תמונות מצב

אתם *השולטים לעולם לא מקדישים זמן לחשוב על המשקעים,

כל שמעניין אתכם הוא איך מה שאני רוצה יקרה בדיוק איך ומתי שאני רוצה שזה יקרה.

היכן הבעיה?

אצלנו **הנשלטות, יש צורך בסיסי קיומי לרצות ועוד הרבה שריטות אחרות שבאות לידי ביטוי במחשבות כמו "אם אני לא עושה את זה הוא לא יאהב אותי יותר, הוא יעזוב אותי, אני לא מספיק טובה, לא מגיע לי ועוד ועוד ועוד..."

בהרבה מקרים, הריצוי הזה נותן לנו תוקף, כמו מעין חותמת אישור.

כיוון שיש לנו את הצורך הזה, אם ממש תתעקשו, אנחנו נעשה הרבה דברים שאנחנו לא שלמות איתם.

עכשיו,

הדברים האלה לא הופכים להיות פתאום בסדר מרגע שעשינו אותם, לא, הם חופרים, הם שוקעים, הם גורמים לנו להמון תהיות, חרטות, עצב, הרבה אחרי שאתם הולכים הביתה או כבר לא בתמונה.

איפה הגאון שיגיד,

אבל מעצם זה שעשית את מה שביקשו ממך, כלומר ריצית את האדון שלך, את מאושרת, גם אם זה לא משהו שרצית לעשות.

אתה אידיוט, GO AWAY

אז הרי לכם בקשה,

שימו את עצמכם במקומנו.

חס וחלילה, תתנסו בכל הדברים שאתם מבקשים מאיתנו לעשות, גם אם זה רק כתרגיל מחשבתי, תבינו את החסמים, הפחד והסלידה מהצד שלנו.

זה יעזור לכם ולנו, יעזור כי פתאום יפלו לכם אסימונים ודברים שלא חשבתם עליהם יצוצו, ייתכן ותחשבו על דרכים נכונות יותר להנגיש את הנושא וייתכן שאתם תבינו שיש דברים שלא כדאי לגעת בהם.

ויש דברים שגם אם בסוף נעשו בהסכמה, הם אונס וכפייה לכל דבר, בדיוק מהסיבות שכתבתי למעלה.

*כל מי שהרים גבה באומרו "לא, אצלי זה לא ככה, אני לא ככה" בסדר, אתה היוצא דופן.

**כל מי שהרימה גבה באומרה "לא, אצלי זה לא ככה, אני לא ככה" בסדר, את היוצאת דופן.

דפי.

p.s

There's more than one way to catch a rabbit

(רק כי הביטוי המקורי עם החתול גורם לי לחלחלה)

גט טקסי על חשבון הברון

לא אם אתה מתכוון לישון

תביא שוקולד

PM ME

דפי

אנשים שעברו טראומה כזו או אחרת בחיים שלהם הם תמיד תמיד מאד יצירתיים.

הם כותבים מהמם או מציירים מדהים, או כל דבר אחר עם כישרון מטורף.

תמיד חשתי אכזבה בקטע הזה.

למה לי אין כישרון כזה?

כאילו, לא מספיק מה שעברתי, גם כישרון מדהים לא קיבלתי?

תחייכו, זה עדיין בחינם.

טוסטר משולשים!

ט.ל.ח

דפי.

אני מסתדרת מעולה.

הלוואי שלאנשים היו 50% מהיכולות שלי ביום יום.

זו אף פעם לא הייתה הבעיה,

הבעיה היא ציפיות ושאיפות גבוהות. מעצמי, תמיד ורק.

אני מתה מקנאה באנשים בינוניים.

אל תקפצו,

בינוניים זו לא קללה, זה מצב תודעתי אחד על הסקאלה.

כשאתה בינוני,

כל דבר נראה לך כמו הישג מטורף.

אלו האנשים האלה שבמשך שבועות ידברו ויספרו ויטפחו לעצמם על השכם,

כי הם עשו משהו שאצלי אפילו לא נרשם בזיכרון, מרוב שהוא שולי ואין לו חשיבות.

וזהו.

זה מספיק להם.

אחר כך, אין להם את החפירה המתמדת של "מה הדבר הבא?"

הם באמת באמת מאושרים, באמת טוב להם, הם באמת מרגישים שהם האנשים המוצלחים ביותר, החכמים ביותר, עם החיים המושלמים ביותר וזה יכול להחזיק אותם עכשיו שנה שלמה.

