Black Iris III

בצהריים אני מתעפצת על הספה בסלון שלו בזמן שהוא מבשל. באוויר יש ריח של כמון ושל סוף. 

החודש האחרון כאילו נלקח מאגדה למבוגרים. אחרי כמה חודשים רצופים של דייטים מייגעים, הוא הגיע כמו נווה מדבר. הוא היה קנבס לצבוע עליו את כל הכלים שלמדתי בטיפול של השנה האחרונה, ולהכיר רנסנס מינית שידעתי שקיימת בתוכי אבל לא באמת פגשתי עד עכשיו.

אני יודעת שזה לא באמת סוף, והוא באמת גורם להכל להראות מאוד אגבי. אבל אני עצובה. למדתי כבר את כוחו של האבל, אז אני מתאבלת. על אובדן הפנטזיה, על מה שלא יהיה, על חוויית הדחייה. אז אני עצובה, עם זין בפה, עם קפה קר וקוראסון במרפסת, עם קולר ושמלה מחויטת בלי שום דבר מתחת, עם דיבור מלוכלך ובדיחות פרטיות, אני נפרדת ממנו לאורך הסופש. 

אולי בהדחקה, ואולי בהשלמה. אולי באופן שהמטפל אוהב להגדיר כ"מותאם". לא מתרסקת יותר מדי, אבל מרגישה את האובדן, מתחברת לגעגוע שיבוא.

כשהשמש מתחילה לשקוע התבשיל על הגז מתחיל להפיץ ריחות של מוכן. הבטן שלי מתכווצת מהידיעה שהיום הזה עומד להגמר, ואז הדלת תסגר מאחוריי ודברים ישתנו. "אתה לא תראה לי שום עצב, הא?" התסכול שלי מתפרץ מעל שאריות ארוחת הערב.

אחרי האוכל אנחנו מתכרבלים עירומים בחושך. אני תופסת לו את הביצים באסרטיביות. בא לי להיות אגרסיבית איתו. "תכאב אותי!" אני רוצה לצעוק עליו. "תראה לי שאני מזיזה לך!" הוא מנסה, ואולי מצליח. 

------

הדלת של הדירה נסגרת. ואחריה גם הדלת של המכונית. העולם לא קרס בטריקת הדלת, וכנראה שלא יקרוס גם מחר. עברתי פרידות קשות הרבה יותר. נעבור גם את זו. וזו אפילו לא פרידה.

למי שצריך את התזכורת: אנחנו בסך הכל קופי אדם מפותחים שנכנסים ויוצאים מחדרים על חתיכת סלע שמסתובבת סביב כדור אש בחלל אינסופי.

אז אם למשל היה לכם כנס השבוע שהצגתם בו תוצאות מבטיחות ויפות של התזה שלכם, ואז כשרציתם להמשיך לבדוק תוצאות נוספות במהלך סוף השבוע גיליתם שעשיתם טעות ובעצם המודל שלכם טוב בערך כמו הטלת מטבע, ואתם מתחילים להבין שלא הוכחתם כלום ואין לכם תזה.....

אז תזכרו שזה לא באמת משנה כלום. לחיים שלכם אין מטרה, הכל חולף, ושום לא דבר לא חשוב.

שבת שלום.

אני לא מאוד פעילה מינית בתקופה האחרונה, שלא נאמר שעברה כמעט שנה. היה נחמד שהפגישות אצל הפסיכולוג היו עלי ולא על הבנים שאני יוצאת איתם. היה נחמד לפנות לעצמי את הלו"ז, לצאת לדייטים ולראות מה יש לעולם הונילי יותר להציע לסוטה כמוני. ומסתבר שיש לא מעט. נפתחו אצלי כמה מחסומים, אני כבר לא מפחדת להיות "יותר מדי" עבור הבחורים שאני יוצאת איתם, היום אני מפחדת שהם יהיו "לא מספיק". אם פעם הייתי חושבת שאני אמות אם מישהו לא יזרום עם בדיחה גסה שלי, היום אם הוא לא צוחק אני שופטת אותו.

