סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמונות מצב

רגעים מהחיים .
לפני 5 שנים. 29 בנובמבר 2018 בשעה 22:17

 

J'habite un coin du vieux Montmartre
Mon père rentre soûl tous les soirs
Et pour nous nourrir tous les quatre
Ma pauvr' mére travaille au lavoir.
Moi j'suis malade, j'rêve à ma fenêtre
Je r'garde passer les gens d'ailleurs
Quand le jour vient à disparaître
Il y a des choses qui me font un peu peur
Dans ma rue il y a des gens qui s' promènent
J'les entends chuchoter dans la nuit
Quand je m'endors bercée par une rengaine
J'suis soudain réveillée par des cris
Des coups d'sifflet, des pas qui traînent, qui vont et
viennent
Puis le silence qui me fait froid dans tout le coeur
Dans ma rue il y a des ombres qui s' promènent
Et je tremble et j'ai froid et j'ai peur
Mon père m'a dit un jour: "la fille,
Tu ne vas pas rester là sans fin
T'es bonn' à rien, ça c'est d'famille
Faudrait voir à gagner ton pain
Les hommes te trouvent plutôt jolie
Tu n'auras qu'à sortir le soir
Il y'a bien des femmes qui gagnent leur vie
En "s' balladant sur le trottoir"
Dans ma rue il y a des femmes qui s' promènent
J'les entends fredonner dans la nuit
Quand je m'endors bercée par une rengaine
J'suis soudain réveillée par des cris
Des coups d'sifflet, des pas qui traînent, qui vont et
viennent
Puis le silence qui me fait froid dans tout le coeur
Dans ma rue il y a des femmes qui s' promènent
Et je tremble et j'ai froid et j'ai peur
Et depuis des semaines et des semaines
J'ai plus d' maison, j'ai plus d'argent
J' sais pas comment les autres s'y prennent
Mais j'ai pas pu trouver d' client
J'demande l'aumône aux gens qui passent
Un morceau d' pain, un peu d' chaleur
J'ai pourtant pas beaucoup d'audace
Maintenant c'est moi qui leur fait peur
Dans ma rue tous les soirs je m' promène
On m'entend sangloter dans la nuit
Quand le vent jette au ciel sa rengaine
Tout mon corps est glacé par la pluie
Mais je n' peux plus, j'attends sans cesse que le bon Dieu
vienne
Pour m'inviter à me réchauffer tout près de Lui
Dans ma rue il y a des anges qui m'emmènent

Pour toujours mon cauchemar est fini

 

-Dans Ma Rue - Edith Piaf-

 

 

 

לפני 5 שנים. 26 בנובמבר 2018 בשעה 21:54

 

מהיום הראשון, חוקי הבית,

"את עכשיו יכולה להישיר מבט ולהסתכל לי בעיניים, רק כדי שיהיה לך זיהוי רגשי, ברגע שאומר, את לא מרימה אליי יותר מבט, אלא אם אומר לך לעשות זאת"

________________________________

 

הגעתי אליו אחרי חודש וחצי כמעט, עמוס מאד, המון עבודות ומבחנים שלא היה לי זמן לשום דבר אחר.

נכנסתי למקלחת, התנגבתי טוב ביציאה, אספתי את השיער, והתיישבתי ליד הצלב, ידיים פרושות כלפי מעלה על הירכיים, ראש למטה.

 

תמיד, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הריח של הבושם שלו שמילא את כל החדר, הדבר הבא אחר כך, היו הנקישות של העקבים על הרצפה, זיהוי רגשי, מיידי, מציף.

 

עוד לא הספקתי לקחת נשימה שניה ומכה של קיין נחתה לי על כפות הידיים ומיד אחריה עוד מיליון כאלה, או לפחות כך היה נדמה לי.

העור נקרע לי בכפות הידיים, אני בקושי מצליחה לזהות את המבנה של היד מעורבב עם הדם שנוזל מבעד לעיניים המוצפות שלי.

אספתי את כל מה שיכולתי בתוכי בכדי לא להרים את הראש, להמשיך ולהשפיל מבט, הדמעות בתוכי חונקות אותי ולא מאפשרות כניסה ויציאה של אוויר.

הוא לא אומר מילה.

 

אני מרגישה את העקב שלו על הכתף שלי, הוא דוחף אותי עם הרגל למטה, אני משתטחת עם הידיים פרושות קדימה, שעונה קדימה, כפות הידיים נפרשות על הרצפה הקרה ולשנייה אני מתנחמת בקור הזה.