אצלי זה בערך הולך ככה:

"סיימתי את הדבר הזה, וואי, הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, להוסיף את ההוא, לשנות את הזה, להספיק בזמן קצר יותר, לחבר את זה ואת זה ואת זה, ולמה לא עשיתי גם את זה? מה עבר לי בראש כשעשיתי את זה ככה?"

במקביל לזה:

"עכשיו אני צריכה לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה, והפרויקט ההוא גם, ותדברי עם זה וזה וזה, ותדאגי שזה וזה קורה, ודירבאלק את שוכחת לתאם את ההוא ומה קורה אחרי שמסיימים עם זה?"

ובמקביל:

"לא, זה לא מספיק טוב, תעשי מחדש, תפרקי את הכל, תחברי שוב, למה את מטומטמת? מי יבין את זה? אל תעשי את זה ככה, לא, לא, לא, תעשי כמה אופציות, שתיים זה לא מספיק"

וכשאנשים מגיבים לדברים שעשיתי ככה:

"תקשיבי, כל הכבוד, זה מדהים! בחיים לא האמנו שאפשר לעשות את זה בכלל ובטח לא ככה ובטח לא בלו"ז הזה"

בראש שלי:

"אבל לא הספקתי גם את הזה, ובכלל למה הם אומרים את מה שהם אומרים? ומה הם לא אומרים? ומה פספסתי? מה לא ראיתי? איפה הבעיה שאני מפספסת? זה הרי ברור שמשהו לא בסדר, למה את לא מצליחה להבין מה לא בסדר?"

אני יודעת שרמת התפקוד שלי גבוהה מאד בכלל

וגבוהה מאד ביחס להרבה, עובדה, כתבתי את זה בהתחלה J.

אני יודעת שאת רוב הדברים שאני עושה כדרך אגב, לאנשים אחרים ייקח המון זמן אם בכלל להצליח.

אבל כל זה משנה כקליפת השום.

ואם להוסיף לסרט שאני חיה בו,

הצלחות של אנשים בינוניים, תמיד נתפסות אצלי כהצלחות אמיתיות,

אני אשכרה מסתכלת עליהם מהצד ואומרת לעצמי:

"וואו, איזה הישג מדהים, כל הכבוד להם!"

אז הדבר שאני הכי רוצה להיות זה בינונית,

רוצה את השקט הזה.

שהאוטוסטראדה תעצור, או לפחות תאט קצת.

בסדר,

"אל תשני את הסיטואציה, תשני את הדרך שבה את מסתכלת עליה"

או בגרסה הקולנועית:

"Don’t try to bend the spoon, that’s impossible. Instead, only try to realize the truth, there is no spoon."

תמותו. מהר יותר.

דפי.

נ.ב

למי שעוקב,

אתמול בלילה הגעתי לשלג, קר שם נורא, בדקתי בשבילכם, אין צורך שתלכו.

לכולם יש זיכרונות מעולים מאבא שלי,

אחים שלי שזוכרים אבא שגידל אותם, חיבק ואהב אותם נתן להם להרגיש בטוחים ומוגנים, דאג להם לכל דבר שרק רצו.

הדודים שלי שזוכרים שאבא שלי תמך בהם, היה שם בשבילם ברגעים קשים, עזר להם במשברים בחיים שלהם.

הבני דודים שלי, שזוכרים שאבא שלי זה הדוד הכי כייפי בעולם, הדוד שזורק אותם באוויר, שלוקח אותם לטיולים, שיוצאים איתו להרפתקאות.

החברים של ההורים שלי, שזוכרים שאבא שלי הוא כל יכול, יש לו טריק וקומבינה לכל דבר, הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו.

אפילו זאת שסיפרה לי שכשהייתה ילדה, בילתה שבוע בבית חולים ואבא שלי בא לבקר אותה כל יום והביא לה כל יום מתנה ומלא שוקולד כדי שלא תהיה עצובה.

לכולם יש זיכרונות מאבא שלי.

כולם אוהבים אותו.

כולם חושבים שהוא איש מקסים ונפלא, תמיד עוזר, תמיד מקשיב, מלא כריזמה, איש שאפשר לסמוך עליו תמיד.

ורק לי יש בחילה.

ועכשיו כשאני מספרת להם על אבא שלי, על הבן זונה שהוא אבא שלי, הם כולם עם פנים חמורות.

"אנחנו מבינים מה את אומרת, אבל את צריכה להבין שאנחנו לא יכולים לחשוב עליו ככה"

"הוא בוכה, הוא שבור, הוא לא מבין למה את לא מדברת איתו"

"הוא לא מבין למה היא הלכה, מה קרה?"

