חדר המראות שלי

ואני דווקא מרגישה שכ"כ רוצה  ויותר מזה, צריכה.

אבל לא יכולה....

מקלחת רותחת בלילה קר.

עם מספיק מים שלא נגמרים באמצע.

תענוג.

בוקר במשרד.

שותה את כוס התה שלי ופותחת את המחשב.

בסקייפ, אחד החברים מברך אותי לבוקר טוב, מחמיא על התמונות של הנשים העירומות והגברים הלבושים ומנסה להתבדח על מה שהתמונות עושות לו.

אני וההפרעת קשב שלי, מדלגות ממנו לפייסבוק, למסכים נוספים וחזרה.

פתאום משהו על הפיד תופס את עיני ונראה לי מוזר.

איזה מכר שעבדתי איתו והקשר נשמר רק בפייס, מתוייג בתמונה שנראית מאוד שמחה, הוא ואשתו רוקדים ומחוייכים

אבל הכותרת של התמונה והתגובות אליה, שדרו המון צער.

אני נכנסת לפרופיל שלו והוא מלא בתנחומים, צער ותדהמה.

אני מנסה להבין מהתגובות, מה קרה ולאט לאט התמונה המזעזעת והמצערת כ"כ מתבהרת לי...

כשאני משתפת בהלם את  הסובבים אותי, כולם אומרים לי שכבר שמעו בחדשות.

מסתבר שלא ממש שמעתי חדשות בימים האחרונים.

מה עושים עכשיו?

לא הייתי בקשר איתו יותר משנתיים.

לכתוב לו גם תגובה מנחמת על הפיד?

להתקשר?

ללכת לנחם?

איך מנחמים בחור צעיר שקבר את אישתו ונשאר לבד עם תינוקת בת כמה ימים?

איזה מן עולם זה?

בערב הולכת לניחום אבלים יחד עם עוד חברה שגם איתה כבר לא הייתי בקשר זמן רב.

מצטערות שנפגשים רק בנסיבות כאלה...

שוב חושבת על החיים האלה.

על המהות שלהם.

על זה שאנחנו כאן לזמן שאול. 

חוסכים לפנסיה ופורסים משכנתא בשאיפה להיות פה 80-90 שנים אבל אין לדעת...

בכל פעם ששומעים על מישהו שהלך בטרם עת או מישהו שחלה במחלה סופנית,מושכים בכתפיים

"מה לעשות? אלה החיים. זה דרכו של עולם"

ומנסים להדחיק.

מה עוד יש לעשות? לשקוע במרה שחורה?

לדחות את הקץ אי אפשר, אז עדיף לא לחשוב על מה שאי אפשר לשנות או לעשות משהו בקשר אליו.

בינתיים אנחנו כאן אז לפחות נהנה, לא?

ננסה להספיק כמה שיותר.

נטרוף את החיים האלה ומה שיש להם להציע.

נהנה.

נחשוב על עצמנו ולא רק על אחרים.

ואז נזכרת.

ושוב מתעצבת.

שיש בעולם הזה אנשים, שלקחו את העקרון של להנות מהחיים כאילו אין מחר ולחשוב על עצמם, צעד אחד רחוק מידי...

שכחו, או לא אכפת להם שגם שאר בני התמותה מסביבם, בסה"כ רוצים להנות ממעט הזמן שיש להם פה.

כאילו שהנאה ושלווה של אחר תפגע או תבוא על חשבון ההנאה שלהם.

כאילו שבשביל להשיג את ההנאה שלהם, הם חייבים להיות רעים ואנוכיים.

 גם אם יש להם אפשרות  להשיג את אותה מטרה בדרך נחמדה או בדרך פוגענית, הם יבחרו בדרך השניה

הכל בשם ההחלטה להנות מהחיים ולחשוב רק על עצמם.

אני כבר לא בטוחה מה עדיף...

תקופות ארוכות שבהן אני מרגישה ממש א-מינית, חסרת עניין וחשק  - לא נשמע להיט ובד"כ מחכה שתחלוף לה התקופה

אבל תקופות כאלה הן בטוח עדיפות על מה שאני עוברת בימים אלה.