בכל מקרה, לפני שנה היה את אבי. בחור עדין ושונה ממני מאוד, אבל הכימיה המינית בערה בינינו. פעם ראשונה שהיינו במיטה הוא הסתכל על בית השחי השעיר שלי בעיניים נוצצות. "איך אני אוהב" הוא אמר כשהוא רכן ללקק לי את בית השחי. כשהוא זיין אותי הוא לא חשב פעמיים לפני שהוא מצץ לי את הצבעות בכף הרגל. אהבתי את הישירות, את חוסר הפחד. אחרי כמה מפגשים החמאתי לו על זה, שהוא כל כך מחובר לעצמו. והוא אמר שזה בזכותי, שיש בי משהו שמאפשר את זה. היה משהו שהתפרק אצלי בתוך הראש באותו רגע. הייתי כל כך שקועה בנקודת המבט הפסיבית שלי על סקס, שאני שם בשביל הגבר, שאני עושה מה שאומרים לי, שזה אף פעם לא ממש נכנס לי לראש שאני יכולה להשפיע על הצד השני. היום כשאני מסתכלת על זה, זה מרגיש לי אבסורדי שחשבתי דברים כאלה, אבל מסתבר שרק לפני שנה זה עדיין היה דפוס חשיבה שהיה צריך לפרק.

היום יש חתיך אחר שעושה בי שמות. וגם הוא אומר שאני מלמדת אותו דברים. אני, רנסנס הקטנה, יכולה לגרום לגבר להתחבר למיניות שלו. הפתיחות שלי שאספתי עם השנים, הכנות, הלב הפתוח שתמיד מונח על שולחן הניתוחים. חוסר השיפוטיות שאני מנסה לגייס על הפטישים שלי ביחד עם חוסר השיפוטיות האינהרנטי שלי על כלל הפטישים בעולם. אולי כולם מרגישים עבורו כמו שהרגישה הלשון של אבי על בית השחי השעיר שלי.

הוא פחות מנוסה ממני, במיוחד בתחום הבדסמ והקינק. אני חושבת שבעבר זה היה בלתי אפשרי עבורי להיות בסיטואציה כזו, להיות יותר מנוסה ממי שאמור להיות דומיננטי עלי. כי שליטה עבורי היתה בינארית: או שאתה מעליי ואז אני משחררת את עצמי לחלוטין מאחריות, או שאנחנו שווים, ואז אני משחררת את עצמי לחלוטין מחרמנות. אבל 3 שנים של טיפול כנראה היו שווים את כל הכסף, כי הסקס הזה שבו אני מביאה את עצמי באופן מלא, אבל עדיין נשלטת הוא משהו ברובד אחר. אני מתקשרת לו מה אני אוהבת יותר ופחות, והוא מקשיב והוא סקרן. הוא רוצה לטרוף את מה שיש לעולם הזה להציע, קצת כמו שאני הייתי בגיל 16. אנחנו משחקים בין השוויון לשליטה. התשוקה והכימיה כל כך שם, שגם בלי תוספות זה ממש נהדר, אבל זה אפילו יותר נהדר כשהוא קורא לי כלבה.

"אני חושבת שאני משלימה עם זה שאני לא יכולה בלי הבדסמ" אני אומרת. "אולי אחרייך גם אני לא אוכל בלי" הוא אומר. וזה גורם לי לתהות על הגוונים של זה. הפער בין הגמירות ה"וניליות" שלי לבין הגמירות עם היד שלו על הגרון שלי בזמן שהוא לוחש לי "אני אוהב שאת זונה". הקרבה שאני מרגישה אליו כשהוא מזיין לי הפה ומורח אותו על הפרצוף שלי. אני תוהה אם יש את אותם משחקים בסקס ונילי. עם איזה אלמנטים הם משחקים כדי לעלות ולרדת בין הרבדים של המיניות? כשהוא אומר שהוא לא יוכל בלי, זה יהיה אינסטנקטיבי כמו שזה אצלי? כי אצלי זה כמו רפלקס. כשהוא חנק אותי בדייט השני בזמן שהתמזמנו וגמרתי רק מזה. כי אין דבר שמחרמן אותי יותר. האם יש משהו שמדליק ככה אנשים לא סוטים? יש שם עולם שלם שאני מפספסת? ואולי אני צריכה להשלים עם הקלפים הסוטים שקיבלתי. ואולי בכלל לברך על העובדה שאני מכירה אותם כבר כל כך טוב. אני הרי לא רוצה לוותר אף פעם על המשחק הזה בין השכבות האלו. אני רוצה ערב אחד לרכב עליו, כששנינו מסתכלים במראה ומהופנטים מהישבן שלי עולה ויורד עליו, ויום למחרת להסתכל עליו במבט מתחנן כשהוא משחק בי עם היד שלו בשיער שלי.

הוא אומר שהוא חווה היום את מה שהוא היה אמור לחוות בתיכון. ובמובן מסוים גם אני. התבגרתי מינית כל כך מהר, שאף פעם לא הרשיתי לעצמי פשוט להיות ולבדוק דברים. לגלות מחדש ארצות של שחשבתי שהכרתי כל כך טוב.

