לפני כארבע שנים, התרסק לי הלב לחתיכות פיצפונות מקשר עם שולט ששיחק בו להנאתו ובסוף המשחק ניפץ אותו על הריצפה והמשיך הלאה.
היה לי קשה ולקח לי זמן רב לאסוף את רסיסי ליבי, להרכיבם, לתת להם להתאחות בכאב רב
ומאז נדמה שליבי שמור בכלוב.
זמן רב כלל לא רציתי לפתוח את הכלוב הזה.
לא הרגשתי שנותרו בי כוחות לתת מעצמי.
הייתי עייפה ומותשת
הייתי חסרת סבלנות כלפי נסיונות להתקרב אליי.
גם כשנתתי הזדמנות וצוהר קטן להתחלה של משהו, זה היה עם הרבה סקפטיות וריחוק וזה לא באמת היה צ'אנס אמיתי.
ידעתי שזה בגללי.
שאני זו שלא ממש נותנת הזדמנות אמיתית.
אני זו שמעמידה לשולט סטנדרטים גבוהים מאוד ואולי בלתי אפשריים.
פה ושם ניסיתי להתפשר ולזרום.
להניח את הרצינות התהומית שלי בצד.
ניסיתי, רק כדי לגלות שאני לא יכולה ללכת נגד עצמי.
אם אני לא נמשכת, זה לא יעזור לצפות שמשיכה תתפתח בהמשך. היא לא.
אם נדמה לי שאין ממש שליטה מנטלית והובלה, לא יעזור להגיד לעצמי "חכי בסבלנות, זו רק ההתחלה, זה עוד יגיע". כמובן שזה לא מגיע...
גם "תיהי קלילה ותהני ממה שיש" לא ממש תופס, כי הרי אני פה דווקא בגלל הדבר הזה המסויים שאין ואליו אני כמהה ואליו אני משתוקקת.
ואני נשלטת טובה ומודעת לעצמי...
לא רוצה לשלוט מלמטה. לא רוצה לכוון אותו למה שאני רוצה וצריכה. רוצה שהדברים יבואו ממנו.
אז הפעם באמת ניסיתי לתת צ'אנס. אמיתי כזה.
גם כשהיה לא טוב, אמרתי לעצמי –סבלנות!
גם כשהיה לא מספק, שוב אמרתי לעצמי – סבלנות, הכי קל לחתוך! עשית את זה כבר הרבה פעמים.
גם כשהרגיש ונילי ומנצל, אמרתי לעצמי: שליטה לא מתרחשת ביום אחד. רצית תהליך? אז תחכי בסבלנות ותני לו להוביל בקצב שלו.
וגם כשהרגיש שהוא מאותו שטאנצ' של ההוא מלפני ארבע שנים – התאמצתי להשתיק את הקולות האלה בתוכי כי אמרתי שהפעם אני נותנת צ'אנס אמיתי.
גם כשזיהיתי את דפוס ההתנהגות של ה"מזיין על כל החתונות" שרץ מריגוש לריגוש, מסמן וי ולא נרגע ולא מסופק – נשארתי. מאמינה שיזהה אצלי את ההשתוקקות הבלתי נדלית להתמסר, להעניק, לאפשר לרוץ לריגוש אחר ולחזור לזרועתיי.
כשהרגיש לי שאין פרטנר שיכיל את מה שאני מרגישה ועוברת, שתפתי חברים שרמזו לי שכנראה זה לא זה אבל אם אני חזקה וכבר שם ורוצה אז אולי אפשר בכל זאת לתת הזדמנות ולמשוך עוד קצת לראות אם בכל זאת מתפתח משהו.
אז לא, הפעם הלב שלי ממש לא שבור.
אפילו לא סדוק.
עם כל הצ'אנס האמיתי וזה, הוא בכל זאת היה שמור אצלי טוב טוב.
אז מה בכל זאת מציק לי?
מה בכל זאת אני צריכה להקיא החוצה כדי להרגע ולהמשיך הלאה?
אם לא נפגעתי ואני לא כועסת ואם האכזבה היא, בגלל ששוב לא הלך ולא ממנו כי בתוך תוכי כנראה שלא באמת ציפיתי ממנו ולא באמת הייתי מופתעת אז מה העניין?
