לפני 13 שנים. 27 בספטמבר 2011 בשעה 12:50
"את עצורה, אני רוצה שתלמדי להשתחרר".
"אני יודעת; אני כן יודעת להשתחרר במצבים שאני כבר לא חושבת בהם
אבל בכתיבה? בכתיבה אני מחשבת כל מילה כמעט".
"אז אל! ....תכתבי כל מה שאת חושבת מבלי לסנן מבלי להגיה"
קל לו להגיד - קשה לי לבצע.
אני על הברכים מולך?!
זה אף פעם לא מתחיל כך.
אני תמיד מגיעה עומדת, כמעט זקופה.
הראש מתחיל להיות מורכן רק כשאתה נועץ בי מבט, לא מוותר.
לא מתחרה מי ישפיל ראשון עיניו מטה. זה ברור מי.
אני לא מסוגלת להאריך מבט מול עינייך. הן ננעצות בי, ואני לא יודעת מה הן אומרות וזה מפחיד אותי.
אתה סוגר את התריסים, מבלי לסגור את הריסים.
אני מתבוננת לעבר הדבר היחיד שמרגיע אותי
שאני יודעת מה הוא אומר, מה הוא רוצה.
אני מכירה אותו, לפחות מכירה את שכמותו.
נפגשתי בהם רבות.
טיפשה הייתי פעם.
חשבתי שאם הוא אצלי, אני השולטת. ברצותי יתענג וברצוני יתפוגג.
התחלתי בזה מתוך סקרנות. שמעתי עליו. עד כמה ראיתי תמונות? אני בספק.
אנחנו מדברים על ימים של טרם אינטרנט.
על מגזינים דוגמת פלייגרל שלא העזתי לרכוש בתחנה המרכזית.
את הפעם הראשונה אני זוכרת.
אני בתוך יאוש. גבר, שידע כבר משהו עלי, לקח אותי לסיבוב במכונית. המטרה שלו היתה ברורה לו.
אני עדיין לא הבנתי.
אבל שם, ליד האיצטדיון, באור של שעות הערביים, כשכוון אותי לבין רגליו, אל הרוכסן, איזה מן עזוז נכנס בי.
גבר מבוגר, דוחה פיזית ובכל זאת, הסקרנות שבי...
הזדמנות לראות מקרוב, לחזות בפלא שרק שמעתי עליו.
גם להכיל אותי בתוכי, בפי.
לא ידעתי אז דבר. הוא הנחה לי את הראש.
הלשון שוטטה עליו, לומדת להכיר את תוי פניו. הפה התקשה להכיל את האיבר שהתקשה.
אני זוכרת שגמר.
אני חושבת שהייתי גאה בעצמי, למרות הגועל.
שכר לימוד, כך קראתי לזה בדיעבד.
***
להעביר את היד על אותה בליטה. מן הבטחה כמוסה מאחורי הרוכסן.
נזכרת כשהחלו הג'ינסים המשתפשפים.
סקרנית הייתי מביטה בהחבא לעבר החלק הבהיר בקדמת הג'ינס.
מה?! זה לא החלק הראשון שמתבוננים אליו כשפוגשים נער מושך? גבר מושך?
כמה זמן אפשר להתאפק?
פותחת את הרוכסן. לא שלי. אני לא מעניינת. המיקוד שלי הוא פה, מולי. את חיי ומותי אתן לו.
הנה הוא פה , הנה הוא כאן, הנה הוא האביר. הוא פה ביום, הוא פה בליל, נחבא בצל הקיר.
האמנם מזדמזם לי שיר בלב?
האם המהמתי?
"זה לירי מידי", הוא אומר ומחייך
ואני? מה רציתי? לחייך אותו או לענג אותו?
צריך לוותר?
סקרנית. גם כיום.
למרות שיודעת היטב מה נחבא שם, רוצה לדעת איך הוא נראה.
רוצה לדעת איך הוא בטרם רוצה לכבוש.
כשאני עדיין שולטת בו, בגודלו, יכולה לבלעו במחי יניקה אחת.
אותה יניקה.
