מחשבות

אני כל כך צריך שיזיינו אותי 

ככה פשוט

בלי מילים בלי לחשוב

רק תשוקה מתפרצת וכאב עמום. 

כי לפעמים

כל מה שגבר צריך

זה שיחדרו אותו

או אולי זה שירצו אותו?! 

או שבעצם זה אותו הדבר.

יש רגעים שבהם

אני כולי חור

שזקוק שימלאו אותו.

"מי הילד של אימא?" 
ואני לוחש: "אני... אני של אימא".

אימא אוספת אותי אליה, פותחת את החולצה ומניקה אותי. החלב חם, אני יונק חזק, מרגיש את החזה הרך שלה על הפנים שלי. אני קטן כל כך, עיניי עצומות, אני שומע את הלב שלה דופק קרוב.

אימא מורידה לי את המכנסיים. היא רואה אותי קשה שם למטה. מחייכת בעיניים רכות. מלטפת קצת, לאט. אני נאנח, רועד.

היא מסובבת אותי על הברכיים שלה, הפנים למטה. מרימה את ידה ונותנת מכה חזקה על הישבן. זה צורב כמו אש. אני לא מצליח להחניק צרחה קטנה. היא לא עוצרת, מכה עוד ועוד, חזק יותר. אני מרגיש שהעור נקרע קצת, חם ודביק. אני רועד כולי, הדמעות זולגות על הרצפה. 

"ששש... זה עוד מעט נגמר", היא לוחשת רכות, מלטפת בין המכות.

הגוף שלה קרוב, חם, אבל המכות ממשיכות, שוברות אותי לגמרי. אני צורח, אני מרגיש שמשהו בי נשבר, הכאב עמוק בבטן, ברגליים, בכל מקום. אני לא יכול לזוז, רק לבכות ולרעוד. הכאב גדול... הוא ממלא אותי, אני מאבד את עצמי בתוכו, לא רואה כלום חוץ מכאב שמציף את כולי.

ואז אימא מושיטה יד, מרטיבה אצבע בפה שלה, דוחפת אותה לאט לתוכי מאחור. אני צורח חזק יותר, זה צורב וממלא, הכאב חד כמו סכין. היא דוחפת עמוק יותר, מסובבת קצת, הכאב הופך לתחושה מוזרה בבטן. אני רועד, דמעות בכל מקום, מאבד הכול בתוך התחושה החדשה. היא מוסיפה אצבע שנייה, דוחפת חזק, פותחת אותי. אני לא מרגיש כלום חוץ מאמא שנמצאת בתוכי. 

ואז אימא הופכת אותי על הגב. אני חלש, רפוי, כמעט ולא מודע מה קורה מסביב. היא קמה, מורידה חצאית ותחתונים, עולה מעליי... מתיישבת לאט.

הבולבול שלי נמצא בתוכה... אמא אמרה לי פעם שהיא אוהבת את הבולבול שלי מכל הבולבולים שהיו בתוכה. היא אמרה שהיא רוצה שתמיד תמיד הבולבול שלי יהיה בתוכה.

הכאב מהמכות צורב עם כל תזוזה ותחושת המלאות מהחור שלי עדיין נוכחת. אמא רוכבת, חזק, עמוק. ואז היא נרעדת מעליי, לוחצת חזק ונאנחת. "ילד טוב שלי", היא לוחשת ומנגבת את הדמעות. 

אמא אוספת את ראשי על יריכה, מלטפת את שיערי בעדינות ומניחה לשד למלא את ולעטוף את פניי. היא מושיטה את ידה ובעדינות מלטפת את הבולבול שלי/שלה. אני לא חושב על כלום, לא מודע לזמן שעובר, אני טובע בתוך חלום של כאב ועונג שהולכים ויורדים במורד גופי עד שהם מתפוצצים באדוות אדירות בידה של אימא. 

אימא מחבקת אותי ולוחשת "ששש... אתה שלי". ואני מתכרבל בתוכה... בטוח, אהוב.

. 

ואז אני חוזר להיות גדול פתאום, מרגיש את הריקנות שבלב, רוצה להרגיש, לכאוב, לבכות, להתמלא, לינוק, לישון.

אני אני כל כך רוצה להישבר כבר.

"מי הילד הכי מתוק של אימא?" 
ואני לוחש: "אני... אני של אימא". 

זה עושה לי פרפרים בבטן, פרפרים נעימים ומפחדים ביחד, כי אני יודע שאני שלה עכשיו. 

