היה את ההוא, הקשר האחרון לפני הבחור שלי. קשר ארוך, כאוטי, מלא רגש שהשאיר אותי מפורקת, על סף תהום ולימד אותי מי אני.
במהלך אחת הפרידות שלנו הוא אמר: "לא משנה כמה אני אוהב אותך, כמה אני זקוק, בסופו של דבר כשארצה להקים משפחה אני לא יכול שזה יהיה ככה. אני צריך שקט ולדעת שאין הפתעות בדרך. את לא שקט וקצת כמו פיניאטה". אני צחקתי, בכיתי ושאלתי: "למה פיניאטה? הכל חשוף בפניך".
הוא נישק אותי ואמר: "מה שחשוף בפני זה מה שאת יודעת. את תמיד תרצי עוד, אחר, שונה. אני לא אעמוד בזה".
אני עשיתי מה שידעתי ואמרתי לו: "אתה אוהב את השונה שלי, תראה" לקחתי את היד שלו, שמתי על הצוואר שלי ואת שלי הידקתי על שלו. מהערב הזה יצאנו חבולים ופרודים.
שלוש שנים אחר כך זה ייגמר סופית, הוא מצא שקט לא מפתיע וכשזה נגמר העולם שלי הסתחרר, עם ובלי קשר אליו.
והיום, שתיים עשרה שנים אחר כך, אני קצת מבינה מה הוא אמר.