אותה אנקה שקטה שם מעל.
הפתעתי?!
נסיגה.
תנועה קלה מולי.
כן, העינים פקוחות.
עם הגודל, בא התאבון.
מה תואר לו, איזו בת צבע, איזה הדר?!
וזה עומד להיות אצלי?! בתוכי?
מתבוננת בו, אם מתאפשר לי, אומדת את הכוחות.
מי יוכל למי.
לא לאורך זמן.
מה טעם לו?
לשון, שפתיים, יניקה, מציצה, ליקוק.
אנחה, נשימה מתקצרת.
אני בדרך הנכונה?
זה טוב לו?
הוא מרוצה?
אסורלהפסיק.
אסורלהפסיק.
שני כיוון.
אל תחשבי.
תעשי.
עיני עצומות.
שני חושים לי.
נשימות לא רגועות.
התנשפות חזקה.
אני שומעת.
בחלל הפה ריקוד אירוטי.
לשון חומקנית מרצדת, מרקדת
ובן זוגה כבד גוף נדחק קדימה, כמנסה להצמד אליה בסלואו מהיר.
החיך מתחכך, הודף אותם חזרה זה לזרועות האחר.
השפתים מאגדות אותם לאגודה אחת, מעסות.
השיניים כמו חומקות בביישנות לתוך הלסת.
לא שומעת.
הוא אומר משהו.
אני מרוכזת בתחושה.
חלקלקות, רטיבות, זה מוזר עד כמה הוא רך ובה בעת נוקשה. זה יתכן?!
הוא חוזר על דבריו.
אני מתנערת מבפנים.
עיני עצומות, אני שם בשבילו. בשביל עינוגו, בשביל אותן התנשמויות מעל.
אין מסיחין את דעתי, אין משיחין בשעת הסעודה.
יובש קל. לא קל לי.
אני מסיגה את פי אחור, לא מנתקת מגע. יש לשון. מטיילת עימה. מנוחת הלוחמת הפעילה.
יש עוד חלקים במשוואה.
חייבים לטפל בהם?
התספיק לשם כך יד מרפרפת?
שומעת תחילתה של התרגעות .
הלזה פיללתי?
הבכורה ניטלת ממני.
הוא נדחק פנימה
מנסה לקבוע את הקצב, את העומק
אני הודפת בלשון, מנסה ללכוד בשפתיים
מנסה לרקוד את המחול המטורף הזה, הדם שבי נסער, המאבק בקושי החל וכבר נגמר.
הנשימות מתעצמות, קולות חסרי מובן לאוזן שלי.
הופכת כלי. משתפת פעולה.
מנסה לנשום. קשה. המקצב בא מלמעלה, מתגבר, מסתער.
אני והוא. שם בתוככי פי. היד על ראשי. לא לסגת.
עכשיו יודעת ...
פוקחת עיניים.
מחכה לתשואות. 😄
(אוף, לא שלכם, שלו!)
או לפחות השתאות.
הערות:
לא האמנתי לו, כשאמר, שלמרות שגמר, למרות שנהנה, לא רוצה בזה יותר. הוא רוצה רק כמו שצריך. כמו שחוקי.
חשבתי פעם שזו נחלת מבוגרים מאד, שהפנימו חינוך מסויים ולא הצליחו להתנתק מהמוסכמות שהועברו דרכו.
גם לי יש מעצורים, פרי חינוך , אולי גם פרי חשיבה עצמית:)
אבל אז נתקלתי במי שהגדיל ואמר שהוא מסוגל לקרוא בזמן שמוצצים לו, עד כדי כך זה לא מזיז לו.
אז לא ניסיתי להעמיד זאת במבחן המצי(א)ות. (כן, יש כאן המון תרתי משמע).
ואני אומרת: אם נמצצים - לא נוהגים (לפחות לא אם זה נעשה במקביל ובאותו אדם)
**אזהרה: כל דמיון בין הכתוב לבין המציאות מקרי בהחלט ונסיון להדביק אותי לדברים שקרו, הינו על אחריות הקורא בלבד!
