יומני נוטה

כבר העולם ושיקח אותי איתו.

התעייפתי, נמאס לי, הספיק לי, כלו הכוחות.

אז קמתי בבוקר, שתיתי את הקפה/תה (מי זוכר זה היה ב- 5-6),
לבשתי את בגדי האימון (החלטתי לנסות אימון באיזי, להתחזק קצת),
הכנתי תיק עם בגדים להחלפה + כלי רחצה למקרה ואני לא אספיק לעבור בבית לפני המשך היום, 
(סופר סופר מאורגנת - וזה כשאני עדיין בימי מחלה).

יצאתי את ביתי וירדתי לרכב. 
כבר כשלחצתי על כפתור הנעילה האוטומטית, ידעתי שיש פה בעיה,
גודל הבעיה נתגלה כשהרכב מיאן להניע.
אין המצבר מת.
מזל - גנר טרם יצא לעבודה, קראתי לו לרדת שנניע עם כבלים...
לא, המצבר מת וזה סופי - שום החיאה לא תעזור, הגנרטור יכול לנסות לחשמל אותי עם המצבר הזה ואני אחייה!

טוב, מה עושים?
שולחת הודעה למאמנת - "אין רכב, מת, לא מגיעה לאימון :-("
"תגיעי במונית?" - אני עם הידיים בתוך הכבלים והמצבר והמנוע
והבחילה עולה לי, מה מונית עכשיו???
עונה לה "לא יקרה - תקועה".
משחררת את גנר לעבודה כי אין טעם להחיות סוס מת - ומתחילה לקפל את הכבלים ולאסוף את התיקים.

עולה הביתה ומנסה לחשב מסלול מחדש, מקיאה את התה מהבוקר (או שזה היה קפה?!)
לפגישה הזאת אני לא אצליח להגיע - שולחת הודעה שאני צריכה לבטל,
לפגישה אחריה, אני גם לא אצליח להגיע - שולחת הודעה גם לשם שאני נאלצת לבטל.
אני בחופשת מחלה בכלל ואמורה לנוח!!!
טלפון מהפגישה השנייה - "אולי תגיעי במונית?" 
כמעט זורקת את הספל תה על הקיר
(אבל אז אני אצטרך לנקות...) - לא יקרה!

או - אז מתחיל סבב מיילים והודעות מהעבודה השניה.
יש לחץ, החלפות, אירגונים, אירועים, עניינים.
אה כן גם יש אירוע ענק ביום ראשון, אז רק תלמדי את על החומר עד אז, 
והנה הלך עוד סופ"ש רק משהו כמו 50 עמודים + הדגמות והפעלות להכין.
(אני עדיין בחופשת מחלה ואמורה לנוח).
אה כן, צריכים גם תגבור ביום שני, ובחוה"מ - יכולה?
(לא - אבל אני ענייה וצריכה כסף) בטח! תרשמו אותי.

רכב - אין
לפטופ - שלבי גסיסה
בריאות - רופפת
העבודה - הורגת (לא מחשלת, לפעמים מחשמלת, צריך להזהר)
זוגיות - או שאני בעבודה או שגנר בעבודה - לא מסונכרנים ואני עובדת חגים...

בדס"מ - איפה אתה, אנחנו מתגעגעים אליך !!!!

ומילה אחרונה לחיינו היקרים, אולי תרדו מאיתנו קצת, אנחנו באנו להנות!

החיים לא ישאלו אותך אם עכשיו זה זמן נח,
אם השקעת חודשים של מאמץ כדי להגיע לכאן,
אם הדרך היתה קשה, אולי קרו עוד דברים שהקשו.

לחיים לא אכפת שהשקעת ימים ולילות,
מלווים בפחד וחרדה (לגיטימיים),
אם עשית את הדרך תוך כדי מחלה.

לאנשים לא אכפת, הם לא רואים את הדרך,
הם רואים מה הם צריכים, אז הם מסננים, לא עונים,
לא מחלקים את העבודה בצורה שווה - כי תייגו אותך בתור משהו.
וגם אם אמרת, ביקשת, הבהרת - אמרו לך כן והלכו ובחרו מישהו אחר, 
(לא מתיימרת להבין את המניעים הנסתרים, אבל גם לא קיבלתי הסברים).
(גם אם זה משהו טוב - זה לא בהכרח מה שנכון לך כרגע).

מישהי שאני מכירה, חגגה בדיוק את החיים שלה מחדש, 
היא אמרה, אל תקחו את המשפחה, והחברים שלכם כמשהו מובן מאליו.
תתקשרו אליהם עכשיו, לכו אליהם, חבקו אותם - עכשיו!!
אני מעולם לא לקחתי אותם כמובן מאליו.
אבל רציתי להגיד לה שלא כולם אותו דבר,
ונכון שברגעים כאלה אנשים מתגייסים,
אבל בשאר הזמן הם בעצמם בעיקר.

