|
|
|
אני זוכרת שראיתי את הסרט בתור ילדה
והסצנה שבה הגבר מכה עם אגרופו בידו השניה ועושה תנועת כתישה (כמו עלי ומכתש) ובכך מבהיר לאישה בדיוק מה הוא רוצה עכשיו, מאוד הרשימה אותי.
לא הצלחתי למצוא את הסצנה המדוייקת אבל שימו לב לדקות 1:31-2:00 בקליפ.
ההצמדות שלה לרגל שלו
המבט שלה אליו מלמטה
איך שהוא תופס אותה ומסדר אותה בפוזה שנוחה לו
הניסיון הלא אמיתי שלה לברוח, המרדף והתפיסה
כ"כ קדמוני, כ"כ שורשי, כ"כ אמיתי
זה הזמן למסיבות סוף העולם!!!! את הקודמות במלחמת המפרץ הראשונה פספסתי כי הייתי בכיתה ו׳.
טל על הורד, שפמפם של ארנבת,
סיר של נחושת, כפפה מנומרת,
וחבילות עטופות בסרטים,
אלה דברים שאותי משמחים
קול פעמון וקצפת עם שטרודל,
זנב של פוני, ושניצל ופודל,
ואווזים שעפים לשחקים,
אלה דברים שאותי משמחים.
בגד לבן וגם רך וממשי,
שלג אשר על הלחי גולש לי,
חורף קסום שנמס לאביב,
אלה דברים שאותי משמחים.
כשנושכים לי, כשעוקצים לי,
כשעצוב נורא,
באים הדברים שאותי משמחים,
ואז שום דבר לא רע!
[/url]
כנראה שאני קצת מטעה.
אני אומרת שיש לי זוגיות טובה (לא סתם אומרת 😄 באמת יש לי)
ושאני מחפשת שולט ולא בן זוג (זה באמת נכון)
אם יותר מכמה שולטים פירשו את זה כך שזה אומר שאיתי אפשר להפגש אחת לכמה זמן/מתי שיוצא ובין לבין אין צורך בהשקעה, אז אולי יש משהו בי/בדבריי/בכתביי שמטעה...
למרות שנראה לי שאמרתי כמה פעמים גם בבלוג וגם תמיד בשיחות שאני מנטאלית, שלא מתאים לי סשן חד פעמי או רק סשנים.
אני לא חושבת שאפשר לעשות עבודה מנטאלית בסשן אחת לשבוע או שבועיים כשבין הסשנים אין שום קשר.
אני לא טיפוס מעיק. אני יודעת לתת ספייס. אני מבינה שלפעמים יש אילוצים בחיים.
אבל זה שאני מבינה ומחכה לא אומר שאני מרגישה טוב עם זה שאני לא שומעת זמן רב מהשולט שלי ושהוא לא מוצא את הזמן לתת לי מעט יחס בין שלל עיסוקיו.
זה כמו גינת פרחים יפה ופורחת.
אם תסעו לחו"ל לכמה שבועות או סתם תהיו עסוקים זמן רב ותשכחו להשקותה, הפרחים יבלו... זה הרי ברור.
גם אנחנו הנשלטות, לבסוף קמלות ללא השקייה/יחס מהשולט.
אז מקווה שלא אגיע למצב הזה שוב,
ששולט יגיד לא ידעתי/ציפיתי/התאכזבתי
אין מה לצפות ואין מה לא לדעת.
זו אני:
נשלטת שזקוקה לתחזוקה מנטאלית שוטפת.
אין לך זמן? אני תמיד שמחה גם סתם לפטפט, אבל אל תשאף להיות שולט שלי ולשנות אותי מday one.
גם שינוי לוקח זמן.
נ.ב. הפוסט הנ"ל הוא לא התנצחות עם אף שולט שהייתי איתו בקשר. זו הבהרה לעתיד.
מראש מבקשת סליחה מהבעלול כי בפוסט הזה אחשוף גם עצבים רגישים שלו.
מקווה שסליחתי תתקבל...