אימא אוספת אותי אליה, פותחת את החולצה ומניקה אותי.
החלב החם ממלא אותי, ואני מרגיש כל כך בטוח וקטן ומוגן. 
אבל ביחד עם זה אני מרגיש גם משהו חם למטה, משהו שמתקשה, ואני מתבייש קצת אבל גם רוצה עוד.

ואז אימא מורידה לי את המכנסיים, רואה כמה אני קשה ומחייכת. 
אני מסמיק ומתבייש... והיא לוחשת "די חמודי, הכול של אימא". 
היא מלטפת אותי שם לאט לאט, ואני נאנח כמו גור, וגם בוכה קצת, כי זה יותר מדי נעים לי ואני מפחד להרגיש ככה.

אחר כך אימא שמה אותי על הגב, היא קמה ומורידה את החצאית והתחתונים ועולה מעליי. 
היא מתיישבת עליי לאט לאט ואני מרגיש איך אני נכנס לתוכה, וזה חם ורטוב ומושלם, ואני בוכה מרוב אושר ומפחד שהיא תעזוב. 

אימא רוכבת עליי ומשתמשת בי כמו בצעצוע, ואני שמח כל כך להיות הצעצוע שלה.

אני שוכב שם מתחתיה, קטן ורועד, והלב שלי דופק כל כך חזק שאני שומע אותו באוזניים. אימא רוכבת עליי לאט יותר עכשיו, אבל עמוק עמוק, והנשימות שלה נהיות קצרות ומהירות. היא מתחילה להיאנח, אנחות קטנות כאלה שמתחילות רכות ואז נהיות גדולות יותר, ואני מרגיש איך היא נהיית יותר ויותר רטובה סביבי, חם וחלקלק כזה, כאילו הכול שם מתמלא במיצים שלה.

פתאום היא נרעדת, לוחצת עליי עם כל הגוף, הראש שלה נזרק קצת אחורה והיא נאנחת אנחה ארוכה ועמוקה. אני מרגיש איך הכול שם פועם סביבי, רטוב מאוד מאוד, והיא מתנשמת מעליי כמו אחרי ריצה גדולה. 
היא מלטפת לי את הלחי הרטובה מדמעות ואומרת בקול רך אבל גאה, "ראית מה עשית לי, ילד שלי? גרמת לאימא לגמור כל כך חזק. היית מצוין, ממש ממש מצוין. אימא כל כך שמחה בך עכשיו."

אני מסמיק ומחייך חיוך קטן ומבויש, כי אני מלא גאווה... עשיתי לאימא נעים! 
אבל אני גם מרגיש כל כך קטן וחסר אונים. אני תלוי בה לגמרי, כאילו בלעדיה אני כלום.

אחר כך אימא יורדת ממני לאט, אבל לא עוזבת. היא מסתכלת על האיבר הקשה שלי ומחייכת ברוך. 
"עכשיו תורך, מתוקי. אימא תדאג לך." 

היא לוקחת אותי ביד הרכה שלה, מלטפת לאט לאט, למעלה למטה, ואני נאנח כמו גור קטן ורוצה לומר לה שאני לא רוצה, אבל היא לוחשת לי: 
"ששש... ילד שלי, תן לאימא להוציא ממך את הכול."

התחושה כל כך חזקה שאני בוכה קצת. 
אני מרגיש איך זה בונה ובונה בבטן, עד שפתאום הכול מתפוצץ. 
נוזל לבן וחם יוצא ממני בהתזות גדולות, על הבטן שלי ועל היד של אימא. 
ואני רועד כולי ורוצה את אמא. 

אימא מסתכלת עליי בעיניים מלאות גאווה, היא מסתכלת עלי כאילו אני הדבר הכי יקר בעולם. 
היא מלטפת לי את השיער ומחבקת אותי חזק חזק אל החזה שלה, מנשקת לי את המצח, ואני מתכרבל בתוכה, 
מרגיש בטוח וקטן ואהוב כל כך. 
אני רוצה שהחיבוק הזה לא ייגמר לעולם. 

 

ואז אני חוזר להיות גדול פתאום, יושב כאן על המיטה עם כמיהה ענקית בבטן. 
אני כל כך רוצה את אימא. 
רוצה להיות הילד הקטן שלה לנצח.

 

 

 

 

הקול שלה הסגיר את החיוך שלה... זה הפחיד אותי.