מה בכל זאת יושב לי שם בחזה ומעיק?
אני יודעת מה זה...
וקשה לי להוציא את זה החוצה אבל זה לא יניח לי עד שהוציא.
מצד אחד מרגיש לי מיותר וחסר טעם להוציא את זה החוצה ומצד שני מרגישה שזו הדרך היחידה שלי להתנקות ולשחרר את זה.
מה שמעיק לי זו התחושה שעם כל ההגנות שלי ועם כל זה שלא באמת הולכתי שולל
בגלל שניסיתי להשתיק את קול האינטואיציה שלי ולהדחיק אותו
הבן אדם חירטט אותי. ואני נתתי לו לחרטט אותי.
זה מה שמציק לי והנה הוצאתי החוצה.
אם הוא קורא את זה והוא כנראה קורא את זה. אז הוא בטח חושב לעצמו: עוד אחת שממורמרת שנגמר והולכת ומלכלכת.
ואם אגיד עכשיו שאני ממש לא ממורמרת, אשמע עוד יותר ממורמרת, אז בהמשך לפוסט הקודם שלי: שכל אחד יקרא את זה איך שהוא רוצה.
מצחיק שבדיוק לפני שבוע, דיברנו בדיוק על זה.
על אנשים שקשה להם לקבל את זה שהצד השני לא מעוניין וכועסים ואז מוציאים את הכעס שלהם בצ'אט או במקומות אחרים.
הזדהתי איתך. הבנתי אותך. מה אתה אשם שאתה לא רוצה? גם לי קרה שלא רציתי ובתגובה קיבלתי כעס.
אבל אין עשן בלי אש ולהגיד שקיטונות הכעס שקיבלת מנשים כאן הם כי פשוט לא היית מעוניין, זו התממות.
אני לא כועסת על זה שאתה לא רוצה. גם אני, כבר ממש לא רוצה.
צורמת לי החרטטנות.
הפוסטים המחרטטים שאחת אחרי השניה חושבת שזה מה שהיא תקבל... אבל אין כלום מאחורי המילים
וכל ההשקעה הזו בטקסטים מלאים מטאפורות ומחשבה, לא באה לידי ביטוי אפילו לא בקמצוץ, בפועל, בתקשורת בין אישית והכלה.
ובא לי להגיב בבלוג שלך ולכתוב בענק – חרטא!
ולהזהיר את הבאה בתור (כן, לא קשה לעשות 1+1 ולהבין מי זו... אתה רק חושב שאנחנו טיפשות. אנחנו לא באמת כאלה)
אבל אני לא אשנה את העולם, בטח לא אותך (מעניין אותי לדעת אם אתה לפחות מודע לזה שאתה מחרטט ושלם עם זה, או שאתה מחרטט גם את עצמך?).
והיא מן הסתם, לא תקשיב לי (כמו שאני התעלמתי מכל מה שראיתי)
אני אשמע לה כמו סתם עוד אחת פגועה וממורמרת ולא כמו אחות שרק רוצה לחסוך ממנה את הנפילה הצפויה מראש.
היא תחשוב שאיתה זה יהיה אחרת. שהיא מרגישה ואתה משדר לה שאיתה יש חיבור מדהים שלא היה עם כל הממורמרות האחרות.
אז בטריטוריה שלך, אני נמנעת... זה חסר טעם.
אבל כאן, במקום שלי, אני מקיאה את זה ומשחררת.
הייתי חייבת.
עכשיו כשהוצאתי את זה, מרגישה שבית החזה התנקה ויכולה לחזור לנשום ולהמשיך הלאה.
זה לא שלי יותר 😄 איזה כיף!
http://media-cache-ec0.pinimg.com/originals/1d/32/34/1d32340663f6ed8d370025b9b378857c.jpg
*אני מתארת לעצמי שהפוסט הזה נקרא כאילו יש בי המון כעס
אבל בחיי שאני בסדר, בעיקר עכשיו כשהוצאתי.
אין צורך לנחם אותי :)