אז כאמור הכרנו סביב העניין של הבדסמ, שנינו תופסים מעצמנו אנשים מיניים ופתוחים מינית ואני זוכרת שעוד לפני שהתחתנו הוא אמר שהוא היה רוצה שהבית שנבנה גם יהיה עם פתיחות מינית ושנשדר לילדים שמין זה דבר טוב וחיובי ולא דבר מלוכלך שצריך להתבייש בו ולהסתיר.
בנינו בית. הקמנו משפחה. גם הבית וגם המשפחה הכי נורמטיבים שיש. הבנות עוד קטנות אז אנחנו עוד מרשים לעצמנו להסתובב לידן בעירום ונראה לי שזה גם נורמלי ולא יחודי לנו. מעבר לזה, הכל נעשה בחדרי חדרים וכך לדעתי צריך להיות.
מה שמצחיק אותי (סליחה מאמי) וגורם כל פעם לחיוך לעלות על שפתיי זה איך הגישה של בעלי השתנתה ברגע שהפך להיות אבא לבנות.
פתאום הוא הבן אדם הכי שמרן בארץ. מדבר על חגורות צניעות עד גיל 30, אפילו חורים באוזניים זה משהו שמבחינתו הילדה שלו אולי תקבל רשות לעשות כמתנה לגיוס 😄
בשבת האחרונה היינו עם הבנות במסיבת יום הולדת של ילדה מהגן.
שם להפתעתנו גילינו שיש ילד שמאוהב בבת שלנו (היא בת 5 ובתחילת השנה הם היו אוייבים מרים)
כל היום הולדת הוא קרקר סביבה והיה צמוד אליה ונתן לה יד ונגע לה ברגל ושם עליה ראש ועוד...
הבעלול כמעט התחרפן 😄
לא רוצה לחשוב מה יקרה שגם היא תתחיל להתעניין בבנים ולא רק הם בה.
מה שבטוח שלפתיחות מינית כבר לא נראה לי שבעלי יחנך את הילדים שלנו.
השנה שבה הייתי בת 30 הייתה השנה הכי פחות טובה שלי עד כה.
זה לא היה רק העניין הפסיכולוגי של שינוי הקידומת.
ביום ההולדת הזה הייתה לי כבר ילדה בת 3 ושבוע לאחר היום הולדת ילדתי את ביתי השניה.
בשלוש שנים שקדמו ליום הולדת הזו הייתי נטו אמא ורעיה. לא עניין אותי להיות שום דבר אחר.
הזנחתי את עצמי בהרבה תחומים.
השמנתי ומהבאסה של ההשמנה לבשתי סמרטוטים ולא התחשק לי לקנות בגדים חדשים.
הזנחתי את כל החיים החברתיים שלי בכלל ואלה שלא קשורים לבעלי (חברות מהעבר) בפרט.
לא עשיתי שום דבר שהוא נטו לעצמי. כל דבר היה בשביל הבית, בשביל הילדה. בשביל הבעל.
גם הסקס, המיניות ושלא לדבר על בדסמ, היו בתקופת יובש ארוכה.
גיל 30, אפילו לא אמצע החיים והרגשתי פשוט זקנה.
וכהוכחה לזה שזה לא באמת קשור לגיל המספרי, הרגשתי זקנה ליד נשים שמבוגרות ממני בלמעלה מחמש ועשר שנים.
הן, שהילדים שלהם כבר יחסית גדולים ושחזרו לגיזרתן, נראו לי כ"כ צעירות וקלילות.
מבלות,שותות, חוגגות את החיים.
ואני... אם לא הורדתי איזה לונג איילנד וחצי (זה הקוקטייל המועדף עליי), לא הצלחתי להשתחרר, הרגשתי לא שייכת לסצנה (של כל פאב/מועדון, בלי קשר לבדסמ).
זו הייתה שנה שהייתי בה מאוד ממורמרת ומבולבלת.
עד אותו הזמן כל רצוני היה להקדיש את עצמי למשפחה ועם היום הולדת והלידה, משהו השתנה אצלי פתאום.
תקראו לזה הורמונים, אולי זה היה אפילו דיכאונצ'יק אחרי לידה, אבל פתאום הרגשתי שהבית סוגר עליי.
פתאום הרגשתי את הרצון לעשות בשביל עצמי. חזרתי להיות מינית. חזרתי לחשוב על בדסמ.
השנה הזו לא הייתה קלה.