עוד לפני שמצאתי איזון, העקב שלו רומס לי את יד ימין ואז עם כל משקל גופו הוא נעמד לי על כפות הידיים.

אני משתנקת בקול מעורבב עם צרחת כאב איומה שנדמה שיצאה ממעמקי הנשמה שלי.

הוא לא אומר מילה.

 

הוא זז לעמוד לצידי, ההקלה שחשתי באותו רגע, משהפסיק לדרוך לי על הידיים, אפשרה לי להבחין בפרט נוסף, אין מוזיקה ברקע כמו תמיד. המחשבה הזו נקטעת לי כשאני מרגישה את הקיין מתחת לצלעות שלי, והוא דוחף אותי למעלה עם הקיין לישיבה זקופה ואז בועט לי בתחת עד שאני נעמדת על שתי הרגליים, עם קצה הקיין הוא מצמיד אותי עם הגב לקיר, המבט שלי מושפל ואני רואה את הנעליים שלו, הוא עומד במרחק נשימה ממני, אני מריחה את הבושם שלו והוא מחליף לי את האוויר בריאות, אני יכולה להישבע שאני מרגישה את החום גוף שלו למרות שהוא לא נוגע בי, הוא עומד כך דקות ארוכות, אני לא יודעת איך אני עומדת כך את הדקות האלה איתו.

הוא לא אומר מילה.

 

הוא לוקח מספר צעדים אחורה ואני שומעת את השריקה של הסינגל טייל מאית שניה לפני שהוא נוחת עליי, פעם ראשונה, שניה, שלישית ועוד ועוד ועוד, כל פעם הוא מצליח לפגוע בדיוק באותן נקודות מאחורי הברכיים. אני משכנעת את עצמי שזו הייתה הכוונה שלו, שבגלל זה הפעם אין מוזיקה, כדי שאוכל לשמוע את השוט מפלח את האוויר, מסבירה לעצמי בראש שהוא תכנן את כל זה, שהוא חשב עליי ועל הרגע הזה ושאני חייבת לא לאכזב אותו ומחזיקה את כל כולי במחשבה הזו.

ונכשלת, הברכיים שלי מתקפלות מעצמן ואני נוחתת על הרצפה.

הוא לא אומר מילה.

 

בבכי היסטרי, מהכישלון שלי יותר מהכל, אני מנסה לקום חזרה, אך לא מצליחה למצוא תמיכה, כפות הידיים הפצועות שלי לא מאפשרות לי נקודת אחיזה יציבה. הוא עם המחבט ביד מתקרב אליי, מצמיד אותו לקצה הראש המושפל שלי, מורה לי להישאר על הרצפה. אני שוב על הרצפה, הטוסיק שלי נשען על כפות הרגליים, הוא נעמד מעליי, בפישוק, הרגליים שלו משני הצדדים שלי, במרחק, לא נוגעות בי, אך העמידה הזו שלו מעליי מאלצת אותי להתכופף קדימה. עם המחבט הוא מכה בי בכפות הרגליים בלי הפסקה, לשנייה הייתי בטוחה שיש לו שני מחבטים והוא מכה בי זמנית עם שניהם בכדי שלא תהיה הפוגה בין מכה אחת לשנייה.

 

"מאסטר"

 

הכל מפסיק.

איכשהו הוא שמע את הלחישה שלי בין כל המכות.

הוא עכשיו יושב מולי, איתי, על הרצפה. מניח את הידיים שלי עליו ברכות אין סופית.

"תסתכלי עליי"

 

דפי.

לפני 5 שנים. 25 בנובמבר 2018 בשעה 10:20

 

יצא לי לראות היום קטע קצר מאיזה סרט דוקו, בסרט דיבר בעל מכה.

המשפט היחיד שאני זוכרת מהקטע הזה, הוא כשהוא אמר:

"אנחנו לא מפלצות"

 

Seriously?

אתה באמת הולך לשבת כאן מולי ולטעון שאתה לא מפלצת?

שאתה בן אדם שיש לו בעיות, שצריך להבין אותך, שצריך לעזור לך...

אתה באמת חושב שאתה ראוי להקשבה שלי?

אני רוצה לפגוש את המטומטם שאישר את הדבר הזה לשידור,

ועוד יותר את הטיפש שניהל את קבוצת התמיכה במסגרתה דיבר אותו בעל מכה, שישב שם בצד ונתן לו לצאת מזה כל כך בקלות, פשוט ישב שם, שתק והנהן, כאילו הוא מסכים איתו, כאילו זה לגיטימי.

