הצעות לשם תתקבלנה בברכה

אפילו לנהוג ולבכות לא יכולתי.

לא שאפשר לראות את הדרך כשיש דמעות, אבל גם הן לא הגיעו.

אז נהגתי זועמת. אפילו הנהג של השברולט שרצה לחתוך ולהכנס לפני קלט כנראה את המבט הרושף ועצר.

ונהגתי מהר. יותר מהמותר. יותר ממה שאני מרשה לעצמי ברגיל. גם אם אני מאחרת.

והרגשתי איך הכעס מעווה את פני, מחשק את הלסתות ומאכל אותי מבפנים.

אלפי שריגי זעף התעקלו פנימה, שופעי כאב, מעקמים וחונקים כל איבר הנקרה בדרכם.

והבכי צריך לצאת.

צריך לצאת.

מייל שקבלתי ומבקשת לבדוק אם מישהו יודע מה המקור החז"לי של זה

ואם מישהו נתקל ביישום של הדברים:

שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה - סכנה לאכלם.
אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו. האוכל שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, רוח רעה שורה עליהם. עם זאת, הסכנה קיימת רק באם לא נותר בהן שרשם וקליפתם, אך אם נותר שרשם וקליפתם אין סכנה באכילתן (נידה י"ז.(
המעניין הוא שישנו איסור "הלכתי " להשאיר בצל חתוך ולאכלו לאחר זמן.אני מוכרח לציין שעד שקראתי מאמר זה לא הבנתי כלל למה,  אולי עתה דברים מתבררים.

 אני בד"כ לא נוהג להעביר מיילים אולם הפעם סקרנותי גוברת ואשמח לשמוע תגובותיכם,ואם למי מכם ישנו המקור בחז"ל ונימוק אשמח מאד לקרא.

ב-1919,כאשר השפעת הרגה 40 מיליון בני אדם, היה אותו רופא אשר ביקר בחוות חקלאיות רבות אשר נדבקו בשפעת, כדי לראות כיצד יוכל לעזור להם להילחם במחלה. רבים מן החקלאים ומשפחותיהם אכן הלכו לעולמם.

הרופא הגיע אל חקלאי מסוים ולהפתעתו כולם היו בריאים. כאשר הרופא שאל את החקלאי מה הוא עשה שגרם לכך שמצבו יהיה שונה מכל השאר, האשה השיבה שהיא שמה בצל לא מקולף בתוך כל חדר בביתה (יש להניח שלא יותר משני חדרים, באותה תקופה). הרופא התקשה להאמין שזו הסיבה שבני הבית לא נדבקו במחלה. הוא ביקש מהאשה כי תתן לו אחד מן הבצלים כדי לבדוק אותו במיקרוסקופ. האשה נתנה לרופא את אחד הבצלים ובבדיקתו הוא גילה את וירוס השפעת בתוך הבצל. ללא ספק, הבצל ספג לתוכו את גורם המחלה, ובכך שמר על בריאות בניה המשפחה.

אני שמעתי את הסיפור הזה מהספרית שלי. היא אמרה שלפני מספר שנים, רבים מעובדיה חלו בשפעת, וכן גם רבים מלקוחותיה. בשנה שלאחר מכן היא שמה כמה קעריות עם בצלים בתוך המספרה. להפתעתה, איש מעובדיה לא חלה. זה בהחלט עובד. נסו זאת וראו מה קורה. אנו ניסינו זאת, בשנה האחרונה, ולא חלינו בשפעת.

בכל זאת, יש איזושהי הערה לענין הזה, כי אני שלחתי זאת לידידה ב-אורגון, אשה אשר תמיד תורמת לי חומר בנושאי בריאות. היא השיבה לי כך:

"תודה עבור התזכורת. אני לא יודעת בנוגע לסיפור של החקלאי... אבל, אני כן ידועת שאני חליתי בדלקת ריאות, וכמובן הייתי חולה מאד. נתקלתי במאמר שבו נכתב כי יש לחתוך את שתי קצות הבצל ולהכניסו לתוך צנצנת ריקה, שאותה יש להניח סמוך לחולה למשך הלילה. נאמר שם שהבצל יהיה שחור בבוקר, בגלל החיידקים שיספוק. אכן, זה בדיוק מה שקרה.... הבצל היה ממש הרוס ואני התחלתי להרגיש יותר טוב.

עוד קראתי במאמר שבצלים ושומים שמניחים אותם בחדר הצילו רבים במגפה השחורה, לפני שנים רבות. יש להם תכונות אנטיבקטריות ואנטיספטיות."