הרבה מאבקים פנימיים שלי עם עצמי שבהם שיתפתי את בעלי.
אני לא טיפוס שטורף את כל הקלפים או שובר את כל הכלים.
לא יכולתי ולא רציתי לעשות שינוי של 180 מעלות.
אבל כן הרגשתי שאני צריכה שינוי.
בתקופה הזו פחות או יותר התחלנו לדסקס את הרעיון של יחסים פתוחים ולקח הרבה זמן (למעשה זה עדיין בתהליך) עד שזה עבר משלב הדסקוס לשלב פעיל.
בשנה של גיל 31 דברים התחילו להרגע אצלי.
קיבלתי את עניין הגיל ואת העובדה שהוא רק ימשיך לגדול. קיבלתי את העניין שאני אמא ואשת משפחה אבל אני גם אנדבדואל ושגם בי אני צריכה להתחשב ולהשקיע (עדיין עובדת על זה)
היום אני כבר בת 32.5
החצי שנה האחרונה .... טפו טפו טפו! 555, שום, בצל
שרק ימשיך כך!
טוב לי כ"כ בבית עם הבנות שלי ועם בעלי (אמרתי כבר חמסה?)
הכל כ"כ זורם והרמוני.
הסקס חזר להיות מעולה.
יש פה ושם גם קצת אקשן עם משתנים נוספים שנכנסו למשוואה שלנו.
מה עוד אפשר לבקש?
היו לי מחשבות בתחילת השנה להכנס שוב להריון ודחיתי אותן לפחות בשנה.
ברור לנו שאנו רוצים לפחות עוד ילד או שניים והתכנון המקורי היה לסגור את הבסטה עם ארבעה עד גיל 35
אמנם הדחיה הזו גם מקלקלת את התכנון אבל איפשרה לי לצאת מהתחושה שאני רק אמא ושכל יעודי הוא להחליף חיתולים ולקום בלילה.
הקצבתי שנה שהיא לעצמי.
אני דיי מצליחה להשקיע בעצמי ולפרגן לעצמי. אבל גם זה לא תמיד קל.
קיימת תמיד הדילמה בין לחיות את החיים כאילו "היום הוא יומך האחרון" לבין בכל זאת להיות מחושב ולחשוב על העתיד (גם הכלכלי) וההשלכות.
ועם כל הפרגון העצמי זה עדיין אף פעם לא בא על חשבון אף אחד. כמו שאמרתי, לא שוברת כלים.
זו דילמה לא פשוטה.
כי מבפנים אני מרגישה שאני בוערת!
כמאמר השיר "בא לי בימים ובא לי בלילות"
יש גם את העניין של הרצון העז להשלט, להיות מובלת ובאיזשהו מקום גם מסוחררת.
אבל יש גם עניינים אחרים:
אם לפני שנתיים לא התחשק לי להשקיע בעצמי היום כל מה שבא לי זה לקנות לעצמי בגדים ואיפור ולהשקיע במספרה וקוסמטיקאית (מאוד יקר להיות אישה, תדעו לכם)
אם קנייה של חולצה אחת ושפתון היו מספקים את הצורך זה היה מעולה. אבל לא. אני כל הזמן רוצה. לקנות. להתחדש.
רוצה לצאת ולבלות ולשתות, רוצה ללכת להופעות.
בקיצור רוצה לטרוף את החיים האלה לפני שהם יחלפו להם בלי ששמתי לב.
רוצה, אבל זה לא ממש אפשרי. לא בכמויות שאני רוצה.
בכל זאת ישראל 2012 זו שאחרי מאבק האוהלים.
לגדל פה ילדים ולשלם משכנתא זה יקר וזה...
אז בינתיים רוב הרצונות האלה הם בעיקר מחשבות בראש.
עושה פה ושם צעדים קטנים.
לא ממש טורפת, יותר טועמת.
יש מעט דברים שעוד אפשר לעשות כאן בלי הרבה כסף.
ותמיד תמיד מתחשבת באהובים שלי. זה כנראה כבר חלק ממני ולא ישתנה.