אני יודעת שאני לא מובנת, אני לא הנורמה, אני לא מתנהגת כמו העדר,
אני מהאנשים שהם שם בשביל האחר, מבינה, אמפתית, נותנים מעצמי.
אני לא אהיה חלק מהמסתחבקים, מאלה שמריצים דחקות ובדיחות,
אני תמיד אהיה היותר אחראית, מסודרת, רצינית - תמיד חברותית, 
אבל עד שנכנסים לי מדי למקום שלי.

אז חוק מרפי- התעוררתי לפנות בוקר, כולי מכווצת וחולה,
מריצה חישובים בראש אם אני מסוגלת להעביר מחר יום עבודה בשטח,
אם המרפאה תענה לי ואם אני צריכה להגיע עכשיו (זה בסדר, אני נחה בבית),
מצאתי מחליף כבר ב 8 בבוקר (היום למחר),
וידאתי שיש החלפה מאושרת, טלפנתי, הודעתי, סידרתי.
הייתי אחראית.
עכשיו אני דפוקה.

אני מהלא מובנים,
מאלה שגם לבן זוג, למשפחה ולחברים הקרובים קשה לקרוא,
מאלה שאי אפשר באמת לעזור להם, כי פשוט אין איך ברוב המקרים.
הם רוצים לתת - זה לא מה שאני צריכה, אני לא יודעת לסביר מה אני צריכה.
אוהבים אותי, מקיפים אותי, דואגים לי.

אבל תמיד אני לבד.
זו אני, אני מתמודדת לבד עם החיים, כי השאר פשוט לא מבינים,
ולמי אכפת, וכולם עסוקים בבעיקר בעצמם.
אז אני שקופה, אני לבד, אני נלחמת, ואני מתעייפת.

כולנו פעם כאלה ופעם כאלה, זיקיות שנעות במהלך החיים, דינאמים, משתנים בהתאם למקום ולנסיבות אותן אנחנו מחפשים,

לפעמים, כשזה לא קורה, טנחנו סתם משעממים ומשועממים - חיים חסרי אתגרים הם חיים מבוזבזים? או אולי נוחים? או אולי יותר רגועים?

ימים ארוכים ולילות, בגשם, בקור, בשמש, בחום, עייפה ומותשת, לא זוכרת איך הגנרטור נראה - למדתי, כדי להגיע להיום (עזבו סגירת קצוות והשלמות ועוד בירוקרטיות ודברים מעצבנים).  

לא שבזמן הזה לא היו דברים לעשות, היו, הם נעשו כמיטב היכולת האנושית, אבל לא בזאת עסקינן. הנקודה היא שנתתי והשקעתי חודשיים בהסמכה לדבר שבעצם כמו כל דבר חדש שאנחנו עושים (חדש-ישן), מתחילים מהתחלה במקום אחר,  הוכשרנו, איצרו אותנו, הכשירו אותנו, השקיעו בנו ואז

זורקים אותנו למים - תסדרו לבד, תשחו.

הרבה פעמים גם מי שמתעניין בבדס"מ נזרק פנימה, אומרים לו תשחה, אבל פה, לא מציידים אותך בידע מקדים, לא מלמדים אותך, לא באמת משקיעים בך.  הרוב עושים טעויות על טעויות, שלצערנו הם גם לא תמיד לומדים מהן.

אבל זה העולם היום, מי רוצה ללמוד, הכל מהר ועכשיו.

אז הלילה אני הולכת לחגוג את זה שזורקים אותי למים, ומחר אני חוזרת לרוטינה של להמשיך ללמוד (כי בסופו של דבר, כל החיים אנחנו לומדים, ומי יודע מתי אני אגיע למקום הנח שלי (במקרה שלי - אין נח, נח מת מזמן, כמו פייר).

אני רק מקווה שלא טעיתי וניתבתי את עצמי למקום הנכון, ואני רק מאחלת לעצמי שיהיה לי בו טוב.

חיים טובים ומאושרים - זה לא מה שכולנו רוצים??

למה הכנסתי את עצמי הפעם?!?!?!

סתם, ננסה להיות אופטימית לשם שינוי (על מי אני עובדת?!),

ונגיד שזו ירידה לצורך עלייה,

שזו תקופה עמוסה וקשה, שבסופה תניב רק דברים טובים, הגשמה, אושר ושמחה!

עכשיו נחזור למציאות:

לחץ - כמה לחץ יכול אדם לסבול (למה אני נלחצת מהשטויות האלה? אה כן, כי אין כסף, אין בית, אין אוכל, אין..)

ריבים - אנחנו בקושי רואים אחד את השניה, על מה יש לנו לריב?? אנחנו עייפים!

חוסר זמן

חוסר שינה

דברים מתפרקים ומתקלקלים (גם הרכב וגם המחשב החליטו שהם רוצים למות - עכשיו) 

הזנחה פושעת של הבית (למי יש זמן לנקות)

עוני ועולב - מתי בכלל יצאנו לבלות?? (אה כן, אני עייפה כל הזמן, אן לי זמן, אני לומדת/עובדת - אשמה אמרתי?)

סקס!

סקס?

סקס כי החיים עושים לנו בדס"מ?

