג מאוד, והשילוב הזה בין ידיה של סופי בצווארי וידיה של אליאנה בכף רגלי היה ממכר.

אחרי מספר דקות, היא התכוונה להניח לה ולעבור לרגל השניה.

"נשקי אותה." פקדתי.

אליאנה הרימה את עיניה לרגע והתסתכלה היישר אל תוך עיניי. סופי מאחוריי קפאה וידיה חדלו ממלאכתן. לא ידעתי לפרש את מבטה של אליאנה: לא היתה בו התרסה אך גם לא כניעות. הרגשתי כאילו היא חוקרת אותי. זה היה לגמרי בניגוד לכל האילוף שקיבלה והקוד הלא כתוב שבין אדון לשפחתו, אך לא אמרתי דבר. חיכיתי לראות מה תעשה. 

לבסוף, אחרי זמן שהיה נראה כנצח, היא ניתקה את מבטה, רכנה אל כף רגלי ונשקה אותה בשפתיים רכות.

"נשקי גם את הרגל השניה." ציוויתי בשקט.

היא צייתה מיד.

מאחוריי שמעתי את סופי פולטת בהקלה את נשימתה שנעצרה.

רכנתי לפנים וליטפתי את ראשה הרכון של אליאנה. היא נרעדה תחת מגעי אך לא הרימה את עיניה.

"המשכנה." פקדתי והתרווחתי שוב בכורסא. עצמתי את עיניי והתמכרתי למגען המופלא של שתי השפחות שלי.

 

לאחר שהרגשתי שכל במתח מצווארי כתפיי ורגליי הוסר, ביקשתי מהן להביא את ארוחת הערב אל השולחן הנמוך בחדר. הזמנתי אותן להצטרף אליי וכך ואכלנו אותה כשאני יושב על הכורסא והן על הרצפה לרגליי. ביקשתי מהן לדווח על היום שהיה להן ואם השלימו את כל המשימות שקיבלו. לאחר מכן חקרתי אותן על החיים בבית המסחר. בהתחלה התשובות שלהן היו רשמיות וקצרות אך ככל ששאלתי הן נפתחו יותר ויותר עד שלבסוף הן דיברו בחופשיות מוחלטת, נכנסו זו לדברי זו וצחקו. נהניתי לראות אותן ככה, משוחררות מהמסכות שסיגלו לעצמן בבית המסחר.

מסיפוריהן התברר לי כי חלק מההכשרה שקיבלו כללה גם שיעורי ריקוד וביקשתי מהן להדגים לי מה למדו. סופי הסמיקה ומיד השתתקה.

"מה העניין, סופי?" שאלתי אותה

"אממ... זה פשוט... אני ממש גרועה בזה, אדוני. נכשלתי במבחן הסופי שוב ושוב עד שכמעט התייאשו ממני." היא אמרה במבוכה "אבל אליאנה..." היא אמרה והביטה בשפחה שלידה בחיוך קורן. "היא רקדנית נפלאה. נכון, אליאנה? תראי לו..." התחננה.

"אליאנה?" פניתי אליה בשאלה.

"כן, אדוני..." היא השיבה. "אני חושבת שסופי מגזימה קצת כדרכה."

"נראה לי שאני אשפוט בזה." אמרתי. "מה תרקדי לפניי?"

"מה שתרצה, אדוני." היא השיבה והביטה בי במבט רך.

"אניח לך לבחור." עניתי בחיוך.

"תודה, אדוני." גם היא חייכה ואז קמה בחינניות ממקומה.

"האם תרשה לי לבחור את המוזיקה?"

"כן, בודאי..." עניתי ועוד לפני שסיימתי את המשפט היא כבר מיהרה להפעיל את המערכת ולחפש מוזיקה מתאימה.

עד מהרה צלילים רכים מילאו את החלל. התררוחתי בכסאי, ממתין בסקרנות.

אליאנה פינתה את הרהיטים ממקומם, עד שנוצרה רחבה קטנה מולנו. היא התיישבה על ברכיה, והמתינה.

הצלילים הרכים של המוסיקה הפכו למקצב פועם וקבוע.

היא החלה לנוע כשגופה זורם עם המוזיקה בתיאום מושלם. תנועותיה היו איטיות וחושניות, ובגדה שתוכנן לחשוף את גופה בכל תנועה כמעט ולא השאיר פתח לדמיון. סופי צדקה, היא היתה הרקדנית הטובה ביותר שראיתי מעולם.

צפיתי בה רוקדת וגופי התעורר מחדש והתמלא בתשוקה מתוקה. לידי על הרצפה חשתי בתנועה מצידה של סופי.

תשומת לבי עברה אליה באחת. היא התבוננה מהופנטת באליאנה פיה פעור מעט ועיניה רכות. היה ברור שגם אצלה התעוררה תשוקה.

זה הזכיר לי את הרגע בו הן נפגשו בנשיקה.

אין ספק שהן נאהבות. אך כמה זמן כבר?

להפתעתי חשתי לרגע זיק קטן של קינאה אך לא הצלחתי להבין במי או למי קינאתי.

חזרתי להתבונן באליאנה המכשפת.

היא סיימה את הריקוד לאיטה, מאחדת בין תנועות הפתיחה ותנועות הסיום של הריקוד לידי יצירה מוגמרת ושלמה. לבסוף חזרה לשבת בברכיים אסופות ובראש מורכן.

כשהמוזיקה הסתיימה, היא קפצה בחינניות על רגליה וקדה לנו בצחוק משוחרר.

מחאנו כפיים בהתלהבות.

"זה היה נפלא, אליאנה." אמרתי לה בהתפעלות. "סופי לא הגזימה בכלל."

"חן חן לך, אדוני." היא קדה עמוקות, מרוצה בעליל.

"אני חושב שמגיע לך פרס על זה." אמרתי. "מה תרצי לבקש?"

אליאנה הזדקפה והבעה מהורהרת עלתה על פניה.

"ממ..." היא חשבה. "זה מאוד אדיב מצידך, אדוני..." היא אמרה לבסוף בחיוך.

"אני רואה שכבר החלטת." צחקתי. "מה תבקשי?"

"אני מבקשת," אמרה והפנתה את פניה אל סופי, "אדוני," הוסיפה, "שתתן לי כפרס את סופי, עכשיו. לעשות בה מה שארצה." 

שתיקה השתררה בחדר.

סופי התנשמה, מבטה נעוץ בפניה של אליאנה.