כן, ברור שהוא צריך טיפול, ברור שצריך לעצור את ההתנהגות שלו, ברור,

אבל, מכאן ועד לאפשר לו לשבריר שניה לחשוב שהוא בסך הכל בנאדם נורמטיבי שצריך עזרה, שזו לא אשמתו, שהוא(!)

הוא קורבן של נסיבות.

לא.

פשוט לא.

דפי.

 

 

לפני 5 שנים. 24 בנובמבר 2018 בשעה 22:37

 

24.11.2018

 

.This was a good weekend

 

Thank you

&

Good night

 

.Dafi

 

 

לפני 5 שנים. 23 בנובמבר 2018 בשעה 1:54

 

בקריאת מילים אלו,

באופן רשמי קיבלתם הודעה שחלה עליכם אחריות.

אחריות למצבי הנפשי בזמן סערות.

 

כל מי שמרים גבה, 

תנו לי לספר לכם שיש דבר כזה למות מפחד.

לא כמטאפורה, אמיתי למות.

ובכלל, מי רוצה לחיות בעולם שאין בו דפי.

 

מה נסגר עם השטות המטופשת הזו?

מאיפה בא הפחד הזה מסופות, ברקים ורעמים?

רק יודעת שכשזה מתחיל, זה מרגיש לי כאילו משהו ממש נוראי עומד לקרות,

לא כאפשרות, ואולי, אלא אני ממש יודעת שעוד רגע יקרה משהו איום.

כל מה שאני יכולה זה, לנעול הכל, לסגור את עצמי בחדר, לשים מוסיקה ממש חזק, שתי שמיכות על הראש,

ולחכות. אני שונאת לחכות.

 

אז אתם רשמית אחראיים.

 

מבינים?

אחרת אין סיכוי שאני אעבור את החורף הזה.

בתודה מראש ובברכת הקולקטיב,

דפי.

 

לפני 6 שנים. 22 בנובמבר 2018 בשעה 18:03

 

זה אולי יסביר את זה בצורה הטובה ביותר שאני יודעת.

 

כאב הוא אף פעם לא עונש.

כאב הוא אף פעם לא משחק.

כאב הוא עניין רציני.

עניין שצריך לתת לו מקום וכבוד.

 

בהתנהלות שלנו ביום יום, לא לציית, או למרוד, או לעשות משהו שאינו הולם, זו לא אופציה, זה לא חמוד, זה לא מגניב, זה לא שובב או מתגרה, זה פשוט לא לעניין.

לכן העונש, לא עונש, עונש זו לא המילה המתאימה כאן, התגובה המתאימה לכך היא קודם כל שאלה, הבנה של מה זו ההתנהגות הזו ולמה היא קרתה, לאחר מכן שיחה והבהרה של הסיטואציה ובמקרה וזה לא מספיק, אז מתרחש ניתוק.

למה ניתוק?

כי ניתוק הוא בדיוק הנגטיב של כאב.

הכאב הוא מחבק ומשלים, עוטף ומרגיע, הכאב מחבר, אותי לעצמי ואותי אליו, הוא לא עונש.

הניתוק הוא עונש כי הוא מפסיק את ההתקשרות.

להיות במערכת יחסים שכזו מגיע עם סט חוקים מאד ברור ומוגדר, מה נותנים ומה מקבלים בחזרה, כאב הוא אחד הדברים שמקבלים במערכת כזו, הפרת את החוקים, לא תקבלי, פשוט, ברור ואינו משתמע לשתי פנים.

 

לכן, כשפונים אליי כאן ומשתמשים בשלל "איומים" של מכות, הצלפות, וכאבים כאלה ואחרים, מראש ברור לי מי עומד מולי.

זה לא אני, זה אתה.

בחיי.

דפי.

 

 

לפני 6 שנים. 20 בנובמבר 2018 בשעה 21:55

 

לסשן כאב בלבד.

ללא סקס, זה אומר שאתה נשאר לבוש לאורך כל הסשן,

נטו כאב.

 

PM ME

 

דפי.

 

לפני 6 שנים. 17 בנובמבר 2018 בשעה 16:03

 

אני יודעת מה השתנה,

יודעת בדיוק למה דברים שקודם היו על השולחן, ירדו משם לצמיתות.

אלו היו השניות האלה,

השניות בהן ישבתי מולו,

חושפת את המקום הכי נורא שלי

והכל פתוח, מדמם וצורח מכאב

וגם האוויר שעומד חותך אותי כמו סכינים.