מאז שגיליתי את הזין שלי בגיל ההתבגרות הוא הפך לדבר החשוב בחיי.

איבר המין שלי מגדיר במידה רבה את מי שאני, ולכן חדירה לתוכו זה משהו שהיה קשה לי לשאת.

אני אוהב אנאלי, אני אוהב שמזיינים אותי בתשוקה, אני אוהב להיות חור... אבל חדירה לזין זה משהו אחר.

זאת חדירה למקום הכי אינטימי ושמור...

זאת חדירה אל הגבריות שלי... זאת חדירה עמוק אל תוכי.

אבל זו בדיוק הסיבה שכל כך רציתי את זה - רציתי להיחדר!

רציתי שהזין שלי ייעלם, רציתי להפוך לנקב, רציתי שמישהי תפער את הגבריות שלי ותחדור לתוכה.

 

כשהגעתי אליה, הבית היה חשוך מלבד נרות שהונחו בפינות והטילו צללים על הקירות.

למרות שהדופק שלי הרקיע שחקים, הנוכחות והשקט שלה עזרו לי להירגע .

היא הורתה לי להתפשט ולעמוד על ברכיי ולאחר שקשרה את ידיי מאחורי הגב היא הוציאה חבל נוסף, כרכה אותו סביב בסיס איבר המין ומשכה את החבל לאחור דרך המפשעה כך שאיבר המין הנוקשה עמד זקור ומתוח מעט כלפי מטה. האמת שזה כאב כי הזין היה נוקשה ובאופן טבעי הוא נוטה כלפי מעלה, לבטן, אבל האנדרנלין געש בי ותחושת הלחץ והכאב רק הגבירו את ההתרגשות.

אחרי שהיא דחפה אותי לאחור וסידרה את הכרית מאחורי ראשי, היא הוציאה מוט מתכת באורך של כ30 ס"מ והחלה למרוח עליו חומר סיכה.

בשלב הזה הלב שלי חזר לדפוק בפראות ואני זוכר את התחושה של העיניים המתרחבות שלי שנעוצות בברזל. היתה בי אימה!! הברזל היה עבה, יותר עבה מעיפרון, אולי בעובי של עט פיילוט... הייתי מבועת מהמחשבה שזה הולך להיכנס לחור הקטן של הזין שלי.

אני זוכר כל רגע...

לקח לה אולי שתי דקות להכין הכל, אבל התחושה היתה כאילו עברה שעה.

אני זוכר את הזיעה הקרה שחשתי כשהיא החליפה כפפות והחלה ללטף ולפתוח באצבעותיה את הנקב שלי. 

רציתי לעצום את העיניים אבל לא הייתי מסוגל... דמעות החלו לזלוג מעיניי. היה ברור לי שהיא ראתה את הפחד, הגוף שלי היה מכווץ ודרוך כולו, אבל היא היתה ממוקדת בזין ולא הראתה סימן שהיא שמה לב לפחד שלי.

הזין היה מתוח וקשה, דבר שהגביר את הפחד מהכאב ומהחדירה לתוכו.

לאט לאט היא הרחיבה את הנקב והחלה להחדיר את הברזל. כשהיא עשתה את זה הייתי מכווץ באימה והתנשפתי. זה כאב... אבל האנדרנלין געש ובקושי הרגשתי את הכאב.

היא המשיכה להחדיר את הברזל... בהתחלה בתנועות קצרות, נכנסת ויוצאת, ואז היא הניחה למוט ואפשרה לו לגלוש עמוק אל תוכי. אני לא זוכר איך הוא נעצר, אני רק זוכר שפחדתי שהוא ימשיך וייבלע בתוכי.

מתישהו היא החלה להניע את המוט מעלה-מטה... היא זיינה את הזין שלי.

ניסיתי להרפות, פחדתי מהתחושה של הזין הפעור ומכווץ סביב המוט העולה ויורד, אך ככל שניסיתי הזין שלי רק התעבה והתקשה.

פחדתי לגמור! הייתי מבועת מהמחשבה שאתכווץ על מקל המתכת... פחדתי מהכאב... וזה מה שכמובן קרה... 

גמרתי בהתכווצויות בלתי נשלטות ובבכי חסר אונים... התחושה היתה שהזין רוצה להתכווץ אבל לא מצליח.

