חדר המראות שלי

אתמול בלילה יצאתי עם חברה.
יצאנו רק שתינו. לא בחבורה. לא עם בני זוג.
יצאנו לרקוד. היה כיף.
בסוף הלילה נכנסנו שתינו לארומה.
קישקשנו לנו, היא על הפוך, אני על תה ירוק.
המקום היה כמעט ריק.
בשלב מסויים הגיעו שלושה גברים, לא יודעת אם ערסים זו ההגדרה המתאימה בשבילהם אבל בואו נגיד שהם לא הכי "מתקדמים".
אחד מהם ניסה בכמה דרכים לפתח איתנו שיחה. פעם אחת בירך אותנו ב"לילה טוב" , בפעם השניה אמר לחברה שלי "בתאבון" ובפעם השלישית פנה אליי מרחוק וביקש לשאול אותי שאלה.
הייתי במצב רוח טוב אז אמרתי לו "יאללה, שאל"
ואז הוא שאל אם אני נשואה ועניתי שכן.
וההוא המשיך "ולבעלך לא מפריע שאת מסתובבת מחוץ לבית בשעות כאלה?" עניתי שלא.
ואז הוא התחיל לבלבל את השכל על זה שלו זה כן היה מפריע והוא לא היה מרשה וכו' וכו'
לא ראיתי טעם להתחיל לפתח את השיחה הזו איתו ולהסביר לו שלשיטתי נישואים וזוגיות בכלל, זה לא כלוב.
אבל זה כן גרם לי לחשוב...

תמיד נתתי חופש לבעלי ואני לא מדברת רק בענייני נשים ובדסמ.
אני מדברת גם על יציאות עם חברים בלעדיי, טיפוח תחביבים שלא קשורים אליי.
אני חושבת שכשבן אדם מרגיש שמגבילים אותו ועוצרים אותו, בסופו של דבר יתפתח בו הרצון לברוח באיזשהי צורה גם אם היא לא פיזית.
ואני מאוד מאמינה במשפט:
if you love someone set them free. if they come back they're yours if they don't they never were

אני מוצאת שלאנשים שהם לא בני דורי, למשל הוריי, קצת קשה לי להסביר את המשפט הזה.
לדוגמא אמא שלי:
אני רואה את היחסים שלה ושל אבי.
את הקנאה לפעמים על שטויות. את השעמום שכבר יש שם. את זה שאחד עוד אוהב ואולי השני כבר פחות.
היא לא מודעת לכל העניין של הבדסמ ומה שאנחנו עושים וחווינו.
אבל כל פעם היא משתגעת מחדש איך לא מזיז לי שבעלי אומר לידי על מישהי אחרת שהיא כוסית ועוד כל מיני.
בחיים אני לא אוכל לדבר איתה על יחסים פתוחים או על חילופי זוגות או על צירוף צלע שלישית או על כל דבר אחר שאוליי יכניס איזשהו טוויסט ליחסים שיש להם כבר 34 שנה.
אלה דברים שאין סיכוי שהיא תשקול בכלל.
ואגב, אני חושבת שזה קשור גם לבטחון עצמי.
ושלא תבינו, אמא שלי היא בן אדם עם המון בטחון עצמי ותעוזה ביום יום, מחזיקה במשרה ניהולית בכירה וכו'
אבל אני מדברת על בטחון עצמי מסוג אחר.
בטחון עצמי בתוך מערכת היחסים הזוגית.

אוקי... אז אלה אנשים בסוף שנות החמישים לחייהם. אולי אצלהם זה כבר אבוד.
אבל בני דורי? אנשים בגילי? גם בקרב אלה יש עוד כל כך הרבה בורות, שובניזם, עתיקות, פרמטיביות?

אני חושבת שהרבה מקרי גירושים היו יכולים להמנע אם אנשים רק היו חושבים ומבינים שזה שהתשוקה ביחסים שלהם מעט אבדה לה, לא אומר ש:
א. אי אפשר להחזיר אותה בדרכים יצירתיות שדורשות מעט פתיחות.
ב. זה לא יקרה שוב גם במערכת היחסים הבאה שיפתחו.

לא סתם אומרים תמיד שהכי חשוב בזוגיות זו החברות הטובה והאהבה.
זה באמת הכי חשוב כי זה מה שיחזיק את הזוגיות כשהתשוקה תדעך.
ואין מה לעשות, בשלב מסויים היא דועכת. היא לא נשארת אותו הדבר.
גם אם אתם רואים זוגות שהם זוג יונים כלפי חוץ ונמצאים ביחד כבר עשרות שנים, אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה קורה אצלהם בחדרי חדרים.
ואני פשוט לא מאמינה שיש דבר כזה זוג שנמצא אחד עם השני שנים והתשוקה אצלהם בוערת בדיוק כמו בדייט הראשון.

ברגע שמבינים שתשוקה מסוג מאוד מסויים ופרפרים בבטן הם משהו ששייך להתחלה של הכרות ומערכת יחסים ובהמשך נעלם ואין מה לעשות, לא יחזור באותן עוצמות
אז צריך גם להבין שלפרק מערכת יחסים רק בגלל זה, זה מיותר ולא שווה את זה כי זה פשוט תהליך שיחזור על עצמו בכל מערכת יחסים חדשה אחרת.
וכשמבינים את זה אז מגיע שלב הבחירה.
צריך לבחור בין לוותר על תחושת הפרפרים לנצח לבין לשחזר את זה עם פרטנר אחר בלי לפרק את מערכת היחסים הקיימת.
ואם בוחרים באפשרות השניה אז מתעוררת עוד שאלה והיא האם לעשות את זה מאחורי גבו של בן הזוג או בתיאום איתו ובהסכמתו.
ומי שכבר מכיר אותי אם זה במציאות ואם זה דרך הכתיבה שלי, כבר יודע במה אני בחרתי.
אני חושבת שבחרתי נכון.
ימים יגידו.