"אולי תתקשרי אליו? זה לא יפה ככה, זה אבא שלך"

***רציתי לכתוב סיום יפה כזה לפוסט הזה, כזה מרגש, סוחף, עם משמעות ומוסר השכל ופאנץ(!) שיהיה פאנץ. אבל אין לי כזה סיום.***

ואני עצובה.

מאד מאד עצובה.

דפי.

https://www.youtube.com/watch?time_continue=21&v=L9xZ1NPJriQ

חדי עין יוכלו לראות דפי בשניות 0:34-0:36

ביי יגאל, ד"ש למעלה.

דפי.

רמקול בכל חדר,
החלפנו ארונות חורף וקיץ,
הכנו סלמון בתנור, קציצות במחבת ומרק בסיר,
אפינו עוגות בתנור,
סיימנו ארבעה בקבוקי יין,
עשינו סקס לפרקים,
עישנו יותר מידי,
פינקנו את החתולה,
הסערה חלפה,
עכשיו צא לי מהבית.

מי שלקח את שעות השינה שלי, מתבקש להזדכות עליהן שאוכל לחתום עליהן מחדש.

עתידות:
מתישהו ואיכשהו השבוע אני אגיע לשלג בחרמון.

דפי.

בחוץ התחילו הברקים והרעמים.

ס'אמק, אני לעולם לא אצליח לסיים ככה.

נפתח מכרז על הסוף שבוע,

התאבד לי הפווו-חם.

דפי.

p.s

:current mood

Feminism

כמה קיטורים והלנות שמעתי וקראתי על היום שביתה הזה מצד גברים ונשים. מישהו אפילו שאל אותי אם אני אישה מוכה ולכן אני תומכת במאבק.

אני מבינה שהמילה פמיניזם נתפסת לשלילית ולכן אני מבקשת, אל תתפסו למילה, תאמצו את הרעיון שעומד מאחוריה

והרעיון פשוט, שוויון.

בעולם בו הרעיון הזה מתקיים, כולנו מרוויחים, גברים ונשים.

כי בעולם כזה, לנשים אין תקרות זכוכית והן לא מופלות או מותקפות על בסיס מראה או בגלל תפיסה מוטעית וגברים גם הם שווים ואינם מופלים על אותו בסיס בדיוק, הם יכולים להיות רגישים, יש להם זכויות שוות, תפקידים שווים ומשקל שווה בגידול של הילדים ובבית בכלל, זה לא הופך אותם לפחות "גברים".

בעולם כזה, גברים לא חייבים להיות חזקים ונשים הן שוות ערך.

רק מהמקום הזה, רק בעולם הזה, כולם מרוויחים.

אי אפשר לנהל את הדיון והמאבק הזה, כשרק חצי מהאוכלוסייה נוכחת.

זה מאבק של כולנו, שחררו רגע מהתפיסה שאם זה יקרה אתם "מפסידים" משהו, זה אבסורד. הדבר היחיד שיש לכם להפסיד זו המלחמה היום יומית של להוכיח, משני הצדדים, להוכיח שאתם גברים, להוכיח שאתן לא נשים, להוכיח, להילחם, להיות מותשים.

מגדר, הוא לא שחור או לבן, מגדר הוא ספקטרום וכל אחד מתקיים במינונים אחרים על הציר הזה, זה לא יכול להיות חד חד ערכי, זה פלואידי ומשתנה והכי חשוב מתקיים בכל הצבעים שלו בכל אחד ואחת מאתנו באופן המופלא ביותר.

אלו דברים שצריכים להיות ברורים מאליהם, זה לא משהו שאני צריכה לכתוב ב2018.

ממה אנחנו כל כך מפחדים?

דפי.

לפני סשן אני לא מסוגלת לאכול, ההתרגשות, הציפייה, המתח, הכל ביחד.

אבל(!)

כשהסשן נגמר, אני מורעבת, מורעבת ברמה של אריה בשנת בצורת, ותמיד, הכל טעים לי הרבה יותר.

בדרך כלל ה- GO TO זה משהו פחממתי, והסטיה הכי גדולה שלי עד כה ולחלוטין העדפה שלי כבר שנים,

שאין לי תירוץ או יכולת להסביר,

היא לחם, מחומם מעט בטוסטר, מרוח בחמאה ועליה מלח גס.

תהרגו אותי, אבל אחרי סשן, זה טעים לי מינימום שלושה כוכבי מישלן.

אז,

מה מאכל הפוסט סשן האהוב עליכם ביותר?

דפי.