חדר המראות שלי

https://fbcdn-sphotos-a-a.akamaihd.net/hphotos-ak-prn2/1471279_427875193980692_224403541_n.jpg

הנשלטת שדיברת איתה לפני סוף השבוע וזו שתדבר איתה אחרי סוף השבוע, היא לא אותה אחת.

זה מה שמבדיל אותה מחפץ אמיתי.

חפץ אמיתי, ישאר תמיד אותו הדבר גם אם לא תתייחס אליו יומיים או שנתיים.

נשלטת שהנחת אותה במקום מסויים ביום חמישי, תהיה במקום אחר לגמרי בראשון בבוקר.

סתם שתדע...

לא נרדמת...

אני, בשביל משפחה וגם בשביל חברים מסויימים מוכנה ועושה הרבה מאוד.

אני עושה, לא על מנת לקבל חזרה. אלא כי זה עושה לי טוב לעשות בשביל אנשים שאני אוהבת.

לא פעם אני מקבלת סטירה ומופתעת ממנה. וגם מאוכזבת.

כשהצד השני לא מעריך. כשלצד השני לא חשובה הקרבה כמו שישובה לי.

זה כואב.

ברגעים כאלה אני מתנחמת במשפחה הכי גרעינית שלי שאני יוצרת בעצמי.

בבן זוגי ובנותיי.

מקווה להנחיל להם את הערכים שלי בנושא חשיבות המשפחה וליכודה, ערבות הדדית בין בני המשפחה ועוד.

מקווה שכשיגדלו ויעזבו את הבית ויקימו משפחות משלהן, ימשיכו את הקשר הקרוב והערבות בינהן ולא התרחקו כל אחת עם בן זוגה ומשפחתה... שילמדו גם הן את ילדהן את מה שאני מנסה ללמד אותן.

אבל יותר מללמד ולקוות אין לי הרבה מה לעשות

כי עם הזמן והאכזבות אני מגיעה למסקנה שהרבה מזה, זה אופי ולא רק מה שלמדת וראית בבית.

:(

מיד עושה לי (ר)טוב!

פעם

כשמישהו היה אומר לי :

" אני אעשה ממך זונה "

"אני אאלף אותך"

"אני אחנך אותך"

"אני אעצב אותך"

ואם גם היה משדר רצינות, נסיון, כריזמה... אני הייתי כולי מתרגשת ומצפה לבאות...

היום...

אני מחייכת (או שולחת חיוך וירטואלי)

ואומרת לעצמי "כן כן... שמענו... עוד נראה..."

נראה אם בכלל נגיע לפגישה

נראה איך בכלל תהיה הפגישה

נראה אם בכלל יהיה המשך אחרי הפגישה

ואח"כ אולי אתרגש...

אני יודעת שהנאיביות אבדה לי בעקבות נסיונות לא מוצלחים ואף שברון לב קטנטן לפני שנים

הלב שלי כביכול יותר מוגן עכשיו מפגיעה אבל הוא גם חסום מפני התרגשות והסחפות וזה מבאס... וגם הרבה פעמים הורס.

ואני יודעת... זו אני שמפסידה.

http://media-cache-ec0.pinimg.com/originals/f3/51/f4/f351f4680ade8d0d08644790ac9e1a89.jpg

״בלתי אפשרי״ - אמרה הסיבה

״זה לא חכם״ - אמר הניסיון

״אין לזה טעם״ - אמר האגו

״אבל תנסה ולעולם אל תפסיק״ - אמר החלום

מה?! 

רק לילדים מותר חבר דמיוני?!

אני גם רוצה!

מאסטר דמיוני!

מאסטר ג'ון המדהים שלי. ....

ועמך הסליחה ברוס (וויליס)

http://img.mako.co.il/2010/10/24/jhon_c.jpg

חידשתי את המנוי הזהב..

