ספרית הפנטזיות שלי

הטרגדיה הגדולה של נל הרפר לי היתה שהיא כתבה את האחד הספרים המצליחים בתבל, ומאז נדם קולה.
בגיל 34 היא הפכה מכותבת אלמונית לסופרת עטורת תהילה. הספר הראשון שפרסמה, "אל תיגע בזמיר", היה לרב מכר מצליח והפך במהרה לקלאסיקה עטורת שבחים שאף זיכתה אותה בפרס הפוליצר. מאז היא לא הצליחה לסיים את כתיבתו של אף ספר נוסף, התבודדה והעדיפה להסתגר בביתה.
"להצלחה יש השפעה רעה מאד עליי" אמרה הרפר-לי לסוכנות AP, באחת מהפעמים הנדירות שהתראיינה. בראיון נדיר אחר סיפרה שבכוונתה לכתוב סדרה של ספרים על ילדותה ונערותה בעיירה הבדיונית, מייקום, המבוססת על סביבת הולדתה של הרפר לי. אבל למרבה הצער, החרדה וייסורי הכתיבה מנעו ממנה להוציא לפועל את תוכניותיה.
נל הרפר לי נולדה היום לפני 95 שנים. שנה לפני מותה, בשנת 2015, כשהיא למעשה עיוורת וחירשת, התפרסם ספרה השני. אבל זה לא היה באמת ספרה השני. "ניצב כל הלילות" היה כתב היד הראשון שכתבה, שנחשב כאבוד ומתרחש בעצם 20 שנה אחרי עלילת "אל תיגע בזמיר". יש הטוענים שזו הגרסה הראשונה והפחות טובה של רב המכר. הספר "ניצב כל הלילות" מציג את כמה מהדמויות האהובות של "אל תיגע בזמיר" ובראשם עורך הדין אטיקוס פינץ', באור שונה ומפוכח, לעיתים אף שובר לב, למי שהתאהב בהם בספר הראשון.
עד היום לא ברור אם הרפר-לי אכן נתנה את הסכמתה החופשית לפרסום הספר, או שמא הסכמתה נלקחה מידיה על ידי קרובים תאבי בצע.
"אל תיגע בזמיר" נגע לליבותיהם של כל כך הרבה אנשים כי הציג את הצדק והמוסר הפשוטים מול דעות קדומות, גזענות ושקרים. האם גם תמימותה של הרפר-לי נוצלה בערוב ימיה? כפי שאומר ג'ם, בנו של אטיקוס, בספר:
"אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?"

מתוך האתר של הספריה הלאומית - https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/

איך אתם צוברי זכרונות? כמו גרסה א' או כמו גירסה ב'?

"אני מברכת את אוהבי ואוהבות השפה והמילים, את הכותבים והכותבות שעושים בהם קסמים וכשפים

ומאחלת לעולמנו שתמיד יהיו בו אנשים שמשוררים אותו". (נחמה ריבלין ז"ל, 2018)

פרס גרדנר סימון לשירה עברית, לזכרה של נחמה ריבלין ז"ל הוענק אתמול למשוררת שולמית אפפל, על ספרה ״זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים״

ציון לשבח הוענק לפרופ' עדי וולפסון, על ספרו "בגוף ולא רק בו"

ציון לשבח הוענק למשוררת בכל סרלואי, על ספרה "מפחדך בשרי"

עשרה שירים וספר פרוזה
 
אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְהַשְׁאִיר אַחֲרַיִךְ יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה שִׁירִים
וְסֵפֶר אֶחָד אִם אַתְּ כּוֹתֶבֶת פְּרוֹזָה. זֶה לֹא אָמוּר לְנַחֵם אוֹתָךְ
רַק לְהַזְכִּיר לָךְ שֶׁהָעוֹלָם חַיָּב אֶת עַצְמוֹ לָאֶפְשָׁרוּת הַמֻּבְנֵית
לִשְׁכֹּחַ. גַּם אוֹתָךְ. מָה עִם הַנֶּאֱמָנוּת, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת. מָצָאת
אֶת מִי לִשְׁאֹל. הַגֶּבֶר הַיָּחִיד שֶׁאֵי־פַּעַם פִּרְנֵס אוֹתִי בָּגַד בִּי
גַּם בִּשְׁנָתוֹ. וּמָה שֶׁכָּתַבְתִּי כְּשֶׁהוּא יָשַׁן פִּרְנֵס אוֹתִי שָׁנִים.
אָז אֵין טְעָנוֹת.