אליאנה ניתקה במאמץ את עיניה ממבטה של זו והסתכלה בי שוב באותו מבט חודר.

"לעשות בה מה שתרצי?" שאלתי כמבקש הבהרה.

"לעיניך, אדוני, כמובן." היא הוסיפה.

שתקתי לרגע, מעכל את הבקשה ואת המשמעויות שלה. היא הפתיעה אותי כיון שהיא הוסיפה ממד לא צפוי של שליטה מינית לקשר שלהן. האם גם זה היה כבר בעבר? תהיתי.

"בסדר גמור." אמרתי לבסוף כשאני משיב לאליאנה במבט משלי. "סופי לרשותך לעשות בה כטוב בעינייך."

עכשיו גם אליאנה התנשמה. היא חזרה להביט בסופי וזו השפילה את מבטה.

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. חמישי, 5 באוקטובר 2017, בשעה 23:31

מיד אחרי שהשפחות יצאו מהחדר פניתי לענייני.

היתה לי המון עבודה על ניירת וכמה פגישות מחוץ לבית. ידעתי שזה יעסיק אותי שעות ארוכות וקיוויתי שאצליח להתרכז במשימות שלי ו'לשכוח' לכמה זמן את העובדה שמחכה לי צמד שפחות מושלם בבית.

בסופו של דבר הסתיים היום הארוך והגעתי הביתה.

ריסנתי את סקרנותי לגבי השפחות ונכנסתי לחדר העבודה לסגור מספר ענייני עבודה. לאחר מכן, מזגתי לעצמי כוסית ועמדתי מול הנוף הנשקף מהחלון הגדול של החדר. הרהרתי בדרך הטובה ביותר להתחיל את מערכת היחסים המורכבת הזאת.

אין ספק שאליאנה היא אגוז קשה לפיצוח. היא הבטיחה לציית ולמלא את תפקידה כשפחה, אבל יש בה מרדנות שעלולה להפריע לה. באופן עקרוני, אני לא מאמין בריסוק האישיות אלא ברתימת הכוחות הסוערים הללו לטובתי. השאלה היא רק מה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

די ברור שאם אפעיל כוח אשיג את המטרה ההפוכה, אבל מה הן האפשרויות האחרות, הטובות יותר?

הרהרתי בזה עוד מעט ואז הרקתי את הכוסית בלגימה אחת אחרונה ויצאתי מהחדר.

בחדר האוכל, כמצוותי, המתינו שתי השפחות על הברכיים כשראשן מורכן. כשהן שמעו אותי נכנס לחדר הן זעו קצת במקומן אך לא הרימו את ראשן. על השולחן חיכה לי מגש מכוסה, שריחות מעוררי תיאבון עלו ממנו.

אבל לי לא היה תיאבון לאוכל באותו רגע.

"ערב טוב שפחות" אמרתי בחיבה. "הביטו בי." שתיהן הרימו את ראשיהן והסתכלו בי  בציפייה.

"יש שינוי בתוכנית." אמרתי. "איני רעב כרגע ולכן ארוחת הערב תחכה. סופי, החזירי את המגש אל התנור במטבח. אליאנה, לכי אל חדר האירוח הגדול והדליקי את האח שם, סופי תצטרף אלייך כשתסיים במטבח."

הן קמו בזריזות למלא את פקודותיי ואני פניתי אל חדרי להתרענן אחרי היום הארוך.

כשהגעתי אל מה שכיניתי 'חדר האירוח' (חדר גדול עם אח, ספות, כורסאות נוחות ומדפי ספרים) הן היו שם, מתבוננות יחד בספרים שהיו על המדפים ומדברות ביניהם בקול שקט.

כחכחתי בגרוני והן הסתובבו מיד וכרעו על ברכיהן.

"אני שמח שאתן מתעניינות בספרות," אמרתי בחיוך "אבל כשאני מבקש להמתין לי, יש רק דרך אחת לעשות את זה."החיוך נמחה מקולי.

התבוננתי בהן היטב.

סופי השפילה עוד קצת את ראשה

אליאנה זקפה מעט את כתפיה.

"אליאנה, עמדי."

היא צייתה לי מיד.

"פשטי את בגדך."

היא פתחה את הסגר של ביגדה בתנועה חלקה, השמלה נפלה ממנה והיא עמדה לפני עירומה.

"צעדי למרכז החדר." פקדתי

היא צעדה מספר צעדים קדימה כשראשה זקוף ונעמדה מולי. אם חששה מפניי, היא לא הראתה את זה. על פניה הופיע אותו מראה נחוש ועקשן שראיתי בבוקר, בשעה שהגיעה אליי.

הלכתי סביבה באיטיות, בוחן את גופה שהיה כמו יצירת אמנות מעוררת השראה. נעמדתי מאחוריה והתקרבתי אליה עד שכמעט נגענו זה בזו, נשימתי בעורפה.

היא נרעדה מעט.

העברתי אצבע עדינה לאורך מתאר גופה, מהצוואר ועד המותן. היא קפאה במקומה, מופתעת מן הסתם.

המשכתי במסע החקירה, משתמש באצבעותיי ובכפות ידיי, ותוך כדי כך מצמיד אותה אליי. 

אחרי שהשתחרר מקפאונו הרגעי, גופה שיתף איתי פעולה. הרגשתי אותו מתעורר ונמתח אליי, מתאים את מקצבו למגעי. נשימותיה הפכו לכבדות יותר. היא החלה להתעורר.

הגוף שלה היה רך ונעים מתחת לכפות ידיי, ניחוחה משכר. חקרתי את פלג גופה העליון: כתפיה, שכמותיה, מותניה. ידיי חפנו את שדיה העגולים. היא הפליטה אנחה.

לבסוף חבקתי אותה ביד אחת וביד השניה קיבעתי את סנטרה כך שראשה היה מורם וצווארה מתוח.

העברתי את שפתיי ברפרוף לאורך צווארה ואז בנשיקות עדינות. היד שחיברה אותה אליי החלה במסע לעבר מפשעתה בסיבובים איטיים ועדינים.

הרגשתי את הריגוש שלה הולך ועולה- היא לא ניסתה לעצור בעדו, אדרבה, היה נראה שהיא נהנית ומבקשת עוד.

ערוותה היה חלקה, כמנהג השפחות.

אצבעותיי ירדו והעמיקו ומצאו את הנקודה העדינה של הריגוש. עצרתי שם, משתהה.