רק כדי שאוכל לשים כאן תמונה של המהמם הזה (ג'ון האם) ולכתוב:

כזה אני רוצה!

http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1730242.1365603976!/httpImage/816120830.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/816120830.jpg

לגמרי להיות לרגליו כשהוא יושב ככה עם החליפה הזו והמבט  הנונשלנטי שלו...

ואם הוא מסתובב עם חבילה כזו...

http://img.mako.co.il/2012/09/11/hammbulb_g.jpg

זה רק בונוס....

" אם הייתי רוצה לחרמן אותך זו לא הייתה בעיה... את במילא חרמנית כל הזמן"  הוא כתב ואני לא ידעתי אם לקבל את זה כמחמאה או כעלבון.

זה הזכיר לי את הפעמים שבהן אני יזמתי סקס ובן זוגי היה אומר בחיוך מרוצה "הו... מישהי כאן חרמנית" ואותי המשפט הזה היה מכבה... 

כאילו הוא מאשים אותי במשהו...

כשאני מנסה להבין למה יש פה בכלל פרדוקס מבחינתי?

למה כשאני לא חרמנית (בתקופות יובש) אני מרגישה אשמה (על כך שאני מייבשת את בן זוגי) וכשאני כן חרמנית אני מרגישה אשמה (שאולי אני כ"כ חרמנית ומפנטזת  לא רק עליו)?

אני חושבת שכמו הרבה דברים, המקור הוא בשריטות מהילדות ומהבית שהוריי העניקו לי מבלי שהתכוונו...

גדלתי בבית שעירום לא היה בו אישיו, כשהייתי קטנה

בימי קיץ חמים, הסתובבנו בבית, הילדים וההורים עם תחתונים ולעתים גם בלי

גם מקלחות משותפות עם אבא או אמא היו עניין שגרתי כשהיינו קטנים

כנראה שלא כאן הבעיה, אם אני מגדלת את בנותיי באותו סגנון, כיום.

אני חושבת שהבעיה החלה כשהחלו סתירות בגישה של הוריי ובעיקר של אימי כשהתחלתי להתבגר.

כשעוד לפני גיל בת מצווה, היא החלה לראות בגופי סימני התבגרות שאני בהתחלה עוד לא הייתי מודעת אליהם בכלל

ניצני שדיים ושערות ערווה, קימורי הגוף שהחלו להתעגל ולקבל צורה נשית ופחות ילדותית.

פתאום כבר לא התאים לאמא שלי שהסתובב בבית עם תחתונים או עם גופייה דקה ואני לא הבנתי למה...

לא הבנתי למה  זה מפריע לה כשזה בבית ורק בני משפחה נמצאים כמו שהיה תמיד.

התחלתי לחוש עויינות מצידה בכל פעם שהייתי מחבקת את אבי 

הייתי עוד ילדה אבל היא החלה להתייחס אליי כאל אישה שמאיימת עליה.

גם בענייני אוננות המסרים היו סותרים.

אני זוכרת שבגיל קטן יותר, כשעוד לא הבנתי מה אני עושה, הייתי נוגעת בעצמי או משתפשפת על קצה המיטה או שמיכה מגולגלת, פשוט כי זה היה נעים לי

וכשהיא הייתה מגלה את זה, היא הייתה מגיבה בכעס ומזהירה אותי לא לעשות זאת מחוץ לבית.

אני זוכרת שבימי חטיבת ביניים-תיכון, בימים שהייתי יוצאת לבית הספר עם שמלות קצרות, הייתי מתחרטת על כך ונשבעת שלא אעשה זאת יותר בגלל שריקות של נהגים שהיו עוברים לידי. במקום להרגיש מוחמאת הייתי מרגישה רע...

עד היום הפרדוקס הז עוד קיים אצלי... הרצון להרגיש נחשקת מול החשש שיש בזה משהו לא בסדר...

וכנראה שבגלל זה, גם היום, אני עדיין לא בטוחה אם "חרמנית" זו מחמאה או עקיצה.