הגוף התכווץ ורעד כולו אבל הזין היה פתוח... הגוף שלי היה באקסטזה... התחושה היתה כאילו יש כוחות אדירים שמנסים לכווץ את הזין, לא רציתי לכווץ אבל גם לא הייתי מסוגל להימנע מכך, אבל הזין כאילו לא שייך אלי, כאילו הוא מנותק מהגוף - הגוף התכווץ ורטט בגלים של אורגזמה מסביב לזין.

אחרי כמה רגעים חסרי אונים מלאים בבכי, היא משכה את המקל והזין התכווץ בגלים אדירים של אורגזמה ובשפריצים של זרע. הגלים לא חדלו במשך דקות ארוכות והגוף שלי רעד כולו.

היא לא אמרה מילה, היא רק ישבה שם והתבוננה על פניי. היא ידעה שאני לא מסוגל להכיל שום דבר. הייתי מרוקן כולי.

זמן קצר לאחר מכן היא סימנה לי להתלבש.

לא דיברנו על זה יותר לעולם.

 

*התמונה להמחשה אך הסיפור אמיתי

שוב הצורך הזה... 

כמו רעב שלא נותן מנוח. 

לכאוב, להרגיש, להיעלם, לבכות...

כן, אני כל כך רוצה לבכות.

בכי חסר אונים

בכי כזה שהכל מתערבב וכבר לא אכפת מכלום.

לבכות מכאב שממלא את הווייתי ושאינו מאפשר לסגת. 

לבכות את הדמעות שעצרתי אל מול ערימות הגופות.

לבכות בלי לזכור... בלי להיות... 

להיות הכאב...

להיות שלה! 

 

אני מבין אנשים. 

אני מבין מה הם מרגישים, אני מבין מה הם צריכים, אני מבין את ההתנהגות שלהם ואני מבין מה מפעיל אותם.

זה סוג של יכולת מולדת, אבל זה גם ממקום פגוע. אני טיפוס מרצה. מאוד מרצה.

 

גדלתי עם אבא נרקיסיסט ואלים שהשתמש בנו כאובייקטים שלו ומבחינתו זכות הקיום שלנו היתה היכולת שלנו למלא ולשמש אותו.

מן הסתם יש עוד חלקים נוספים שאני עדיין לא מודע אליהם ומן הסתם זה גם קשור לפגיעה מינית שעברתי...בכל מקרה, בשורה התחתונה, אני טיפוס מרצה. אני חש בעל משמעות. רק כשאני משרת צורך כלשהו. 

יתרה מכך... אני מסוגל רק לתת וקשה לי לשאת כשמישהו אחר נותן לי.

זה דפוק! אני לא מסוגל לקבל רוך למרות שזה מה שאני הכי רוצה ואני לא מסוגל לקבל עונג כשהצד השני מעוניין לתת לי אותו. 

 

גם כשאני שולט... אני לא מסוגל לקחת. השליטה שלי גם היא ממקום מרצה. אני מכריח את הנשלטת לקבל. אני יודע מה מפעיל אותה, אני יודע היכן העכבות שלה ומהן הנקודות שמרפאות אותה, ואני פשוט נותן את זה. אני נהנה מהנתינה, זה עושה לי טוב אבל זה לפעמים מעייף. 

כשאני שולט אני מתקשה לגמור... אני לא מסוגל לשחרר... אני לא מסוגל לקחת עונג עבור עצמי. 

 

אני נשלט. להיות חפץ זה הקיום האולטימטיבי. חפץ קיים כדי לספק צורך, זו תכליתו, וכשאני חפץ אני מרגיש הכי חי שאפשר. 

כשלוקחים ממני את השליטה וכשאני חסר אונים אני מסוגל לכמה רגעים לשחרר. כך זה לפחות בפנטזיה. 

 

היכולת שלי להבין אנשים, זה מה שאני מביא לקשרים שלי. אני רגיש, מכיל, נותן, מחבק ואני גם נהנה מזה. 

אבל זה כל הזמן חוזר למקום המרצה שלי, אני יודע שזה דפוק מה שאני אומר, אני יודע שנתינה זה יתרון ולא חיסרון אבל כך אני חווה את זה. אמרתי לא מזמן למישהי שמניאקים נהנים יותר - זה נכון! מניאקים מסוגלים לקחת בלי להרגיש עם זה רע. 

 

היתה מישהי שרצתה אותי לא רק בגלל מי שאני אלא גם בגלל הגוף שלי. ברמה הכי שטחית... היא אהבה את הזין שלי בגלל שהוא עבה. 