היא המתינה להמשך ומשזה בושש לבוא היא החלה לפתל את גופה בעדינות יוצרת סיבובים משל עצמה סביב אצבעי.

הרגשתי את הרעב שלה למגע ותשוקה וגופי הגיב בתשוקה משלו. הרגשתי את איברי נלחץ אל מכנסיי ונדחק אל גופה. זה הגביר את פיתוליה.

נתתי לה להתנועע עוד קצת בתשוקה לא מסופקת ואז שחררתי אותה והתרחקתי.

היא נותרה המומה מעט, מתנודדת.

בצעד מהיר נעמדתי מולה. "על הברכיים, שפחונת." פקדתי והיא צייתה לי מיד.

שלפתי את איברי וקירבתי אותו אל שפתיה. לא היה צורך להסביר.

היא אחזה אותו בעדינות בידיה והכניסה אותו אל פיה החם, מוצצת בתשוקה.

היא למדה היטב את המלאכה. הרגשתי זרמים של עונג נמשכים ממנה אליי, ממלאים את גופי.

לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהיא היתה ההיפך המוחלט מסופי העדינה והתמימה. היא היתה התגלמות התשוקה והמיניות, כל כולה אישה בשלה ונראה שהיא היתה זקוקה לי בדיוק כפי שאני הייתי זקוק לה.

רגע לפני שהגעתי לשיא, עצרתי, שלפתי את איברי מפיה והתרחקתי ממנה.

היא הרימה אליי עיניים מופתעות ומעט מאוכזבות.

"עמדי." ציוויתי שוב.

היא נעמדה ואני הובלתי אותה אל השולחן שעמד שם. היא נתנה לי להוביל אותה בצייתנות ואני כופפתי אותה עליו, ופישקתי את רגליה.

שוב שלחתי את אצבעתי אל מפשעתה. היא היתה רטובה מאוד והגיבה מיידית למגע באנחות עונג נפלאות.

נצמדתי אליה ובאיבחה אחת חדרתי אליה, גורם לה לזעוק בקול.

בעלתי אותה בכוח, כשאצבעותיי מענגות אותה כל העת.

היא איבדה את מעט האיפוק שעוד נשאר לה. מתאימה את תנועת גופה למקצב הקבוע של החדירה וזועקת בעונג.

לבסוף הרגשתי אותה מגיעה אל השיא כשהתכווצה עליי בחוזקה גורמת גם לי לפרוק את מטעני בתוכה.

התחושה היתה עילאית.

נשארתי בתוכה עוד רגע, מלטף את גופה המיוזע ומרגיע את נשימותיי ואת הלמות ליבי. גם היא אט אט נרגעה ועתה שכבה על השולחן בעיניים עצומות ובגוף רפוי.

כל אותה עת, סופי כרעה על ברכיה בצד. העפתי מבט לכיוונה וראיתי שהתבוננה בנו. כשקלטה אותי מביט בה, השפילה את עיניה אל הקרקע.

הצטערתי שלא יכולתי לפענח את מבטה וקיוויתי שהיא נהנתה ממה שראתה ולא חשה קינאה.

התנתקתי מאליאנה ברכות, הקמתי אותה בעדינות מהשולחן וחיבקתי אותה. היא השיבה לי בחיבוק חזק ומלא רגש. "נהניתי ממך, שפחה" לחשתי לה באוזן. "היית שווה את מחיר הקנייה..."

היא הרימה אליי את עיניה, קלטה את הצחוק במילותיי וחייכה. "תודה גם לך, אדוני... זה היה... מענג מאוד."

"מצוין." אמרתי. 

סימנתי לה בידי לכרוע בחזרה על ברכיה. "את יכולה לנוח עכשיו." אמרתי והתיישבתי גם אני על הכורסא החביבה עליי.

"סופי, בואי הנה." קראתי לה.

היא התנערה מיד וזחלה על ברכיה אליי.

כשהגיעה אליי סימנתי לה להתקרב עד שהיתה בין רגליי ואז חיבקתי אותה.

"האם נהנית ממה שראית זה עתה, סופי?" 

היא היססה רגע לפני שענתה.

"כן, אדוני.מאוד" אמרה לבסוף.

"מדוע היססת?" הקשיתי.

סופי הסמיקה ולא ענתה.

"אני מחכה לתשובה." אמרתי.

"סליחה, אדוני. אני... פשוט.. נהניתי לראות אתכם יחד, אדוני, אבל גם פתאום הבנתי איך זה צריך להיות וכמה אני פגומה..."

"פגומה?" עניתי בפליאה. "נראה לך שאם היית פגומה הייתי קונה אותך??"

"לא, אדוני.. סליחה, אדוני... לא התכוונתי!" היא נבהלה בבירור מתגובתי.

חיבקתי אותה כדי לשכך את בהלתה.

"אני לא מוכן שתחשבי על עצמך כעל פגומה מעתה ואילך." אמרתי בתקיפות. "את שלי, את הרכוש שלי, ואני מקפיד להחזיק רק במובחר ביותר. זה מובן?"

"כן, אדוני." היא חייכה.

"טוב מאוד." חייכתי גם אני. "תדעי, שהתום והתמימות שלך מענגים ומפתים אותי בדיוק באותה מידה. טוב לי שאת כמו שאת. את לא צריכה לנסות להיות משהו אחר."

היא עצמה את עיניה ודמעות בצבצו מזוויותיהן. "אתה כל כך טוב אליי, אדוני." היא לחשה.

חיבקתי אותה שוב.

"אדוני...?" היא לחשה מתוך החיבוק

"כן שפחונת"

"גם אני רוצה לענג אותך. האם תרשה לי?"

הייתי סקרן למה התכוונה.

"בודאי, שפחונת." אמרתי לה. "את רשאית לעשות ככל העולה על רוחך."

"תודה אדוני" היא השיבה בחיוך ביישני, נלחצה אליי עוד רגע קט ואז קמה ממקומה.

היא נעמדה מאחורי הכורסא והחלה לעסות את כתפיי וצווארי. 

ידיה היו מופלאות ורק לאחר כמה רגעים של עיסוי הבנתי עד כמה השרירים שלי היו תפוסים ומכווצים מכל תלאות היום.

הבטתי באליאנה שלא הצליחה להתאפק ולהשאיר את עיניה נעוצות ברצפה. גם בזה נטפל מתישהו הרהרתי לעצמי, אבל כרגע יש דברים חשובים יותר.

