מחשבות

דווקא בזמנים של עשייה וברגעים שאני נראה חזק ושולט, דווקא אז מתעוררת הכמיהה לחבלים המתהדקים. 

לא בשביל החוסר אונים או ההשפלה...

אולי בעצם כן בשביל החוסר אונים... בעיקר לנוח... לנוח מכל האחריות שעל הכתפיים.

ככל שהחבלים מתהדקים הכל הופך להיות רפוי יותר... 

הרצון הופך לחסר משמעות ואפשר לנוח בתוך הרגע - אני, את והחבלים שסביבי.

"תסתכל בתמונה ותגיד לי מה אתה רואה"

"את מתכוונת שאני בידיים של אמא?"

"לא, אני לא אמא שלך ואני לא מתכוונת להיות, אני רואה את התמונה מזווית אחרת"

"תגלי לי מה את רואה 🙏"

"אתה רואה פנטזיה ואני רואה מציאות... אתה רואה את הילד שאתה רוצה להיות ואני רואה את הגבר שנהיית... אני רואה אמא שמסתכלת עליך בהערצה ואת הילד ששמח שהפכת להיות הגבר שאתה - כל כך רחוק מהאבא האלים והנרקיסיסטי שהשארת מאחור בצל"

"את משחקת לי בראש, את יודעת?! אני רגיל לתמרן אנשים, אני יודע בדיוק מה הם חושבים עוד לפני שאמרו את זה. אבל את... איתך זה אחרת... את קוראת אותי כמו ספר פתוח. זה חודרני, אבל זה גורם לי להרפות וזה נעים"

"כן, אני טובה בזה"

"במה?! בלחדור ולגרום לאנשים להרפות?"

"התכוונתי שאני טובה בלשלוט"

" 😳 "

אני עד כדי כך שקוף?! 😮

נשבע לכם נראה לי שיוטיוב קורא לי את המחשבות...

הפעלתי youtube music והוא ידע בדיוק מה אני צריך לשמוע

שם בתוך מיטה, מול קיר ענק כחול, קר וזול,
לפעמים אתה, נאנח בלי קול ובכל זאת,
אמא שם שומרת גם כשאתה גדול
מחליפה לך בגדים
אומרת שאתה: מלך הגברים
בשבילה אתה יכול להיות
מה שבא לך לראש,
למשל, מלך החיות או מלך ההרים, אם תטפס אי שם,
קום תהיה כל מה שבא לך
כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם.

היא מתיישבת על הספה, ואני בביישנות מתייצב על ארבע לצידה.

משפיל את המבט לרצפה, שלא תראה את ההתרגשות... את הציפייה!!

וכאילו שהיא שומעת את פעימות ליבי, היא אוחזת בסנטרי ומרימה את ראשי. אני מנסה להשפיל את המבט, להתחמק מעיניה, אבל זה בלתי אפשרי. אני משותק למול עיניה שצולבות את נשמתי ומרגיש שהיא רואה הכל בתוכי... מבינה...

אני מרגיש קטן, יודע שיהיה לי רק טוב. נרגע... מרפה... אני כולי שלה.

היא טופחת בעדינות על ירכיה, רומזת... ואני בתנועות מסורבלות מפשיל את מכנסי ונשכב על ברכיה.

לרגע אני חש כל כך מגודל ואני נבוך כשאני חושב עד כמה אני נראה מגוחך. אבל זה נמשך רגע קצר, כי ברגע הבא הכאב חודר למוחי וממלא את כולי -  אני מתפתל בכאב כשהיא שורטת ונועצת בי את ציפורניה.

זה כואב, אבל הכאב עולה בגבי ובבטני, סוחף אתו גלים של חום והתרגשות שמפוצצים את המוח.

אני מרגיש קטן, מרחף בענן של צמר גפן, נרגע... מרפה... אני כולי שלה.

והיא שורטת, נועצת בי את צפורניה החדות... מעבירה בי גלים של עונג. היא יודעת שאני נהנה, איך אפשר שלא?! הזין שלי לחוץ על ירכיה, מאיים להתפוצץ.

ואז היא מתחילה להכות – על הטוסיק, בקצב קבוע, פעם ימין ופעם שמאל... ללא רחמים ובקצב קבוע. זה שורף ואני מתפתל, באיזשהו שלב אני כנראה מדמם וכל מכה כואבת יותר ויותר.

דקה, שתיים, אולי חמש... איבדתי את חוש הזמן.

אני טומן את ראשי בכרית של הספה והדמעות פורצות בלי שליטה... והיא לא מרפה... היא דוחפת אותי לרצפה ולוקחת את הספנקר... 

אני לא מרגיש קטן, אני לא מרגיש גדול, אני לא מרגיש כלום... אני שוקע לתוך הריק המענג והמופלא הזה.

ואז היא נעצרת... מתנשפת...