כשהיא התנפלה על הזין שלי ודחפה אותו אל תוכה... אין לי מילים לתאר את התחושה... זה מרפא!! כשהיא היתה במחזור והיתה זקוקה לזין שלי שיתבוסס בדמה... זה מחרמן!! 

כשהיא קרעה ממני את המכנסיים, שלפה ברעבתנות את הזין שלי וטפסה עליו... זה פתר לי תסביכי גוף כמו ששום טיפול פסיכולוגי לא יצליח לעולם. 

צעד אחרי צעד... אני לומד להתמסר. 

הבנתי שאסור לי למהר. 

זמן לחקור וללמוד... 

זמן לכאב

 

כל הגברים אוהבים ציצי... זאת התניה שנוצרה כשבקעו מרחם אמם והשד הטוב סיפק את כל צרכיהם.

כשהם מתבגרים הם מגלים את מנעמי הכוס שהופך למרכז מאוויהם, והציצים עוברים לפריפריה...

לצורך העניין, אם מדינת ישראל היא הגוף אז השדיים הם הגליל העליון... נעים לראות ולבקר אבל בסוף חוזרים לתל אביב.

אצלי זה אחרת.

אני אוהב ציצי. מאוד!

אני גר בפריפריה.

לא משנה לי גודל וצורה - אני אוהב ציצי יותר מכל דבר אחר.

כשהפטמה בפי העולם חדל להתקיים.

בעיניים עצומות אני תר בלשוני את העטרה והפטמה וכשהרעב גובר אני מניח לשד הרך למלא את פי בעונג.

אני מריח את אגלי הזיעה היפים שבין השדיים, נושך בעדינות, מוצץ... עם השפתיים ועם הלשון... וכשאני מתעייף אני פשוט עוצר ומתענג על תחושת הרוך הנתון בפי בוואקום.

כשהשד בפי העולם מת... ועד שלא מפרידים בנינו לא אעזוב אותו. אני כמו תינוק שצריך להעביר אותו לציצי השני כשהחלב נגמר. אם לא מפרידים בינינו, אני גם הולך לישון עם הציצי.

ככה אני אוהב ציצי!!

 

הדרך שלי לשרוד את החיים האלה היתה לוודא שאני תמיד בקונטרול על עצמי ועל הסביבה.

תמיד חושב ותמיד מחושב.

קשה לי להתמסר.  

אבל יש רגעים שאני עייף.

אני יודע שזה אנוכי... אבל בא לי להיות אנוכי ליום אחד. 

בא לי להיקשר ולשקוע בחוסר אונים. 

בא לי לרחף ולבכות מכאב.

בא לי שישתמשו בי. 

בא לי להתענג. 

בא לי להפסיק לחשוב. 

בא לי להפסיק לרצות. 

בא לי להיות קטן. 

בא לי להיות עיפרון. 

 

 

היא היתה יפה כמו מלאכית, גופה צחור ודק עטוף בתחרה שחורה, ידיה עדינות, צווארה ארוך ורגליה ארוכות. 

טהורה... קדושה... תמה... עולה! 

היא עמדה... אישה ללא פנים... קצה חבל נכרך סביב פרק ידה והקצה השני סביב הקרסול ומשם חזרה ליד ואז במשיכת חבל הוצמדה היד לקרסול והגוף התמיר התקפל לשניים. 

היא שכבה... קרבן חסר פנים... עקודה, ראשה משוך לאחור וצווארה פשוט... מוכן! 

שני כהנים לצידה, האחד מטהר ומגיר את נוזליה, והשני תר את אבריה ומשרטט על המפרקים דרכם יבותרו איבריה - אצבעותיו לופתות את צווארה חשות בדופק החלש ותרות אחר קנה הנשימה. איבריה המבותרים... רגליה, ידיה, ראשה, ליבה... כולם יישרפו על גבי המזבח. 

ברגעי השחיטה גופה העדין התעוות וגנח בינות לחבלים, ולאחריהם... דממה! הנשמה השאירה את הגוף רפוי ודומם.

קרבן!

נ. ב. מסתבר שאני קושר יותר טוב מכפי שחשבתי 😅

 

 

 

 

להיות בטוח מפני עצמך.

להיות שייך כשאתה שלה.

לחיות בתוך חוסר הקיום.

להיות חופשי בזכות הגבולות.

זר לא יבין את הכמיהה

לשקט שבתוך הכאב.