פעמים רבות, כאשר יש לנו בעיות בבטן, אנו לא יודעים מה להאשים. אולי אשמים הבצלים שאכלנו. בצלים סופגים בקטריות וזו הסיבה שהם כל כך יעילים במניעת הצטננות והשפעת. אך זו גם הסיבה שאסור לנו לאכול בצל שהיה מונח זמן מסויים אחרי שנחתך.

שאריות בצל הן רעילות

היתה לי הזדמנות נפלאה לסייר במפעל "מולינס – מוצרי מזון", המייצרים מיונז. בהזדמנות זו עלו שאלות בנוגע להרעלות מזון, כי רציתי לחלוק עמם מה שלמדתי מכימאי.

אד, שהיה המדריך שלנו, הוא כימאי מזון אשף. במהלך הסיור, מישהו שאל אם באמת יש להיות מודאגים ממיונז. אנשים תמיד מודאגים שמיונז יתקלקל. תשובתו של אד היתה כי כל מיונז שיוצר באופן תעשייתי הוא בטוח לגמרי.

"אין אפילו צורך לשמור מיונז כזה במקרר החשמלי. לא יזיק אם יוחזק במקרר, אך ממש אין צורך בכך". אד הסביר כי גורם החומציות במיונז(pH)  נקבע לנקודה כזו שבה הבקטריות אינן יכולות לשרוד. הוא המשיך לדבר על הפיקניק הקייצי, עם קערת סלט תפוחי האדמה המונחת על השולחן, וכיצד כולם מאשימים את המיונז כאשר מישהו נעשה חולה.

אד אמר כי כאשר מדווח על הרעלת המזון, הדבר הראשון שהאחראים מחפשים הוא מתי ה"קרבן" אכל לאחרונה בצל ומהיכן הגיע אותו בצל (בסלט תפוחי האדמה?). אד אומר שהגורם איננו המיונז (אם הוא לא מיוצר בבית) אשר מתקלקל בחוץ. אלו כנראה הבצלים, ואם לא הבצלים, אז תפוחי האדמה. הוא הסביר כי בצלים הם מגנט ענק לבקטריות, במיוחד בצל לא מבושל. לעולם אין לתכנן שמירת חלק מבצל חתוך לשימוש מאוחר יותר. הוא טוען שזה לא בטוח אפילו אם נשים את שארית הבצל בתוך שקית עם רוכסן ונכניס את השקית למקרר. שארית כזו כבר מזוהמת מרגע שהבצל נחתך אפילו לזמן קצר, כך שהיא עלולה להיות מסוכנת עבורנו. (במיוחד יש להיזהר מאותם בצלים שאנו מכניסים מראש לתוך כריכי הנקניקיות שלנו בפארק!). אד אומר כי אם ניקח שארית בצל ונבשל אותה כמו מטורפים, היא כנראה תהיה בסדר, אבל אם נחתוך אותה שארית ונשים אותה בכריך שלנו, אני מחפשים צרות. הן הבצל והן תפוחי האדמה שבסלט ימשכו אליהם וגדלו בקטריות הרבה יותר מהר מאשר מיונז תעשייתי יתחיל אפילו בהתפרקות.

ועוד, אסור לכלבים לאכול בצל. קיבותיהם אינן יכולות לעכל בצל. אנא, זכרו שמסוכן לחתוך בצל ולנסות לשמרו לבישול ביום המחר, הוא הופך להיות רעיל ביותר, גם אחרי לילה אחד, ויוצר בקטריות רעילות העלולות לגרום להפרשת מרירות ולהרעלת מזון. 

אני כותבת אליכם לפני שהבטריה תתרוקן לגמרי ותהפוך לעוד כלי אין בו חפץ על פני האי הזה.

החלטתי לשנות.
החלטתי לשנות. קמתי ועשיתי מעשה.
לא נתתי להיסוסים שלי להפריע לי, לא לשאלות החטטניות של הורי: "איך תסתדרי בלי התנאים להם הורגלת?"
לא לאמירות הנחרצות של בן זוגי: "אם אינך חוזרת תוך חודש, את לא תמצאי אותי בשובך".
תשובתי הנחרצת, כי איני מתכוונת לחזור יותר, נתקלה בחיוך מגחך.
הסרתי מעלי כמו טפלון חדש את רגשות האשם שניסו לטעת בי: "מה? ככה את מפקירה את הילדים? איזו מין אמא את?
אחר כך אל תתפלאי אלו פראי אדם יצאו מהם".