סליחה גנר, אני אודיע לחיים שזה לא בסדר שהם לוקחים לך את כל הכיף של לאמלל אותי.

בקיצור

אני לא אדם רגוע במיוחד...

דרוש שחרור, מרגיע וארוך טווח. 

(אין סקס, כי אני עייפה והולכת לישון ויש כדורגל...)

לשנה הזאת היה המון פוטנציאל,

המון דברים הלכו בכיוון הנכון, דברים התחילו להסתדר.

כהרגלם של החיים, אנחנו מנסים לסדר אותם באיזו צורה הגיונית,

והם בשלהם, בצורה אקראית לחלוטין נופלים עלינו בבת-אחת.

עומס - כשל מערכות טוטאלי, אין זמן לזוגיות, אין זמן לחיות, אין זמן לישון, אין זמן לספורט,

אין זמן להנות,  אין זמן לקניות, אין זמן לבירוקרטיות, לפגישות, לסידורים, לקפה...

פשוט אין זמן!!! (גם לכלוב אין זמן - אבל שאלו יהיו הצרות שלי)

אין זמן להיות חולים, אין זמן לבדיקות חשובות,

אני בטירונות מעבודה, חזרתי 20 שנה אחורה.

מספרים לך כמה אתה מיוחד, ואיזה קידום זה, ואיך אתה מוצלח ותנצח ןתגשים ותשיג, ואנחנו מאמינים בך!!!

ואני חושבת - אני רוצה לישון, לסדר ציפורניים, לראות את הגנרטור - אני רוצה סקס והמון ממנו, אפילו ונילי! ולא להיות מעולפת מעייפות כל יום.

אולי זה משהו במנגנון שלי שדפוק - אני לא יודעת לשחרר וחייבת להיות "מוצלחת" בהכל, אני לא עוצרת לנשום.

"אין דבר כזה" החיים צוחקים עלי, "כל בני האדם מטומטמים, אתם גרועים יותר מעכברים, לפחות הם לומדים מטעויות".

אנחנו נידונו להכשל מראש, הכל אקראי ואי אפשר לתכנן באמת.

בקיצור, עד שהתופת תרגע, ויהיו לי חיים שוב, בתקווה עדיין גנרטור ומשפחה, וחברים שלא זוכרים אותי,

תאחלו לי בהצלחה.

אז זין על "חג האהבה" וסופי שבוע, ומשפחה וחברים,

הגיע הזמן לעוד מפץ גדול!

תזכרו לאהוב - כל יום מחדש!

לא רק כשאומרים לכם:

גם כשאין לכם זמן,

כשהחיים מטורפים מסביב, 

כשדברים מתפספסים,

כשעייפים כל הזמן,

כשבקושי רואים אחד את השני/ה,

כשהזדמנות אובדת על חשבון הזדמנות אחרת,

כשחייבים לעשות משהו, כדי שאח"כ יהיה יותר קל או טוב,

כשחולים וכשבריאים

וכשכל אחד טרוד בענייניו ועיסוקיו.

אם לא תאהבו את עצמכם ואת האחר בימים האלה,

לא תצלחו את הזמנים הקשים.

אוהבת אותך גנרטור שלי ❤️

(בלי קשר ליום)

יצא קיטש למרות הכל - SO FUCKING WHAT?!?

לנסות לנהל חיים נורמליים, שכוללים עבודה, סידורים, בירוקרטיות ועוד דברים,

ובמקביל לנסות לנהל זוגיות שמתובלת בבדס"מ (שעקב אילוצי החיים, יכול להתגמד לפסיקים קטנים לתקופות מסויימות).

להשתגע מגעגועים לימים שבהם המשחק היה העיקר וכל השאר זרם (אם היה או לא היה כח, ולא ישנו ימים ולילות).
אבל להישאר סוג של שפויים - כי פשוט חייבים!

לחיות עם הלחץ של היום יום ותקופות סופר עמוסות, ועדיין לזכור שאנחנו אוהבים ונשואים,
ולפעמים צריכים לקחת הפסקה מהחיים היומיומיים ולהנות קצת (ועדיף בלי לבזבז כסף - כי אין).

לא לריב, לא להוציא את תלאות היומיום המייגעות אחד על השניה (זה יכול להרוס את חיי המין).

לזכור שתקשורת זה חשוב ולא לתת לקווים להצטלב, כי אם לא נגיד, איך נדע?!

לתכנן תוכניות לעתיד ולבנות מגדלים באויר - אבל להיות מציאותיים.

לזכות בלוטו - מבלי למלא לוטו (כי זה לזרוק כסף לפח).

להספיק לטפח את עצמי - להתאמן, לסדר ציפורניים,
וכל שאר הדברים שנשים עושות כדי להרגיש טוב עם עצמן.

מה אני אגיד לכם, אני מפספסת משהו, כי מרוץ החיים לא כיף לי כרגע, אבל על הנייר - מלא אנשים יקנאו בי.

אני שונאת תקופות לחץ
אני שונאת חוסר תקשורת
למי יש מכונת זמן?
אני רוצה לקפוץ חצי שנה קדימה!