סימנתי לה להתקרב. היא זחלה על ברכיה והתקרבה אליי.

 

 

 

לפני 3 שנים. שישי, 3 ביוני 2016, בשעה 18:00
סופי נכנסה אל החדר כפי שלימדתי אותה: על הברכיים כשראשה מורכן.
זו הסיבה שהיא לא ראתה בתחילה את אליאנה עומדת שם.
הוריתי לה לקום ולעמוד ולהסתכל אליי.
"שפחונת, יש כאן מישהי שמאוד משתוקקת לפגוש אותך..."
סופי הפנתה את ראשה ממני והלאה ועיניה נפערו.
היא הביטה אליי שוב, כמחפשת אישור, וכשקיבלה אותו במבטי, החלה מתקרבת לאיטה אל הדמות שעמדה מולה.
הן לא אמרו דבר. רק הביטו זו בעיניה של זו בעוצמה.
אליאנה החלה גם היא לנוע לעומתה של סופי עד ששתיהן נפגשו.
"את כאן..." לחשה סופי. 
"אני כאן." השיבה לה אליאנה
הן אחזו זו בידיה של זו וזו בעיניה של זו.
בלי מילים, רק מבט היה ביניהן, ארוך ויציב.
ואז הן עשו דבר בלתי צפוי לחלוטין
שפתיהן נפגשו ונצמדו. הן התנשקו. 
זה היה מחזה מרהיב לראות את שתיהן עומדות כך, צמודות באינטימיות מכושפת. אם היה לי איזשהו ספק בנוגע לעוצמת הקשר ביניהן, אזי באה הנשיקה הזאת והתירה את כל הספקות.
שוב הרגשתי לרגע את אותו חשש מציק מתגנב לתוכי: אולי זו היתה החלטה מוטעית להביא את אליאנה אל ביתי.
אבל מטבעי,אני לא שייך לסוג האנשים המתלבט עד אין סוף, ואת הנעשה הרי אין להשיב. החלטתי בלבי שמה שצריך לקרות יקרה, בין אם ארצה בכך ובין שלא. בכל מקרה, חשבתי לעצמי,  זאת הרפתקאה כל כך מוצלחת שלא הייתי מוותר עליה גם אם יהיה עליי לשלם מחיר בסופו של דבר.
סופי ואליאנה נצמדו בנשיקה לרגע ארוך
ואז הרשו לעצמן להאחז גם בחיבוק.
הן ממש התרפקו זו על זו, נוגעות, מלטפות
הן נראו כזוג אוהבים שהפרידו ביניהן למשך תקופה ארוכה
ופתאום הבנתי שזו בוודאי לא הפעם הראשונה.
 
סופי נזכרה לבסוף שאני עומד שם ומתבונן בהן. היא עצרה ונפנתה אליי בבהלה מסויימת. אולי היא חשבה שאני לא רואה את המגע ביניהן בעין יפה.
הו.. מאסטר. אני...." היא לחשה והרכינה את ראשה
אליאנה רק עמדה שם והישירה אליי מבט יציב, ללא מבוכה.
"מה רצית להגיד, סופי?" שאלתי בעדינות
סופי התנתקה מאליאנה והתקדמה לכיווני, כשהיתה מולי היא כרעה על ברכיה והרכינה את ראשה.
"תודה!, מאסטר, תודה שהבאת לכאן את אליאנה! זה הדבר הכי נפלא שהיה יכול לקרות... בבקשה תגיד שהיא נשארת כאן, איתנו.." המילים האחרונות נאמרו בתחינה.
הרמתי את המבט לאליאנה לפני שעניתי לסופי.
"כן סופי שלי, אליאנה נשארת. קניתי אותה לי לשפחה ואתן תשרתו אותי יחד."
סופי הרימה את ראשה והסתכלה בי בפליאה, בתודה. ואז אחזה בכף ידי ונישקה אותה.
לא היה צורך במילים. המחווה הזאת הביעה את ההתרגשות שלה יותר מהכל.
ליטפתי את ראשה.
"גם אני מתרגש מהגעתה של אליאנה אלינו...נראה לי שזו היתה עסקה מוצלחת. ועכשיו.. נראה לי שאתן לכן קצת זמן יחד. הראי לאליאנה את החדר שלכן. יש שם כבר מיטה נוספת עבורה. וגם בגדים. בשעת ארוחת הערב אצפה לפגוש את שתיכן, מוכנות."
"כן, מאסטר" סופי לחשה בהתרגשות.
ליטפתי את ראשה ליטוף אחרון ויצאתי מהחדר, כשתחושת סקרנות והתרגשות נעימה לקראת הבאות מציפה אותי.
לפני 3 שנים. רביעי, 10 בפברואר 2016, בשעה 22:59

בבוקר שבו אליאנה הגיעה סוף סוף לביתי, ירד גשם. האדמה היתה צמאה אחרי חודשים של יובש והריח המשתולל של המפגש ביניהם היה משכר בעוצמתו.

סופי לא ידעה שאליאנה עומדת להגיע-
רציתי שזו תהיה הפתעה בשבילה.
באותו יום ביקשתי מרות שתטיל עליה משימות רבות, כאלה שיעסיקו אותה זמן רב במטבח ובחדרי השירות.
לא ידעתי עדיין מהו הרגע המדויק בו ארצה לקרוא לה אך בכל מקרה העדפתי לפגוש את אליאנה לפני כן ולתהות עוד על קנקנה.
 