------

"את יודעת, אני לא מחפש משהו רציני" הוא אומר, וכל הבלבול והסערה נשטפים ממני. ודאות זה החלק האהוב עלי בכל קשר, ויזיזות זה הדבר הכי ודאי בעולם. דווקא אחרי המילים האלו המחסומים נופלים ואני מרשה לי להתמסר יותר.

למי שלא ידע, אני סטודנטית לתואר שני.

אבל אני לא חושבת שזה משנה יותר מדי, כי שבוע הבא אני מציגה 15 דקות מול יותר מדי אנשים את מה שעשיתי בתזה עד כה, וזה יהיה השלב שבו כולם יגלו שהסתננתי לשם בטעות ויגרשו אותי עם לפידים.

אז אני כנראה עושה הסבה לזנות או משהו.

אעדכן.

מהתערוכה אנחנו מפליגים לבר. הידיים שלו עלי מרגישות כמו הדבר הכי נכון בעולם. החספוס מהדייט הראשון מתקלף, והפגיעות שלו תופסת יותר מקום. אנחנו שותים ערק, אוכלים פיש אנד צ'יפס, ומשם זורמים לעבר ג'ין וטוניק במרפסת התל אביבית שלו. מהמרפסת אנחנו נכנסים לספה בסלון, הוא מגיף וילונות, כי הוא לא רוצה שהשכנים שלו יראו את הגוף העירום שלי. זה רק בשבילו. מהספה שלו אני עוברת לרצפה, עם הזין שלו בפה שלי. כמה נעים להיות שם, עם היד בשיער, הזין שמתדפק על קנה הנשימה. הוא מורח לי את האיפור עם הזין שלו ואני מרגישה כל כך במקום.

-

הוא נענש ממני על דברים שלא באשמתו. יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה כל כך קשה לי לתת אמון, ואז אני נזכרת במה שעברתי, ואני שואלת את עצמי איך לעזאזל אני ממשיכה לתת אמון. אולי זה טמטום, אולי זה יצר השרדות, אולי זה כוח. לא לתת לדושבגים מהתיכון להכתיב את החיים שלי עד היום, אבל יש בו משהו שכל כך מזכיר לי אותם. הבטחון, הפאסון. הוא כנראה לא היה שם עלי בתיכון ואולי זה חלק מהקסם. אבל רנסנס מהתיכון עברה שדרוג או שניים בחיים.

-

הנרות דולקים בחדר השינה שלו. אני מסתכלת על הגוף העירום שלי במראה, האורות החמים מרצדים עליו. אני יותר גדולה ממה שאני רוצה, אבל פאק, אני סקסית. הגוף החטוב שלו נצמד לירכיים שלי, העיניים שלנו נפגשות כשהוא חודר אלי. אני נהנית להרגיש כל כך יפה.

-

שי. רן. דניאל. אני מניחה שיש עוד שמות. גברים שהשתמשו וזרקו. שלקחו את מה שהיה לקחת, חלקם בהסכמה, חלקם פחות. אבל הכאב האמיתי היה בשתיקה שאחרי. הנערה הכמהה לאהבה ולאישור, שנתנה, קיבלה ונהנתה נשארה לבד מול המסך הדומם של הנייד. הלב שלי נפתח, ואני חיכיתי שיפרחו בו פרחים. אבל הודעות היום שאחרי לא הגיעו. הפצע נשאר פתוח, ריק ובודד. נשארתי מתוסכלת ומטומטמת. איך אני אמורה לגרום לגברים לאהוב אותי אם לא על ידי לפתוח את הרגליים? ואם אני לא פותחת רגליים, למה שהם ירצו להשאר? אבל אחרי שפתחתי רגליים, הם יעזבו כי הם קיבלו את מה שהם רצו. לא השארתי לעצמי סיכוי. לא משנה מה אני או הם עושים, חזיתי לעצמי עתיד בודד.

-

אני מתמסרת אליו. כשהיד שלו בכוס שלי ואני גומרת כמו מופע זיקוקים ואני לוחשת לו, "אני שלך עכשיו", ומתכוונת לכל מילה. על הרצפה בדירה המשופצת בפלורנטין אני כולי שלו. אני כולי של הרגע הזה ממש.

-

שי, רן ודניאל. לא בהכרח בסדר הזה. מעצבי דעת קהל, מפסלי הרנסנס. אולי לנצח ידפקו על הדלת. אולי לנצח יוציאו יד בודדת מהקבר לרדוף אותי. הם בטח כבר שכחו אותי, כנראה שלא הייתי יותר מחור על החגורה עבורם, אבל הם חקוקים בנוירונים שלי. יעמדו מאחורי כל זין שירצה להכנס ויזהירו אותי "את רק חור". פעם אחרי פעם אני צריכה לבדוק אם יש להם משהו חכם להגיד הפעם, או שאפשר להתחיל לכסות אותם בעפר.