"מתוך עֵנב שקוף / שני חרצנים מתבוננים / לרגע בַּמצב // המרחק ביניהם קבוע, בְּלשון / פחות עגומה / הקִרבה ביניהם קבועה // לפעמים נראה שהאחד מרים זנב / בעווית קצרה של חירות / והאחר, בשם אותה חירות, מַפנה לו את הגב // אם לא היו מסתירים את קו האופק זה מעיניו של זה / היה חודר מבטם אל מעֵבר לזָג הצונן / ואולי היו תופסים אז את גבולות האִי // זה הגודל של הגרעינים, או הקוטן, לא חשוב / שמסתיר מהם את הרְאוּת; כלומר / שלא נותר להם דבר // מלבד ההסתכלות / איש בעיני רעותו / או לתוך הרגע שבו ימצאו את עצמם פוסעים // לא ביחד / לאורך הדרך המוליכה / אל פתח היקב האפלולי".

השבוע קיבלתי שיחה ממספר חסום. בדרך כלל אינני עונה לטלפונים כאלה, אבל משום מה עניתי. מן העבר השני נשמע קול אשה, שבעברית פיוטית ובמבטא מוזר אמרה: "התשמע קולי?"
"כל מילה", אמרתי, "מי זאת?"
"רחל", היא אמרה.
"רחל המשוררת?" שאלתי.
"לא. רחל אמא שלך".
"אמא שלי כבר מתה", אמרתי.
"גם אני", היא אמרה. "אני רחל בת לבן, נעים מאוד".
"רחל־רחל?"... התרגשתי, "יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך, אבל אולי בדיוק מישהו משתטח עלייך וזה עלול להפריע".
"אתה לא מפריע. כולם משתטחים על הקבר הלא־נכון, ועכשיו הרמטכ"ל שלכם סתם עלי את הגולל סופית".
"לא הבנתי", אמרתי.
היא נאנחה: "בנאום שלו בערב יום הזכרון הוא סיפר משהו מספר ירמיהו, איך בני ישראל שיצאו לגולה חלפו על פני הקבר שלי, וציטט: קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה".
"זה פסוק יפה מאוד", אמרתי.
"מסכימה אתך, אבל הוא אמר קול בָּרמה עם קמץ בבי"ת, בָּרמה, ואילו ירמיהו כתב בְּרמה עם שווא בבי"ת".
"נו באמת, אמנו", אמרתי, "בָּרָמָה , בְּרָמָה, מה זה משנה? את עוסקת בקטנות. העיקר ששמעו את הבכי שלך".
"איך אמר בעלי המנוח: ברחל בתך הקטנה... הקטנות מאוד חשובות. רמה זה לא הווליום של הקול שלי, זה שם של מקום. לא רחוק משם מתתי ונקברתי, וכשאני בוכה, שומעים אותי ברמה. זה מצפון לירושלים ולא ליד בית לחם".
"אני מתנצל", אמרתי.
"במקרה גם שמעתי שהרמטכ"ל דורש הגדלה של תקציב הבטחון, אז תגיד לו שהוא מבזבז המון כסף על אבטחת הקבר הלא־נכון".
"אז מי כן קבור שם?"
"מישהו מהמשפחה של ישמעאל, הדוד של בעלי".
"אפרופו, מה שלום יעקב?"
"כמו בחייו. שוכב בחושך על יד לאה ומדמיין שהיא אני. תגיד, אתה רוצה קצת חוטים אדומים? נשארו לי המון".

* מאיר שלו לעונג שבת, "ידיעות אחרונות" *

*דברים שמותר כבר לספר על חנות הספרים המיתולוגית "לודוויג מאייר"*

ביולי 1961 נכנס קצין משטרה לחנות הספרים המפורסמת "לודוויג מאייר" בירושלים. הקצין ביקש מבעלת החנות לשאול מספר ספרי קריאה בגרמנית.
המוכרת הפנתה אותו למדפים וביקשה שיבחר כמבוקשו אלא שהקצין לא ידע גרמנית וביקש ממנה שתבחר עבורו.
וכך שבוע בשבוע חזר הקצין לחנות, החזיר את הספרים הישנים ולקח חדשים.