כמו סופי לפניה, גם אליאנה הגיעה באותו רכב מיוחד של בית המסחר. גם היא היתה לבושה בקפידה, מאופרת ומסורקת, אך בעוד על סופי נראתה תלבושת זו כתחפושת, אליאנה בהכנסה לתוך הבית פנימה נראתה כנסיכה.
הבגדים הלמו אותה, גם העקבים הגבוהים והתסרוקת המעוצבת.
האזיקים שעל ידיה לא הפריעו לה כמדומה והיא סקרה את החדר ואף אותי במבט בוחן, אפילו הייתי אומר אדנותי.
ניגשתי אליה ובלי אומר הסרתי את האזיקים שעל ידיה ועל רגליה
היא שפשפה את ידיה זו בזו והמשיכה להתבונן בי, גם היא ללא מילה.
"ברוכה הבאה" אמרתי לבסוף.
"תודה" היא השיבה
הצצתי בעיניה אך היא לא הורידה מבטה
הרגשתי כמי שנתון לבדיקה.
"בואי, הכנסי" אמרתי והובלתי אותה במגע קל אל אחד מהחדרים הסמוכים.
הכורסא האהובה עליי היתה שם ואני התיישבתי בה
את אליאנה השארתי עומדת במרכז החדר.
"את מוזמנת לשבת" הצעתי.
בחדר לא היה כסא נוסף.
אליאנה נעצה בי מבט חודר ולאחר רגע שנדמה כנצח חלצה את נעליה הגבוהות וכרעה על ברכיה.
"כך טוב יותר" אמרתי.
היא המשיכה לנעוץ בי מבטה ושתקה. לא יכולתי לדעת מה היא חושבת, מבטה היה אטום. 
לבסוף היא דיברה
"היכן סופי? האם היא כאן"
נתתי לשתיקה למלא את החלל לפני שעניתי.
"כן. היא כאן. תיכף אקרא לה לבוא.
היא אינה יודעת שאת כאן, או שקניתי אותך.
ומן הסתם היא תתרגש מאוד בבואך
אך לפני כן עלינו ללבן מספר דברים"
אליאנה שתקה
ואני המשכתי.
"אני זוכר היטב את פרטי השיחה בינינו במרתף של בית המסחר.
את אמרת כי אינך ניתנת לרכישה אך תשמחי לבוא ולהיות כאן עם סופי. אני אמרתי כי כל עוד את בביתי עלייך לציית לי ללא ויכוח.
למיטב זכרוני הסכמת לזה ולכן את כאן עכשיו."
אליאנה הנהנה לאיטה.
"אני לא חוזר בי" היישרתי אליה מבט יציב.
"הדלת פתוחה בפנייך תמיד. אם תרצי, תוכלי לעזוב בכל רגע נתון. יתרה מזאת, בכל חודש יופקד בחשבון בנק סכום השווה למשכורת חודשית. אם תחליטי לעזוב, תוכלי להשתמש בכסף שיצטבר על מנת לקנות את חרותך ולפתוח בחיים חדשים. הכסף נחוץ לך, את בודאי יודעת, אחרת, כמובן, לא תוכלי להיות אדם חופשי."
אליאנה הרכינה לרגע את ראשה וכשהרימה אותו שוב, הופיע בעיניה רגש כלשהו
"אתה נדיב מאוד. מדוע אתה עושה את זה?"
בכוונה השתהיתי. רציתי שהמילים הבאות ייאמרו מתוך כובד הראש המתאים להן ולא כלאחר יד.
אליאנה המתינה בסבלנות וכל אותו הזמן המשיכה לנעוץ בי מבט חודר.
"כפי שאמרתי לך," השבתי לבסוף, "התנאי לכל זה הוא שבהיותך בביתי עלייך לסור למרותי. למלא הוראות, לקבל פקודות. לציית לכללים ידועים מראש. בלי ויכוחים. אם לא תצייתי- תענשי. את יכולה לעזוב בכל עת, אבל כל עוד את כאן, את השפחה שלי וכך אנהג בך"
אליאנה נשכה את שפתיה כאילו ביקשה לומר משהו אך עצרה בעצמה.
"מה מטריד אותך?" שאלתי אותה "דברי בחופשיות. הרי ידעת את כל זה לפני שבאת הנה".
היא השתהתה לרגע כמחפשת את המילים הנכונות וכשדיברה, הסבה ממני את מבטה
"השבועות האחרונים שם, היו הקשים ביותר בחיי. לא זאת בלבד שהאדם היקר לי ביותר נלקח בפתאומיות ונעלם, גם הייתי שרויה במן מצב של חוסר ודאות שהטריף עליי את דעתי. בהתחלה באמת נלקחתי אל האגף של השפחות שנקנו על מנת להכין אותם להעברה, אך לפתע הוחזרתי משם אל המטבח ואל שגרת העבודה, ללא הסבר, ללא מילה. הייתי בטוחה שהתחרטת, והציפייה העזה שהרגשתי התחלפה באכזבה עמוקה ובכעס איום עליך. עד הרגע בו ראיתי אותך היום לא ידעתי לאן אני נלקחת ומי קנה אותי. ואני מודה שקשה לי לשנות את הרגשות לי כלפיך בבת אחת. זה גורם לי להיות חשדנית כלפיך..."
היא הרכינה את ראשה לרגע ושתקה ואז דיברה בשקט כשעיניה מושפלות
"אינך אשם במצבי. זו אני שנתתי לרגשות לשלוט בי... זה לא יקרה שוב..."
היא שתקה עוד רגע ואז הרימה את מבטה ונעצה אותו שוב בעיניי.
"אני מודה לך על נדיבותך, אדוני. האם תסכים לקבלני כשפחה אל ביתך?"
הבטתי בה.
היא היתה כל כך יפה ונחשקת, מבטה היה לוהט, כמו מסוגל לקדוח חורים בנשמתי. שוב מצאתי את עצמי משתאה על אופיה הדרמטי ועל השתקפותו בעיניה.
ידעתי, כמובן, שאני לוקח סיכון לא מבוטל בהביאי אותה אל ביתי. אם סופי אכן קשורה אליה כפי שמצטייר מיומנה, אליאנה עלולה לסחוף אותה הרחק ממני ולהעלם ביחד איתה. זה אמנם היה סיכון, אבל אם אצליח, התמורה תהיה עצומה. היה שווה להסתכן בשבילה.
"אני מסכים" עניתי והרגשתי כאילו חתמתי הרגע על חוזה חשוב.
היא השיבה בתודה ואז השפילה את עיניה.
קמתי מהכורסא וניגשתי אליה
"הביטי בי" ציויתי.
היא הרימה את עיניה והסתכלה בי מלמטה למעלה.
"מעכשיו, עלייך לפנות אליי בתואר "אדון". אני אצפה ממך לנהוג כפי שאולפת במוסד שממנו הגעת: בנוכחותי אל לך לדבר ללא רשות, כשאת מולי עינייך מושפלות, אלא אם כן התבקשת אחרת. השפחות אינן יושבות על כיסאות בביתי, רק על הרצפה, אלא אם כן קיבלו היתר מיוחד לכך. ברחבי הבית עלייך ללבוש את הבגד המיועד לך ואותו בלבד. רגלייך תהיינה תמיד יחפות. עלייך לציית במהירות וללא היסוס לכל הוראה, פקודה או בקשה. האם זה ברור?
"כן, אדון" היא השיבה מיד.
"יפה." הנהנתי.
התרחקתי ממנה מעט, שוקל את המילים שברצוני עוד לומר. תהיתי בלבי אם יש טעם לחלץ ממנה הבטחה שכזאת. האם אפשר בכלל לעמוד בה? האם אני הייתי עומד בה לו התבקשתי? הסבתי אליה את גבי. לא רציתי שתראה את ההיסוס שבודאי הצטייר על פני.
לבסוף נמלכתי בדעתי ופניתי אליה.
"עוד משהו, אליאנה. אני רוצה שתבטיחי לי בהן צדק, שאם תחליטי לקום וללכת, לא תעשי דבר על מנת לשכנע את סופי ללכת איתך. לא אוכל לקבלך לביתי ללא הבטחה זו שלך. האם את מבינה?"
היא שתקה לרגע, הרכינה את ראשה ואז השיבה
"כן, אדון, אני מבינה. לא אקח ממך את סופי.... "
ואז, היא הרימה את עיניה והביטה בי במבט נחוש
"בתנאי אחד:  אם אדע שטוב לה כאן ושהיא מאושרת. אם לא... כל ההבטחות וכל התנאים אינם קיימים מבחינתי."
מבטינו הצטלבו והבנה ללא מילים זרמה ביניהם.
אליאנה השפילה את מבטה ראשונה ואני הרגשתי כאילו המשא והמתן הסתיימו סוף סוף ועכשיו עומדת להתחיל ההרפתקאה הגדולה של שלושתינו.
חייגתי בטלפון הפנימי אל רות
וביקשתי ממנה לשלוח את סופי אליי.
לפני 3 שנים. רביעי, 10 בפברואר 2016, בשעה 21:10
אדון,
ביקשת ממני לכתוב את הרגשות והמחשבות שלי ואני מנסה עכשיו.
כשביקשת, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה
אני לא רגילה לכתוב ולפעמים אני מרגישה דברים שאני לא יודעת איך בכלל להתחיל להסביר אותם. אם אליאנה היתה פה היא היתה יודעת לעשות את זה מצוין... אליאנה עושה כל דבר מצוין. היא הבן אדם הכי חכם שאני מכירה
אבל בעצם היא לא היתה עושה את זה בחיים כי היא תמיד אומרת שהמפתח לחופש הוא הידע. למשל הידע לקרוא ולכתוב. היא התעקשה תמיד ברגעים הבודדים בהם יכולנו, לשפר לי את הקריאה והכתיבה
אני חושבת שבזכותה אני מצליחה לכתוב לך משהו בכלל עכשיו...
אופס... הייתי אמורה לכתוב על עצמי והנה אני כותבת על אליאנה.
אבל אולי זה הכי אמיתי ככה
כי אני כמעט כל הזמן חושבת עליה
חושבת מה היא היתה אומרת על כל הדברים שאני רואה כאן. למשל
הבית הגדול והיפה שלך
הספריה הענקית
הגן היפהפה בחוץ
אני חושבת שהיא היתה אוהבת את זה.
מעניין אותי מה אליאנה היתה חושבת על רות. היא בטח היתה מסתדרת איתה הרבה יותר טוב מהאחראית הרשעה שלנו שם... אולי הן היו מתווכחות הרבה. רות נחמדה אליי, אבל היא מדברת הרבה. כשאני איתה אין לי זמן לחשוב לעצמי ולפעמים זה מאוד חסר לי.
 