מרגישה בגיהנום ומתגעגעת ומתפללת לחזור לשם... למקום הזה שזה בכלל לא מעניין אותי.

זה עדיף.

עדיף מאשר להרגיש שהגוף שלי הוא כלוב ובתוכו יש חיה שמחפשת מאיפה לצאת

ושורטת אותי ומכאיבה לי מבפנים. לא נותנת לי מנוחה. לא מניחה לי לחשוב על שום דבר אחר.

לאט לאט מזדחלת אליי ההשלמה, שזה המצב והוא לא ישתנה.

החיה תשאר בתוכי ועדיף שאהרוג אותה. או שאמשיך לכאוב ממנה לתקופות...

עצוב לי

היא מכאיבה לי אבל היא חלק ממני וממה שאני.

עצוב להרוג אותה כמו שעצוב להתנתק ממישהו גם אם הוא לא טוב לי.

אני חושבת שעדיף שאני אהרוג אותה מאשר מישהו שלא אכפת לו ממנה ויעשה את זה רק בשביל השעשוע הרגעי שלו.

רק שאני לא יודעת איך לעשות את זה בצורה הכי הומניטרית והכי פחות מלכלכת ומשאירת סימנים.

ואיך לוודא את הריגתה?

ומה לעשות אח"כ עם הגופה?

שלא תתחיל להרקיב ולהסריח בתוכי....

צריך לעשות גרידה כמו אחרי הפלה?

לא יודעת...

לו רק הייתי זונת כאב...

הכל היה הרבה יותר פשוט.

הסיפוק היה יותר פשוט.

להשיג אותו היה יותר פשוט.

להרגע, היה יכול להיות, יותר פשוט.

Naked women Dressed men

כן, גם בקור הזה...

גוף עירום מתחכך בבד

http://media-cache-ec0.pinimg.com/originals/7e/70/38/7e7038699cf427d0a23b16f771be9f22.jpg

http://24.media.tumblr.com/c6d3c2ce8f81758c716d1479cd073dcf/tumblr_murndz79pE1sv9j1oo1_500.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/ba/42/a1/ba42a153639bdc1b2488ef1110f5f873.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/4a/43/2c/4a432c2e4695fc6801d234b3d80ff02c.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/8e/06/9b/8e069b43164bc24fc7a7fe3d9877bf98.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/bb/56/45/bb5645ee7c4de52f6b23595066ee47b3.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/f5/9a/0d/f59a0d828b48e6180024caae14efaaeb.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/7c/ff/37/7cff374995e8a1800ce585d64eebf249.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/88/b5/05/88b505baa1a3f69b36902543024c1cdb.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/10/b9/c5/10b9c5e9b22f591d9dddc6f476a9a233.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/75/00/2b/75002bf7ab18a02ddc6d6730b7c2c114.jpg

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/a0/f2/51/a0f25104e978aeabce55c4bab66be8c1.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/cc/aa/ce/ccaacef2b445dc776409bc3253c2dd69.jpg

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/04/e1/4f/04e14fe42e6608dc5e0d2fe315769172.jpg

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/58/80/c1/5880c14f6aec398f822267627663e447.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/ac/bf/bf/acbfbf58ebadd6f87995a392473b7453.jpg

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/d8/17/e7/d817e7d907ca1ef09ae6c81a295a8f7f.jpg

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/8c/55/43/8c5543dc63ba27eb798c03036f5fe6cb.jpg 

שחברה מהעבודה שואלת אותי: "מה עובר עלייך? משהו לא בסדר.."

והיא נעלבת כשאני אומרת שזה לא משהו שאני יכולה לשתף בו ויהיה בסדר.

מה אני אגיד לה? שאין סיכוי שתבין...

מזל וכיף שיש לי כמה חברות שכן מבינות.

תודה לכן, אהובות}{

נכון... 

כבר הבנתי שפרופיל מושקע ובלוג מוצלח, לא תמיד משקפים מי הבן אדם ואף יכולים להטעות.

לצערי, לא אצל כולם "מה שאתה רואה זה מה שתקבל".