כעבור חודש לא יכלה גב' מאייר להתאפק וביקשה לדעת מי הקורא הסודי, אך הקצין לא הסכים לגלות.
עברו עוד מספר חודשים וסקרנותה של גב' מאייר לא פסקה. הפעם הסכים הקצין לגלות, בתנאי שהגב' מאייר תשמור על סודיות:
"הקורא הינו אדולף אייכמן המצוי בבית הסוהר בירושלים וממתין למשפטו. אנחנו חייבים לשמור על שפיותו ולכן מאפשרים לו לקרוא ספרים."

הגב' מאייר חישבה להתעלף, ולאחר שהתעשתה השיבה לקצין כי מאחר שמדובר במשימה לאומית היא נכונה להמשיך ולשתף פעולה, אך עליו להבטיח לה כי הספרים לא יוחזרו יותר לחנותה. "ספרים שנגע בהם אייכמן לא אני ולא לקוחותיי ייגעו בהם."

הקצין הסכים וההסדר נמשך, ומאז שנודע לגב' מאייר מי הוא הקורא המסתורי היא שלחה לו רק ספרים בנושאי ציונות, ארץ ישראל ויהדות...
*זו הייתה נקמתה האישית הקטנה של גב' מאייר בנאצי שהיה אחראי לגרש אותה ואת משפחתה מגרמניה.*

רוני מנור מנהל הספרייה והמאגרים הדיגיטליים
בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

"אם יתפסו עליה את הספרים, הכול אבוד": פרק מתוך "הספרנית מאושוויץ"

נערה צעירה מקבלת תפקיד גורלי: לשמור על הספרים של היהודים במחנה ההשמדה אושוויץ ולהסתירם מעיני הנאצים.
קראו את הפרק הראשון מתוך הרומן "הספרנית מאושוויץ" שכתב אנטוניו איטורבה על בסיס סיפור אמיתי

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/rygEtZir00?utm_source=ynet.app.android&utm_term=59109360&utm_campaign=whatsapp&utm_medium=social?utm_source=ynet.co.il&utm_medium=social&utm_campaign=facebook&utm_term=rygEtZir00

בְּאַחַד הַיָּמִים עָלוּ הַקּוֹפִים לַשִּׁלְטוֹן.

 
הִצְמִידוּ לְאֶצְבָּעָם טַבַּעַת חוֹתָם מִזָּהָב,

 
 
לָבְשׁוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת, מְעֻמְלָנוֹת,

 
שָׁאֲפוּ אֶל תּוֹכָם סִיגָרֵי הָבָנָה רֵיחָנִיִּים,

 
וְאִלּוּ אֶת כַּף רַגְלָם כָּבְלוּ בְּנַעֲלֵי לַכָּה שְׁחֹרוֹת.

 
לֹא שַׂמְנוּ לֵב לְכָךְ, כִּי שְׁקוּעִים הָיִינוּ

 
בְּעִסּוּקִים אֲחֵרִים: פְּלוֹנִי קָרָא אֶת אַרִיסְטוֹ,

 
אַלְמוֹנִי חַוָּה, בְּדִיּוּק אָז, אַהֲבָה גְּדוֹלָה.

 
נְאוּמֵי הַשַּׁלִּיטִים הָפְכוּ לְכָּאוֹטִיִּים בְּמִקְצָת,

 
אֲפִלּוּ עִלְּגִים. אֲבָל הֲרֵי מֵעוֹלָם

 
לֹא הִקְשַׁבְנוּ לָהֶם בֶּאֱמֶת, הֶעֱדַפְנוּ מוּסִיקָה.

 
הַמִּלְחָמוֹת: פִּרְאִיּוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, הַצַּחֲנָה

 
הָעוֹלָה מִבָּתֵּי הַכֶּלֶא גְּדוֹלָה מִבֶּעָבָר.

 
דּוֹמֶה שֶׁהַקּוֹפִים עָלוּ לַשִּׁלְטוֹן

לפעמים אני חושבת שאני שומעת אותךָ / נער שורק ברחוב, ונדמה לי שאתה / עומד ברחוב שלי, שאתה הוא הנער השורק. / בכל לילה אתה בא אליי לחלום / לפעמים מדבר איתי, לפעמים מפשיט מייד. / כשדופקים בדלת אני רצה ושואלת / מי זה? / בטוחה שאשמע אותך קורא אליי מן הצד השני / פתחי לי, תני לי, זה אני. / אבל אתה אף פעם לא בא. / ומכל האיברים שפעם היו לי, נשאר רק הדגדגן. / והדגדגן שלי בוכֶה געגועים".