 
 
 
אני קוראת את מה שכתבתי ובא לי פשוט לקמט ולזרוק כי את הדברים החשובים ביותר לא כתבתי בכלל
למשל
מה שאני מרגישה אליך.
אף פעם בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאפשר להרגיש ככה למישהו
כשאני שומעת אותך מתקרב הלב שלי מתחיל לדפוק כל כך מהר וטוב
כשרק הגעתי לכאן אני מודה שקצת דאגתי. אמנם היית מאוד נחמד אליי שם,  אבל אחר כך חשבתי לעצמי שאולי כל כך רציתי לראות אותך באור כזה... אתה מבין? עד שקצת שקעתי בדמיונות.
כל הדרך משם לפה התאמצתי להרגיע את כל הציפיות כדי שלא אתאכזב כל כך אם לא תהיה באמת כזה... כמו שהרגשתי בפעם הראשונה שנפגשנו.
בלילה, כשאמרת לי למלא את האמבטיה ולחכות לך, פחדתי בצורה מטורפת. ידעתי מה הולך לקרות והיתה לי בחילה נוראית למרות שלא אכלתי שום דבר כמעט.
אבל אתה הצלחת להפתיע אותי...
באמבטיה, עם מים חמים מאוד והידיים שלך מחבקות... הצלחתי ממש להרגע
הרגשתי קצת כמו תינוקת שדואגים לה ואוהבים אותה. לא זוכרת אם בכלל פעם מישהו התייחס אליי ככה.
אבל מה שעשינו שם בכלל לא היה תינוקי
אחרי האמבטיה לימדת אותי להכיר את הגוף שלי כאילו מחדש
אני אומרת כאילו
כי שם כל הזמן היו מביאים אותנו לגמירות. בכל מיני דרכים
אבל אתמול זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי בכלל למה זה נעים
והכי חשוב
זה גרם לי לרצות...... אני לא יודעת איך להגדיר את הרצון הזה, אדון
לרצות להיות שלך באמת. לעשות כל מה שתבקש. לענג אותך. לשרת אותך. אפילו למות בשבילך אם צריך
וכבר שכחתי בכלל מה היה שם ביער
רק רציתי שתכנס אליי פנימה... הכי חזק שיש
אתה מבין, אדון?
רק אחר כך, אחרי שהכל נגמר, הבנתי פתאום שזה אמור להיות דומה
אבל זה בכלל לא היה דומה
זה היה הכי שונה שאפשר
אני לא יודעת איך להסביר את זה.
 
רק לפני שעה ראיתי אותך אדון
וכבר אני מתגעגעת אליך כל כך חזק שבא לי לבכות...
אם תקרא את זה
בבקשה אל תצחק עליי...
לפני 3 שנים. שבת, 23 בינואר 2016, בשעה 22:46

בשעה שבע בדיוק נכנסתי אל חדר האוכל.