מצד שני...

כשאני מקבלת פנייה בת מילה אחת או משפט אחד

ואז בודקת מי הפונה  

ובמקרה הטוב, יש כמה משפטים בפרופיל שלו (בלי בלוג ובלי הסטוריית הודעות בפורומים)

ובמקרה הפחות טוב, גם את זה לא....

נכון שפרופיל, בלוג  והודעות זו לא דרך להכיר בן אדם, אבל זו התחלה של התרשמות.

גם אותן פניות, לא נשלחו אליי רק בזכות הכינוי הקצר והמוזר שלי.

אם בן אדם פונה אליי וכותב לי שאני מאוד מסקרנת או מעניינת אבל אצלו הכל ריק ואפילו בפנייה אליי הוא לא ממש השקיע וכתב משהו שמשך את תשומת ליבי להגיב

 אולי אני מפספסת מישהו/משהו טוב בדרך, אבל,אין לי שום מוטיבציה לענות להודעה כזו...

#לתשומת ליבכם:

חוץ מבלוג והודעות בפורומים, אנחנו בודקות גם את תאריך פתיחת הפרופיל ועדכונו

כן...

לפעמים נדמה לי שאני מפנטזת, מחכה ומקווה למשהו שלא קיים.

שבניתי לעצמי בראש איזה סיפור מהאגדות. משהו שמתאים רק לשם.

בעיקר קשה להסביר, מה בדיוק אני מדמיינת ולמה אני מצפה.

קשה להעביר למילים.

המילים מגמדות את המחשבות ואת הדמות ומערכת היחסים שאני מדמיינת.

מדמיינת לעצמי דמות דום סמכותי

רציני ומחושב (אבל אמיתי ולא הצגה או פוזה)

חכם (אבל לאו דווקא בקטע של ידע כללי/אקדמאי או שמדבר כל הזמן במשפטים שנונים רבי משמעות)

שארגיש קטנה לרגליו ואשתוקק לשמוע את דעתו ועצתו.

שאפחד ממנו אבל גם ארגיש בטוחה בידיו ובקשר שלנו.

שיעצב אותי וילמד אותי להיות כמו שהוא אוהב (ולא יצפה שאדע ואלמד לבד)

שתוך כדי לימוד, יעיר לי ויישר אותי עד שאעשה את הדברים לשביעות רצונו.

שתהיה אררכיה ברורה, טבעית ונעימה.

שיווצרו קודים

מה מותר? מה אסור? למה מצפה? פעולות קבועות.

איך לפנות אליו? מתי לפנות אליו? איך להתחיל שיחה? איך לסיים שיחה?

אם אני קצת שוכחת את עצמי ומרשה לעצמי יותר מידי מולו, שיעיר לי על כך ויישר (כבר אמרתי)

שאהיה גאה להיות שלו וארגיש שהוא גאה בהיותי שלו.

שישיג ויבנה במו ידיו (מעשיו) את ההתמסרות שלי אליו ולא יראה בה משהו מובן מאליו

שיקח אותי בכל פעם צעד אחד קדימה.

יציב לי אתגרים, ילווה אותי ויעזור לי להשיג אותם.

ילמד להכיר אותי וידע לזהות איפה אני מתפנקת ואיפה אני באמת לא יכולה.

יעשה משהו עם הצורך הזה שכבר בוער בי כל כך הרבה זמן... לעזאזאל.

וכן... זה מעסיק אותי לאחרונה,שוב

בעיקר  מעציב אותי לחשוב שכנראה אני חולמת על משהו שמתאים רק לספרים או סרטים

ושאין מישהו כזה.

לא בארץ.

לא פנוי.

לא בנמצא.

ושאם הוא היה מחפש אותי כמו שאני מחפשת אותו, אז כנראה שכבר היינו מוצאים. 

http://media-cache-ak0.pinimg.com/originals/02/54/6b/02546bc049d5ff439ba620c5aa91be6b.jpg

http://media-cache-ec0.pinimg.com/originals/64/7c/dd/647cddc42af6fc0248f35dfc93729a27.jpg