לא לאחר, כי אם לעצמך.
צפיתי בסרט על קוונטין קריספ עכשיו ובמהלך הסרט כולו דקר לי משהו עמוק באמצע של המוח. זאת לא המיגרנה שאני נאבקת בה כבר 24 שעות (אם לא יותר) וגם לא נדודי השינה שאני מפסידה להם כבר יותר משבוע. זאת ההבנה שכל מה שמדאיג אותי מסתכם בדבר אחד - הנאמנות שלי לעצמי.
אני זוכרת את התקופה שפעלתי לפי הגישה שאני פה בשבילי, שכל מה שמסביבי נוצר ומתקיים בשביל לספק לי את הדרך האופטמלית לעשות כרצוני. הובלתי את עצמי במקומות שריגשו אותי, סיפקו אותי, לימדו אותי. הכל וכולם היו למעני. בתוך כל זה תמיד הייתי אדם חברתי, חברותי, תורם, נעים. עם כל האוצנטריות הזאת עדיין היה בי הרבה לתת, לחלוק. כל מה שהשקעתי בעצמי גדל בתוכי וסיפק לי חומר גלם חשוב ואיכותי לחלוק בו עם הסביבה.
באיזשהו שלב קולות מסביב חדרו את השיריון שלי, החדירו לי לראש שאני צריכה להקשיב למה שאחרים חושבים עלי ולשקול להתנהג בהתאם. השיריון, שהגן עלי מפני מה שיכול להרוס אותי נסדק. מסביבי אנשים ייחסו לי בגרות חדשה, יכולת ראייה מפוקחת וריאלית ובתוכי השונות שלי התמתנה.
אני עדיין רחוקה מלהיות כמו כולם ודפוסי המחשבה שלי עדיין בהירים וייחודיים בגרעין, אבל השוליים שלי מטושטשים, דהויים. אני מתגעגעת לאגוצנטריות שלי, מתגעגעת לגרעין, הייתי טובה יותר פעם.