הארוחה המתינה על השולחן ריחנית ומהבילה ועל הרצפה ליד השולחן כרעה על ברכיה סופי והמתינה.
פסעתי לעברה וליטפתי את ראשה בעדינות
"שלום, שפחונת שלי." אמרתי. "אני שמח לראות שאת עומדת בזמנים".
"הביטי אליי" ציויתי
היא הרימה את ראשה והביטה בי בעיניים גדולות ורכות.
"איך את מרגישה, שפחונת?"
"טוב מאוד , אדון" היא השיבה.
"האם את רעבה?"
"לא אדון, בכלל לא. אני נרגשת מדי." היא שבה והשפילה את עיניה.
"טוב מאוד" אמרתי
"אם תהיי רעבה תוכלי לאכול מאוחר יותר.
כעת, בשעה שאׂכל, ספרי לי איך עבר עלייך היום"
התיישבתי בכיסאי ואכלתי את ארוחת הערב בשעה שסופי למרגלותיי דיווחה לי על קורותיה אותו יום.
התרשמתי מדבריה שיש לה תפיסה מהירה ושהיא לומדת מהר וגם ציינתי זאת באוזניה
היא הסמיקה והודתה לי על המחמאה
לאחר מכן השתתקה והמתינה.
סימתי במהירות את ארוחתי. גם אני, מסתבר, הייתי נרגש מכדי לאכול.
הרחקתי מעט את הכיסא מהשולחן וסימנתי לשפחה להתקרב אליי.
היא התקדמה על ברכיה וכרעה למרגלותיי.
"הביטי אליי", ציוויתי
היא הרימה את עיניה והביטה בי בעיניה המופלאות
"לאחר שתסיימי לפנות את הכלים אל המטבח עלי לחדרי. מאחר שהינך כבר מכירה את הבית וחדריו, תוכלי למצוא את הדרך אליו בעצמך. הכנסי והכיני לי את האמבטיה. אני אוהב שהמים חמים מאוד. הכיני גם שתי מגבות נקיות ולאחר מכן המתיני שאבוא"
"כן, אדון" היא השיבה
היא חיפשה מבטי אישור לקום ממקומה וכשזה ניתן לה, היא התרוממה ללא מאמץ ופנתה לעשות כדבריי.
 
היו לי עוד כמה עניינים לא גמורים בחדר העבודה שלי. נכנסתי אליו וניסיתי להתרכז בהם, אך זה היה קשה.
מחשבותיי נדדו שוב ושוב אל השפחה שזה עתה קניתי ואל מה שאעשה איתה הלילה.
לרגע חששתי שזה היה הימור לא די מחושב לרכוש אותה: אולי היא באמת פגועה עד כדי כך שלא תוכל להשתחרר מעכבותיה? במה אני טוב יותר מבית המסחר לשפחות עם כל הידע והניסיון שלו? הרי מן הסתם ניסו לרפא אותה שם לפני שויתרו על האופציה למכור אותה...
בהחלטה תקיפה סילקתי את המחשבות האלה מראשי.
האינטואיציה שלי היא זו שבחרה למעני את סופי ובדרך כלל האינטואיציה שלי לא טועה.
ומלבד זאת, יש לי גם את אליאנה...
לבטח לא יהיה משעמם.
העפתי מבט אל השעון; הגיע הזמן.
הכל למעלה בודאי כבר מוכן.
לפני 3 שנים. חמישי, 21 בינואר 2016, בשעה 22:35

כשעה וחצי לאחר מכן נכנסתי שוב אל החדר.

השפחה כרעה על ברכיה על השטיח, סמוך לכורסא. ידיה היו מונחות על ברכיה, גווה זקוף וראשה מורכן מעט.
אם היא חשה קוצר רוח בגלל ההמתנה הממושכת זה לא ניכר עליה- 
היא נראתה דוממת ושלווה.
קול צעדיי הנעים לעברה הקפיצו אותה מעט והיא נדרכה.
הוריתי לה לעמוד ולשחרר מעט את גופה ואת רגליה.
היא התרוממה, מעט נוקשה והתנועעה מעט כדי להחזיר את הדם אל רגליה. לאחר מכן נעמדה שוב שלווה והמתינה.
קרבתי אליה עד שהרגשתי את חום גופה ואת הניחוח הרענן שעלה מגופה.
עתה, משהיתה רחוצה ונטולת איפור היא נדמתה לי כילדה.
לגופה לבשה את הבגד שהכנתי לה מראש- מן שמלה קצרה מאוד או יותר נכון חתיכת בד גדולה ובעלת קפלים מבד רך מאוד ובהיר, שנקשרה מעל הכתף השמאלית בעזרת תפס אחד בלבד. השמלה עוצבה כך שבזמן עמידה ללא תנועה, היא חשפה רק את כתף ימין ואת הרגליים מהירכיים ומטה אולם תוך כדי תנועה, השמלה היתה נפתחת וחושפת את הצד השמאלי לכל אורכו. השמלה אפשרה נגישות מלאה לכל מקום בגופה של השפחה וכמובן ברגע אחד היה ניתן לפשוט אותה לחלוטין רק על ידי פתיחת התפס שמעל הכתף.
לא תכננתי להשתעשע איתה באותו רגע- היו עניינים בוערים רבים שהיה עליי לטפל בהם באופן דחוף,
אבל היה משהו בעמידתה הכנועה, בחלקות של גופה החשוף ובניחוח שעלה ממנה שהיה כל כך מפתה עד שנכנעתי לתשוקה שעלתה בי.
היה נדמה לי שגם היא לא אדישה. הנשימות שלה היו מהירות ופיה פעור מעט.
נעמדתי מאחוריה הכי קרוב שאפשר בלי לגעת ממש והעברתי אצבע בעדינות מהלחי ועד הכתף.
היא התנשמה ועצמה את עיניה.
בקול שקט מאוד ציוויתי עליה לפתוח את התפס ולפשוט את השמלה.
אצבעותיה גיששו אחר התפס ופתחו אותו.
השמלה נשמטה לרצפה בשלולית רחבה של בד וגופה ניצב מולי במלוא תפארתו: עורה היה שחום מעט וחלק, זרועותיה ורגליה ארוכות ומחוטבות, מותניה צרים מאוד. פסעתי מסביבה לאיטי, נהנה ממראה עיניי. עצמות הבריח שלה והכתפיים כמו פוסלו ביד אמן, יצירה שהגיעה לשיאה בצמד שדיים שהיו מושלמים בצורתם ובגודלם. מבנה גופה היה דק ועדין והיא שידרה שבריריות ואפילו פגיעות מסוימת. שיער שחור ארוך וחלק גלש בגלים מעבר לכתפיה ועד למותניה.
שוב קרבתי אליה, הנחתי בעדינות את אצבעי תחת סנטרה והרמתי את ראשה מעט כדי שאוכל לבחון את פניה. פיה היה קטן אך שפתיה מלאות ורכות. תווי פניה היו רכים ולא היתה בהם איכות מיוחדת. מה שהיה מיוחד במינו אצלה וגרם למתבונן בה לעצור את נשימתו היו עיניה.
עיניה היו גדולות במיוחד וצבען - ערבוב מקסים של ירוק וכחול. הניגוד המהמם בין עיניה הבהירות ושערה השחור יצר אצל המתבונן רושם בלתי נשכח.
היא היתה יפהפייה. היא היתה מושלמת והיא היתה שלי.
בהיותה רכושי, הייתי יכול לעשות בה ככל העולה על רוחי. גופה היה נתון בידיי לשבט או לחסד
אבל אני רציתי יותר מזה
רציתי שתהיה שייכת לי גם בליבה
רציתי ליצור בתוכה אהבה ותשוקה אל אדונה.
לצורך כך הייתי חייב לרסן את התשוקה הפיזית שעלתה בי למראיה- התשוקה לבטא את בעלותי עליה באופן פיזי ברור ומוחלט.
זכרתי כי החוויה המינית הראשונה שלה היתה טראומתית מאוד וכרגע אין היא מכירה חוויה אחרת. ידעתי שזה יכול להיות פתח בשבילי לעשותה שלי בלב ובנפש אך אם אטעה היא עלולה להסגר בפניי לעולמים.
 
