לפניכם סיפור שלולא היה חשוב היה וודאי נבעט לארכיון האקסים. מאחר והיה חשוב מאוד ארצה ברשותיכם/ן שתהיו השופטים בו. לכן בבקשה קראו בעיון ובסיומו שזה בערך עוד 3 פרקים אשמח לחוות דעתכם.
קריאה מעניינת. (ואם יש שגיאות כתיב אז התחשבות. זה נכתב מסלפון)
היא הייתה אישה יפה בעלת נפש מיוסרת. תוצר של חיים מטורפים בעולם מטורף לא פחות.
יופיה לא פעם רק סיבך אותה. הרבה ראו בה רק אובייקט מעטים ראו בה יותר מזה.
הייתה לה נפש של משוררת והתבטאות של סופרת. כשבגרה הבינה שמותר ואפשר גם להנות.
וערב אחד זה קרה, היא פגשה בו כבדרך אגב. אדם צעיר בנפש זקנה. עייף מהחיים עייף מלחייך חיוכים מזוייפים.
משאלת המוות ליוותה אותו תמיד. הוא התיידד עימו ואמר שהמוות בחסדיו נותן את השקט והנוחם.
היא חשבה כמעט כמותו. היא עוד חשבה שורוד זה ורוד. הוא ניסה והצליח ללמד אותה ששחור זה הורוד הנכון.
שתי נשמות מיוסרות ומטורפות נפגשו. הטירוף שלהם קסם לשניהם. היא ראתה את עצמה בעיניו והוא ראה את עצמו כמעט בכל מחווה שלה.
לא פעם הם לא נזקקו כלל למילים. די היה במחשבה. וכשכבר עלו המילים על שפתיים היו צוחקים ואומרים:"בדיוק מה שרציתי לומר" עד כדי כך היו מתואמים.
שיחות ארוכות שנמשכו שעות. לילות שהתחברו לימים. ואז זה הוחלט. נפגשים.
לשאלתה "מתי"
השיב "אתמול"
אך הם הסתפקו במחר.
בדרך למפגש הנייד שלה צלצל "איפה את" נשמעה התרגשותו.
"ממש בדרך" היא ענתה.
"צבע מכוניתך? " שאל.
"לבנה" ומיד נשמעה צפירה לצידה.
היא התבוננה לצידה והבחינה בו. באותו רגע הרגישה שמשהו בה לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.
כשהחנו את רכביהם. היא בוששה לרדת מהרכב כאילו משהו אמר לה את הולכת למקום שאין ממנו חזרה.
ואם תחזרי לעולם לא תחזרי את..
הוא כמו קרא את מחשבותיה וסימן לה בידו להתקרב. כבר ממבט ראשון הוא הילך בה קסם. אבל היה זה קסם מכושף.
תנועותיה היו מהוססות. מכניות. ושוב אותו קול התחנן בפניה שתמלט.
היא פתחה את הדלת . סגרה אותה ונכנסה למכוניתו.
"הי" חייך אליה, מבטו חלא הפסיק ללוות את תנועותיה "את יפה כל כך יפה" החמיא והיא נבוכה קקטנה.
"הי" ביישן נפלט משפתיה. (פה היא העירה הערה אישית וצחקקה). היה בה משהו ילדותי.
"בוא נלך מפה. אני פה מוכרת"
"לאן" גם הוא היה נרגש.
"לכל מקום" פלטה והוא החל נוסע.
כל הדרך מבטה הרך סקר אותו. זה היה לה חדש.
"מה" שאל מדי פעם כשהתעכבה על פניו, על שפתיו.
"כלום" השיבה "אני קוראת אותך" חייכה. כשהייתה מאושרת הייתה מתחברת לקטנה שבה.
ואז היו עיניה בורקות. החיוך השובה שלה היה רך ומפלרטט בתמימות לא מתכוונת מה שגרם לכל המביט בה לגרום לליבו לנתר פעימה אחת יותר.
מזוית עינה ראתה שהוא מתבונן בה, מתפעל מיופיה הצחור. מתרשם. מחייך לעצמו על שזכה בה.
גילה היה יותר מגילו אך מאחר ונראתה טוב בקלות יכלו להראות כזוג.
הם הגיעו לצימר.
הם ישבו זה מול זו.
לא היה לה מושג מה היה עליה לעשות, היא רצתה להשלט. זה היה בעורקיה. להשתייך.להיות שלו להיות משוייכת. היא רצתה לעבוד אותו. לא פעם ציינה בפניו :"אהיה מה שתרצה. רק עזור לי לעצב את עצמי לרצונך"
"אל תדאגי נסיכה. אני אפרק אותך ואבנה אותך כרצוני" פה היא צחקה והעירה "רק אל תשכח להרכיב".
"אל תדאגי יפה שלי. לא אשכח" פה כבר הייתה ידו המהוססת על פניה מלטפת.
היא עצמה עיניה והרימה את פניה לעברו והתמכרה למגעו הנעים.
"כמה את יפה נסיכה שלי".
לשמע מילותיו לא הייתה מאושרת ממנה, הינה יושב לו גבר מולה מתפעל מיופיה קורא לה נסיכה.
קולו התנגן באוזניה, נעם לה.
הוא שכב על המיטה והיא הפשיטה אותו. בהערצה התבוננה בגוף העירום. הוא נח שם כמו אל.
הוא לא ביקש טך היא אחלה מתפשטת כמו רוצה לגמול לו על מילותיו הקסומות. היא נותרה בגופיה ותחתונים. היה לי פטיש מטורף לגופיות.
"ככה בסדר" שאלה בביישנות.
"את הכל" ענה.
"אבל שמנתי" היססה, מושכת את גופיתה לכדי שמלת ציני קצרצרה לכסות עוד קצת את ישבנה.
"את בסדר גמור" קולו לחש "בואי את בסדר. הכל בסדר. לא התאהבתי בגוף שלך" חייך "התאהבתי במה שיש פה" חייך ונגע בראשה.
והוא הושיט יד ומשך אותה אליו.
במיטה הזרה, בצימר מנוכר זה קרה. שם היא הרגישה שמכרה את נשמתה. לא היה לה מושג למי או למה, ברגעים ההם עוג הייתה מאושרת ושמחה.
הוא למד כל נקב בגופה. טעם את מיציה והשתכר. הוא היה מאושר.
הוא לימד אותה מה הוא אוהב, איך בדיוק וכמה והיא למדה.
הם היו מאושרים. דיברו על נצח משותף והכי חשוב הם התאהבו, אפשר היה לשמוע את שירת המלאכים.
אז אם הכל כל כך טוב למה הכותרת: לגן עדן וחזרה לגהינום.
יהיה המשך...