בשניות האלה הוא צחק,

הוא הסתכל עליי וצחק

ואז אמר: "אני לא יודע כמה מתוך הדבר הזה זה הצגה"

הצגה.

 

יש רק עוד בנאדם אחד בעולם שהעזתי להגיע איתו לשם

וחשבתי שאולי גם הוא מיוחד שכזה,

אבל הוא צחק, עליי.

ושם, שם אני כבר לא אוכל לסמוך עליו לעולם.

והמקום הזה הוא כל מה שיש לי לתת,

ואני לא אתן לו אותו פעם שניה.

 

דפי.

 

לפני 6 שנים. 16 בנובמבר 2018 בשעה 17:14

 

עונש בהרחקה, אחד האהובים עליו.

נכתב בעיצומו של אחד מהם.

 

למה אתה מתעקש לשחק איתי? זאת אשמתי, אני יודעת, אני המטומטמת אני לא מסוגלת להגיד מה שבאמת עובר עליי ,הגאווה שלי לא נותנת להיפתח, להיחשף, לגלות לך מה אני מרגישה, מה קורה כשאתה מדבר איתי, איך אני כולי רועדת מפחד או אולי בעצם מהבנה, שאני במרחק משפט מחריצת גורלי לתמיד, לטוב או לרע בגלל זה אני בורחת, בורחת לבדיחות דעת, לשנינות, סרקאזם וציניות אני הרי אלופה בזה. כול החיים שלי עבדתי כדי לשכלל את השיטה, להסתיר בצורה הטובה ביותר ואני עוד מתפלא שאתה לא שם לב, איך אתה יכול אם אני לא נותנת שיראו? ועכשיו אחרי כול השנים האלו אני לא מסוגלת להוציא כמה מילים פשוטות, שאומרות הכול ,איך אני מסבירה לך שאצלי זה אמיתי, אצלי זה מרגיש, הכול נמצא שם וקיים וזה לא רק סיפור אגדה שאנחנו רוקמים לעצמנו ונגמר עם סגירת הספר, לא!, אני אמיתית ואני מרגישה.

רוצה לעלות לגג העולם ולצרוח לך את כול הדברים האלו ולא להפסיק לצעוק את הכאב, האהבה, הטירוף, הבכי, הפחד, לצרוח עד שתבוא אליי ותיקח אותי, תרגיע כמו שרק אתה יכול במשפט "את שלי" או שאם אתה לא רוצה בי תעלה לפסגה איתי ותדחף אותי משם.


שונאת את הגאווה הטיפשית הזו למה אני בכלל צריכה אותה איתך? אם רק לא היית כול כך מאיים... עד שאנחנו מתחילים קצת להירגע ולהוריד מגן או שניים אתה קופץ מיד, תן לי לראות אותך ככה, גלוי, אכפתי, עדין, מתחשב, אוהב. תנסוך בי ביטחון, יודעת שלעולם לא תיפגע בי אבל צריכה לשמוע אותך אומר את זה רוצה לתת לך את עולמי, חיי, נפשי, נשמתי, מרצון מאהבה מקבלה מהבנה, שבלעדייך אין לי עולם, לפחות לא כזה שאני רוצה להמשיך להתקיים בו. אתה עומד לפני הכול, כי אתה נמצא בכול, בחשיבה שלי, במעשים שלי, באהבות שלי, בשמחה בעצב ובכאב הכול מתחיל ונגמר בך.

אני יודעת שאני שלך אם תרצה בי ואם לא ......בבקשה תרצה בי.

 

דפי.

 

לפני 6 שנים. 15 בנובמבר 2018 בשעה 9:54

 

הוא מצביע על השולחן.

עליו מונחים שלושה דברים:

קיין

מחבט

צנצנת אורז

אני ניגשת לשולחן, מסתכלת, מגיעה לצנצנת האורז, מסתכלת עליה ואז עליו, מחייכת אליו חיוך טיפשי, מרימה אותה ומביאה לו אותה.

אם עד היום לא יצא לכם לעמוד שעות על הברכיים כשמתחתכם מונחת שכבה של אורז, שעם כל שניה חודר וצורב לכם עוד ועוד בעור, תאמינו למה שאני אומרת ואל תנסו את זה בבית.

איזו בחירה מפגרת.

אחר כך, כשהוא שלף את הגרגרים מהברכיים והרגליים שלי, הוא חייך חיוך טיפשי, אני כבר לא.

 

דפי.