היא כמובן לא ידעה דבר מכל המתרחש בליבי. מבחינתה הייתי יכול ברגע זה לבעול אותה בכוח או להשתמש בה בכל דרך אחרת ויהיה עליה לקבל זאת בצייתנות ובהשלמה ללא תלונה.
תהיתי מה עובר בראשה ברגע זה. האם היא מפחדת? האם היא מתרגשת? בו ברגע החלטתי שזה יהיה החוק הראשון שלה- לנהל יומן רגשות ומחשבות יומי אליו תהיה לי נגישות בכל עת.
אבל כרגע היא עמדה מולי ומחשבותיה - לעצמה. יכולתי רק לנחש מה עובר עליה לפי התגובות הגופניות ששידרה אליי. החלטתי לעשות ניסוי קטן.
אצבעי שהרימה את סנטרה החלה לנדוד במורד גופה, לאט ובעדינות. ציירתי קו מתפתל מצווארה ובמורד גופה. שדיה הזדקפו מעט כשהגעתי סמוך אליהם ופטמותיה הזדקרו. זה היה סימן מעודד מאוד.
המשכתי במסעי במורד השד הימני וסביב הפטמה
היא שוב עצמה את עיניה ונאנחה אנחה קלה, כמעט ולא נשמעת
ירדתי עוד קצת עד לטבורה וגם שם ציירתי עיגול, נוגע לא נוגע
עכשיו ההתרגשות הגופנית שלה היתה ברורה מאוד.
היא אהבה את זה.
היא בודאי ציפתה שאמשיך במסעי מטה, אך אני החלטתי לעצור כאן ולהשאיר אותה בציפייה לקראת הלילה.
ידעתי שככל שתשוקתה תהיה גדולה יותר, היא תוכל לדלג מעל המחסומים הפנימיים שלה ביתר קלות.
החזרתי את אצבעי אל לחיה וליטפתי אותה קלות.
היא פתחה את העיניים והביטה בי מופתעת
ואז הבינה שהיא מישירה מבט אל אדונה- דבר אשר לא ייעשה - והשפילה אותן מיד.
חייכתי לעצמי. היא היתה כל כך מתוקה בכניעותה וכל כך לא מודעת לסערה שחוללה בי.
שוב הייתי צריך לרסן את התשוקה הפיזית חסרת המעצורים לבעול אותה בכוח ובתאווה.
התרחקתי ממנה והתיישבתי בכורסתי
הוריתי לה להרים את השמלה וללבוש אותה שוב ולאחר מכן לכרוע שוב על ברכיה. היא הסמיקה ונראתה מוטרדת
הבנתי לפתע שהיא בודאי חושבת שאיכזבה אותי באיזשהו אופן.
אמרתי לה בפשטות: "אני משתוקק אלייך, שפחונת והייתי רוצה להשתמש בך כאן ועכשיו אבל יש עניינים שאינם סובלים דיחוי שעליי לטפל בהם." היא נרגעה מעט. ראיתי זאת לפי האופן בו הקמט המוטרד במצחה התיישר פתאום. המשכתי:
"על כן נמשיך לפי התוכנית: את תצטרפי עכשיו לרות, סוכנת הבית. את תלמדי ממנה כל שניתן אודות הבית ותפעולו. כולל ענייני המטבח. כשארצה, תתבקשי לבשל את ארוחותיי ועלייך ללמוד כיצד לעשות זאת. בשבע בערב בדרך כלל, סוכנת הבית חוזרת לביתה לאחר שהגישה לי את ארוחת הערב וניקתה את המטבח. מעתה, יהיה זה תפקידך להגיש לי את ארוחת הערב. עלייך לעשות זאת כשאת נקייה ומוכנה לשימוש. לכן, אם יש לך צורך להתנקות ולהתכונן, עלייך לתכנן את הזמן בהתאם. בשבע, אצפה לפגוש אותך בחדר האוכל עם הארוחה המוכנה.
את ארוחת הצהריים את תאכלי במטבח
לאחר מכן, אסור לך להכניס דבר אל פיך מלבד מים עד שתקבלי הוראה אחרת.
האם ההוראות ברורות?" שאלתי
"כן אדון" היא השיבה. היא היתה נראית קצת המומה משטף ההוראות, אבל היה עליה להתרגל לכך.
"את רשאית ללכת עכשיו. מצאי את דרכך אל המטבח ומלאי את הוראותיה של רות. אראה אותך מאוחר יותר. אני מצפה לזה בקוצר רוח..." הוספתי בחיוך.
"כן, אדון" היא אמרה שוב וגם בקולה רמז של חיוך
היא קדה מעט לפני שהתרוממה על רגליה ויצאה בשקט מן החדר.