היא רוכנת לעבר התיק שלה שמונח לצד הספה ומוציאה ממנו את הסטראפאון הוורוד שלה... אני מגרגר בהנאה כשהיא מחדירה את אצבעה המשומנת ומרחיבה אותי, ורגע אחר כך אני מתפתל בכאב כשהסטראפ הגדול מפלח את ישבני ואמא חודרת עמוק עמוק לתוכי. 

אני מתמסר לכאב ולקצב התנועות של אמא וזה כל כך נעים... אני של אמא... אני שייך. 

אמא יוצאת ממני ומחדירה לתוכי את הפלאג הכסוף. היא נשכבת על גבה, מפסקת את רגליה ומורה לי עם אצבעה... אני לא זקוק ליותר מזה... אני טומן את ראשי בין ירכיה, מעביר את לשוני בעדינות על פתח הנרתיק והדגדגן וגומע בשקיקה את נוזליה.

כשאמא גומרת אני חש את התכווצויות הרחם ואת גל הרטיבות השוטף את פני, אני מניח את ראשי על המזרון בין רגליה וחש את הרטיבות גולשת על שערותיי. 

ברגע שהיא מתחילה להרים את חולצתה, אני מתרומם ועט על הפטמה החומה והגדולה והנוזל החם והמתוק גולש בגרוני וממלא את כולי.

ושוב, אני מרגיש קטן, מרחף בענן של צמר גפן, רגוע... רפוי...

אני כולי שלך,

אמא

הרגעים האלו... כשהכל מסביב מתפרק והתחפושת שאתה מקפיד לעטות מתפוררת מעליך.

ואתה שם ערום ורועד... תינוק מגודל שמחפש שייכות.

ילד שמשתוקק להיכנס מתחת החצאית, ילד שרוצה לשקוע חזרה אל רחם אמו. 

ילד של אמא 😢

להרגיש אהוב... רצוי... נחשק... שייך... עטוף... 

מוגן... 

בקיצור, להיות ילד של אמא! ❤️

אמא,

עדיין לא עיבדתי את כל מה שקרה הלילה ...

זה היה בליל של מחשבות ותחושות בתוך ים הנוזלים הניגרים על פניי ופי הטמונים בין רגלייך. 

זה היה לינוק ברעבתנות חלב משדייך... ועוד פעם לינוק... ועוד פעם לינוק...

זה היה להתעורר כל שעתיים כדי לספק את צרכייך המיניים. 

זאת היתה תנועה בין מציאות לחלום, בין מבוגר לילד ובין שליטה לשחרור.

היו רגעים של שמחה ורוגע, אבל היו גם רגעים של תסכול ותחושת כישלון אל מול ביקורת וחוסר יכולתי לספק אותך. 

אני ממש מבולבל וצריך לעבד את התחושות... זה ממש לא היה מה שציפיתי, אבל מצד שני, זה בדיוק מה שרציתי - רציתי שלא תהיה משמעות לציפיות שלי. 

לא ממש הצלחתי לשחרר ולהיות בחוויה - אבל זה הבאג שלי. 

עצוב שאנחנו כבר לא. 

אני אוהב לכתוב עם העפרון שלי... אבל אני כותב ובורח.

החיים לימדו אותי שרק החזק שורד ואני מפחד להיות חלש.

מציק לי שאני לא מכיר אותך, אבל משום מה אני מרגיש איתך נינוח... נינוח ובטוח. אולי זה בגלל שאת טובה ורגישה, אך אני חושב שזה בעיקר בגלל שאת מבינה. את מבינה מה אני רוצה, ויותר מכך, את מבינה מה אני צריך.

העיפרון שלי קהה... אני משרטט בקווים חלשים וחסרי ביטחון. אני מחביא אותו מתחת למיטה, מתבייש בו. אבל את תוחבת את העיפרון בידי, פורצת בבת אחת את ההגנות והמכשולים שפרסתי על גביו.

אף אחת מעולם לא עשתה את זה עבורי, בעצם אף אחת מעולם לא עשתה שום דבר עבורי... תמיד הייתי בשביל אחרים.

את מיוחדת!!

את יודעת כמה אני רוצה... אבל תמיד פחדתי.

פחדתי שבחשכה הן יעלמו ואני אשאר לבד... חלש.

אני ממש רוצה... אני צריך להיות שייך... זה נעים לי... זה לא משחק עבורי.

אני לא יודע אם את שם בכלל - אני מפחד שתיעלמי.

בבקשה תגידי שאת לא משחקת.

רוצה להניח את ראשי על רגלייך ולהתמסר לידייך המלטפות.

רוצה לחוש את חום גופך ואת עינייך המביטות בי ברכות.

זאת הפנטזיה! הפנטזיה הכי גדולה שלי היא להיות הכי קטן שלך!

יום אחד זה יקרה... 🙏