אולי זה גם חלק מהסאביות שלי> תמיד לחשוב על אחרים ולרצות לרצות אותם לפני שמרצה את עצמי.
http://www.bdsmpornvideos.net/the-first-supper-part-two/
,תקראו לי סאבית מפונקת, אולי זה מה שאני.
אני נרתעת מלכלוך וזוהמה ואסטטיקה וטקסיות מאוד עושים לי את זה.
אולי בגלל זה גם בצריכת הפורנו שלי אני יותר נמשכת לאתרים כמו http://www.theupperfloor.com/
ואחת הפנטזיות זה בהחלט להיות במקום כזה.
המקום עצמו מוקפד, השולטים לבושים בקפידה ומתנהגים באיפוק וג'נטלמניות, הבדלי המעמדות ברורים.
ממש סוג של הרמון.
עמוק עמוק בפנים בתפיסה שלי אני מאוד רואה את עצמי שפחה בהרמון כזה.
מאוד מתחברת לעניין המעמדות.
אם היה כזה מקום שגם בחירת המשתתפים הייתה בו מאוד מוקפדת (שולטים איכותיים,כאלה מבטן ולידה ולא כל מיני וונביז שולטים) והייתי יכולה לרחוש שם כבוד לכל שולט ושולט (סורי, פמדום זה לא הקטע שלי) אני כל כך רואה את עצמי נוהגת לפי כל כללי הטקס ולא רק עם השולט הפרטי שלי.
אוחחח... הולכת לישון עם המחשבה המגרה הזו.
לילה טוב
http://www.bdsmpornvideos.net/the-first-supper-part-three/
1.מחזור/תקופת היחום והזונה שרוצה כבר לצאת
2. The Upper Floor
3.הרצון לטרוף את כל העולם
4. פתיחות מינית - מה היינו רוצים ומה קורה כשזה מגיע לתכלס או איך אנחנו הופכים להיות מרובעים כשזה מגיע לילדים שלנו
5.אפשר להגיד עליי הרבה דברים. דבר אחד אני מקפידה לא להיות. נודניקית.
6. lip booster
היו לי עוד, אני בטוחה.
כועסת על עצמי שלא עשיתי את הרשימה קודם.
הבעיה עם הרשימה הזו שבזה הרגע היא הפכה להיות שיעורי בית ואני גרועה בשיעורי בית.
אם היתה פה אפשרות להקליט קול אז את הפוסט הזה הייתי פותחת בקול/צליל של לקיחת האוויר אחרי שחמש עשרה שניות הידיים שלך התהדקו על הצוואר שלי.
ואחרי לקיחת האוויר והחזרה למציאות אמרתי שאני רוצה כיסוי עיניים.
לא היה אחד כזה בסביבה אז בלי לחשוב הרבה, פשוט הורדת ציפית מאחת הכריות.
"היא לא מספיק ארוכה" אמרתי לך
"תתפלאי" אמרת בחזרה ופשוט שמת לי אותה על הראש כמו שק וחזרת לחנוק אותי.
הציפית לא הייתה אטומה וראיתי דרכה רק צללית של דמות גוהרת מעליי.
שוב ושוב לקחת ממני והחזרת לי את היכולת לנשום על פי בחירתך.
בכל פעם כזו התנתקתי מעצמי מעט. מהגוף שלי.
בסוף כל ה"סשן" הזה הייתי מוטלת על המיטה כמו בובת סמרטוטים בלי יכולת או רצון לזוז.
אפשר לומר שנכנסתי למעין ספייס.
אבל עם כל הניתוק והספייס, הגלגלים בראש שלי לא הפסיקו להסתובב.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ.
ההשוואות הנוראיות שאני עושה כל הזמן, בהן תמיד אני יוצאת מפסידה, גם היו שם.
כמו בהרבה פעמים אחרות שלנו, זה נגמר בבכי.
לא חושבת שזה בכי של שחרור. אני לא מרגישה טוב אחריו.
לא יודעת למה זה קורה לי איתך.
דווקא איתך.
אני תמיד נכנסת למקום לא טוב.
כן, אני אוהבת להיות מושפלת.
כן, ידעת בדיוק מה לעשות כדי לגרום לי להרגיש מושפלת.
אבל כנראה שכשבעלי משפיל אותי, זו ההשפלה הגדולה ביותר.
:-/