-----

"אל תעלם לי מחר" אני רוצה להתחנן אליו בזמן שהוא חודר אלי. אני שותקת במקום.

"איזה מזל שנכנסת לי לחיים" הוא אומר לי כשאנחנו מתכרבלים בסלון, אבל אני ממשיכה לחפש את האדמה מתחת לרגליים שלי. מסרבת לנחות.

אבד רפלקס הקאה.

המוצא הישר יכול להשאיר את זה אצלו.

יש משהו מרגש בלשים תחתונים במחשבה שמישהו יראה אותם.

זו היתה השנה האחרונה בתואר ראשון, נכנסתי לדירה מעופשת בגבעתיים. בחדר יש חלון ענק ורצפת פרקט. בעזרת כמה צמחים, החדר הפך מהר מאוד לבית. ודי מהר אחרי שנכנסתי לדירה נכנסתי גם לזוגיות, וחשבתי לעצמי שאני לא אשאר בדירה הזו הרבה זמן, כי בטח אעבור לגור עם בן הזוג שלי בעוד כשנה. אבל זה לא קרה.

עברו 5 שנים, מאז נשברו עוד כמה לבבות על רצפת הפרקט הזו. גם השותפים התחלפו. גם השנים על לוח השנה התחלפו, והנה הגיע גיל 30. אני יושבת על אותה מיטה, שבה בכיתי אינספור פעמים, והפעם עם מחט הורמונים ביד.

אני לא חושבת שזה היה החלום של בת ה25 שעברה לגבעתיים, אבל זו המציאות של בת ה30 שהיא הפכה להיות. 

יש את הדברים הטובים, יש את הטכנולוגיה שמאפשרת לי לא להתפשר. כי אם מישהו משורת הגברים שעברו בדירה הזו היו צריכים להיות האבא של הילדים שלי, כנראה שהייתי חיה חיים אומללים מאוד. 

ויש את ההחמצה, את האובדן. האובדן של החלום, של להתבגר ביחד. איך זה בכלל יהיה להכנס לקשר בגיל 30? כל הדברים שפעם היו לי מובנים מאליהם, נדחקים הצידה מהחרדה לוותר על המוכר. על המרחב האישי והנעים שלי. על החיים האהובים שבניתי. מה שבעבר היה צורך, להחשף, הפך לפחד עם השנים.

אני חושבת שהגעתי למכסה שלי של סטודנטים לתואר מתקדם במדמח או מתמטיקה שמקשיבים לפרוג ומנגנים על גיטרה. 

לא ידעתי שהמכסה קיימת, אבל הגעתי אליה. 

הצעות לטעם אחר בגברים יתקבלו בברכה.

----------

לפעמים אני רואה בחורים כל כך חמודים באתרים. נראים טוב, רגישים, קריירה, כל השיט הזה. אבל עולה השאלה החשובה, האם הפרצוף החמוד הזה מסוגל להכניס לי סטירה בזמן שהוא מזיין אותי?

ומצד שני, אני מניחה שהתמונות שלי מחייכת בים המלח לא משדרות "תחנוק אותי כשאני גומרת".

‐---------

בני 30? חנונים? שולטים? מחפשים זוגיות? מבטיחה להתעלם מכם בפרטי.

אני רואה אותך.

תכתוב מילים יפות, תקשט הכל בחוזק ובמודעות שלך. מסיכה כריזמטית שמרטיבה כל אחת.

גם אותי המסיכה הרטיבה פעם.

אבל היום אני רואה אותך.

אני רואה את השחור שבפנים. את החולשות שלך. אתה לא מתמודד עם החושך שלך, ומשליך אותו על כל מי שאין לה מספיק עמוד שדרה לעמוד מולך. 

אני רואה את האפסיות והרכרוכיות שמאחורי הידיים החזקות.

כשאתה מצליף, אני יודעת שמאחורי השוט עומד ילד קטן שלא חיבקו אותו מספיק. אני יודעת שאתה לא אוהב, לא מעריך ולא מכבד אף אחת. אתה לוקח את הכאב שלך ומפנה אותו החוצה. 

ויש שם כל כך הרבה כאב שזה יכול לשבור. כמו שזה שבר אותי. כמו שזה שבר אותה.

אז יתכבד אדוני ויתקשט בנוצות. נוצות שלמדת שהן יפות ולמדת איך לנופף בהן. אולי יש רגעים שאפילו תאמין שהן באמת באמת שלך. אבל אל תתבלבל, ואל תשכח, שיש אשה אחת בקהל שרואה שאתה תמיד היית, ולנצח תהיה - ערום.