סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

החולשה שבכוח

מכורה לחיבוקים.... וגם לספנקים
לפני 18 שנים. 7 ביולי 2006 בשעה 6:21

- תעזוב אותי כבר ( הוא מחזיק אותה בכוח, טופס את ידיה ושערה)

- את לא רוצה שאני אעזוב אותך, אני קורא את שפת הגוף שלך.

- אתה תצטער על זה, ועוד לא יודע עד כמה...

- אני רק יודע שברגע שתיכנעי אזכה בך, אני מוכן להצטער על זה.

- עזוב אותי כבר, אין מה לזכות, תשחרר

- לעזוב? זה מה שאת רוצה, שאעזוב כמו האחרים? (הוא לוחץ יותר חזק). לא נמאס לך מזה כבר?

- אני לא מתכוונת להגיב לשטויות שלך

- שטויות שלי? אותי לא תצליחי להתיש במבחני הייאוש שלך... לי יש סבלנות חמודה.

- אין לי בעיה עם הסבלנות שלך אבל זה מתחיל לכאוב והכאב הזה לא נעים.


הזמן עובר

- זה לוחץ, שחרר כבר.

- או קיי אני לא אלך אבל די.

- מה אתה רוצה ממני? תגיד אז זה ונסגור עניין.





אני רוצה שתרפי

לפני 18 שנים. 3 ביולי 2006 בשעה 13:58

עובדת

בלי חשק

דוחות לסיים

הזמנות לברר

ודלוקה על הסיפורים שישנים שמוזכרים בראשי.


איך אפשר לעבוד ככה!!!!!

לפני 18 שנים. 26 במאי 2006 בשעה 21:10

בתוך הבאסה והעצב שבמחלה יש כמה דברים שמאוד משמחים ומרגשים אותי

1. אני חווה תחושה של משפחה, לעזור, לרוץ, לדבר, לתמוך, להיות שם. למשל היום בערב עשינו ארוחת שבת במחלקה, האבא במיטה וכל הילדים סביבו, הבאנו עגלה עם מלא אוכל ביתי שהכינו כל מיני אנשים קרובים (האמאות של החברים של הילדים) היה ממש כיף, צחוקים ושמחה.

2. ההתקדמויות הקטנות של משה מש מרגשות אותי... הוא מחבק את כולנו בכוח ובהתרגשות, היום הוא כתב... זה ריג אותי הדמעות, וגם חייך. אתמול הוא כבר התחיל ללעוס לבד.

רז מגיע כנירא ביום רביעי... יהיה לי מאוד כיף לפגוש אותו שוב אחרי חודש גם אם זה בנסיבות לא משמחות.


הכי כיף לי זה לדעת שהוא יהיה בסדר ושכולנו ביחד נעבור את זה

לפני 18 שנים. 23 במאי 2006 בשעה 20:32

עבר אירוע מוחי קטן ביום שבת בבוקר
הם לא סיפרו שב-70 % מהמקרים תוך 72 שעות יש אירוע מוחי נוסף יותר רציני

בשבת בצהרים שביקרנו אצלו בבית חולים רמב"ם בחיפה עוד היה לו מצב רוח. ביקשו ממני לא לספר לרז (שהוא חי בחול יחד עם אחותי) ואני לא סיפרתי

הוא כזה איש חמוד.. מאלה שבהתחלה ניראים מפחידים אבל כאלה שמגוננים ומתוקים.

זה האבא המאמץ שלי, המשפחה המאמצת איתה מבלה שבתות וחגים ואף נתנו לי דמי כיס לדלק

וכל כך עצוב לי וכואב לי

עלי שהם קרובים כל כך
על רז שהוא רחוק ודואג ומרגיש חסר אונים
על משה שעוד ישן ועדיין לא יודעים מה מידת הנזק

לפני 18 שנים. 11 במאי 2006 בשעה 16:54

אמרתי לו שהכל היה משחק ונהניתי ממנו

אמרתי לו שלא היה כל כך קשה כפי שציפיתי

ההרגשה היא כאילו אנחנו עוד גרים ביחד רק בחדרים נפרדים

אני לא מתגעגעת אליו, אבל נהנית להיות איתו

והוא פתאום מגלה צצדים שגורמים לי לשבור את המיתוס על היותו אנוכי

לפני 18 שנים. 27 באפריל 2006 בשעה 16:18

אחותי טסה היום
לתקופה ארוכה

אפילו בכיתי בשדה התעופה

גם הבית שלי ריק... וזה לא קשה, אפילו כיף.

החלטתי לנצל את האובדה הזו.


ושאחותי תעשה חיים שם, עוד כמה חודשים אני קופצת לביקור

לפני 18 שנים. 19 באפריל 2006 בשעה 21:17

אני לא יודעת אם אני חרמנית ולכן מתגעגעת אליו
או שזה דרך ההתבטאות
כנירא שהייתי רגילה לנוכחותו כי לא כל כך קשה לי
אני לא בדיגאון וכבר לא מתבכיינת בלילות, אפילו ישנה את ה7 שעות רצופות בלילה

לפני 18 שנים. 16 באפריל 2006 בשעה 21:41

אני מתה לנשק אותו בפה

מה הקטע באמת שבכלל לא התנשקנו בפה? מעורבות רגשית? לי אין מושג

התחרמנו, הזדיינו פעם אחת, התחבקנו יותר פעמים
אבל אין נשיקה בפה

היום בערב הוא בא לקפיצה קצרה, ראה אותי לבושה יפה ושאלה אם אני הולכת לדנג'ן, אמרתי לו שלא שהשכנים מארגנים מדורה עם קצת חברה.
הוא אמר וואלה... כן שהיית בסביבה, אז לא התפנתי אליהם, אבל שיחה קצרה עם השכן החתיך ופשוט אמר לי להגיע
והיה כיף והם עוד שם
אני פרשתי לישון כי מחר עובדת

יהיה לזה המשך... החיים שלי סבבה גם שאתה לא בסביבה

לפני 18 שנים. 16 באפריל 2006 בשעה 18:50

הוא בא לבקר היום

חיבוק חם ומחבק... אמרתי לו על ההתחלה שאני במחזור שלא ייקח את זה אישי למרות שגם לי בא.

ליטפנו אחד את השני

הוא רצה לפנק אותי, לא נתתי לו (לפעמים נשים במחזור יכולות להיות ממש לא הגיוניות כי למרות שזו התקופה שאני הכי חרמנית, לא מרגישה בנוח עם עצמי ליהנות מסקס)

כל כך כיף לחבק אותו

וכל מה שהרגשתי ורציתי לומר הסתבר כלא כן עם עצמי

אני יודעת מה צריך לומר

אין לי אומץ

לפני 18 שנים. 15 באפריל 2006 בשעה 21:26

חזרתי הביתה אחרי 5 ימים

אמרתי לו שלא ירגיש לא בנוח, אני לא אהיה והוא יכול לעזוב ללא לחץ

וחזרתי

אין הרבה הבדל בבית

לא מרגישים שינוי משמעותי

מחר יום חדש

צריך לקבל החלטות ולסגור מעגלים

מקווה שאצליח לסגור אותם