הרי רציתי שינוי. יחלתי לשינוי. גם נתנו לי בעיטה הולמת - פוטרתי.
ובמקרה, ממש במקרה זכיתי בלוטו, סכום קטן אמנם, אבל כזה שנתן לי תחושה של כוח.
חיפשתי באינטרנט אי לא מיושב, נטול חיות טרף, מועשר בפרי דימיון, כזה שאוכל להיות בו אני לגמרי, עירומה ונינוחה עם עירומי,
נטולת ביקורת עצמית על מראי או על כישורי שאינם באים לידי ביטוי, מתנהלת במקצב הנוח לי,
לא נדרשת לקלוט מידע חדש כל הזמן כל הזמן, לומדת מחדש את סדרי הטבע והיקום מתוך התבוננות,
מתוך שמיעה לא מופרעת ברעש יציר אדם;
רק על דבר אחד התקשיתי לוותר. על ספרים. לקחתי איתי הרבה. אשנן אותם ברבות הימים בעל פה.
שילמתי מראש עבור הצנחה של ספרים נוספים בעוד שנה. זה היה כרוך בהרבה כאב ראש, אבל עכשיו ראשי רגוע.
מכל הטרדות. מכל המחשבות, מכל הרעש שהיה בו כל הזמן.

רציתי שינוי. קיבלתי שינוי. אני מתענגת על שינוי.
אני לומדת את האי. חוקרת כמו ילדה קטנה המגלה את העולם.
בשקוע השמש, אני מתארגנת לשינה ונרדמת מייד.
אינני נותנת לקשיים להפריע לי. להתקלח, אני טובלת במי פלג קטן. נכון, קר לי בלילה, אבל אסתדר.
מזון? הפכתי צמחונית בעל כורחי. המחשבה על לצוד או לטפל בבשר נא מדמם, צמררה אותי כל כך שויתרתי.
אני קלה יותר. בגופי, בנפשי, במחשבותי.
שוב איני מרגישה בעקיצות. יתכן שגופי התחסן.
לפעמים חסר לי קול אדם, אז אני נותנת את קולי בשיר ואיש אינו מעיר לי עד כמה אני מזייפת.
גבר? גברים? לפעמים אני חסרה אותם, אך הדמיון והיד, בעצם גם חלוק הנחל העבה המוארך והמוחלק בידי הטבע משמשים יפה.

רציתי שינוי.
עשיתי שינוי.
לשם שינוי - אני חיה!

******
******

האמנם?
האמנם הייתי מסוגלת כל כך בקלות (יחסית) לעשות שינויים בחיי?
אינני חושבת.
אני לא אוהבת שינויים. אני חוששת מפני שינויים. השינוי פירושו מקום לא נודע.
גם אם רואים את כל המתווה החדש, איני סומכת על עצמי שאסתגל אליו.
המזל שלי בגלגל המזלות הינו מזל אדמה, שאינו אוהב שינויים.
אבל לא אהבתי כאלה, עוד בטרם ידעתי שאני משתייכת לאחד המזלות.

מדוע שינוי כל כך מפחיד אותי?
האם מה שיש לי עכשיו כל כך נוח?
האם אני מרוצה ממה שאני? במה שאני עושה? בהחלטות שלי? מהדרך בה אני הולכת?
התשובה שלי היא לא.
מדברים פעמים רבות על "לצאת מאיזור הנוחות". מדוע זה קשה כל כך?
האם זה כמו לשבת על זרי הדפנה? להתבשם בריח הנצחון ולא לשאוף לעבוד על מנת להגיע לנצחון הבא?
האם זה דבר שמאפיין רק מי שאין בו יצר כיבוש? יצר תחרותי?
האם זה מאפיין רק אותי?

נזכרתי פתאום בספרון ילדים המוזכר בסרט "הזדמנות שניה", על פרדיננד הפר (איזו אסוציאציה:)) שכל מבוקשו היה לרעות בשלווה באחו;
או בבדיחה על מה הדבר המעניין ביותר שקורה בשבדיה, או באחת ממדינות סקנדינביה האחרות: כששפן נכנס לערוגת הגינה ומתחיל לכרסם את תוצרי הגינה.
אז כן, אני מחפשת את השקט. שקט שמקורו (בהעדר אטמי אוזניים :)) בבטחון שבוודאות, בד"כ.
יש רק תחום אחד, בו אני זקוקה לרעש, לרטט, לריגוש, לשינוי, להפתעה (עד גבול מסויים).

האם אני יכולה להסביר את חוסר הרצון בשינוי, כנובע מרצון בשליטה? שמה שמוכר, מה שהיה הוא שיהיה ולכן אני יודעת מה יוליד מה,
איזו אמירה או עשייה תניב איזו תוצאה.

מעניין, רציתי לכתוב על שינויים קצת אחרת.
רציתי לדבר על ההבדל בתגובה לשינוי שאדם בוחר לעשות בעצמו לבין התגובה לשינוי במקרה בו אדם נאלץ בעל כורחו לעבור תהליך של שינוי.
נראה לי , אם כך, שבפעם אחרת, אדרש שוב לנושא השינויים וההסתגלות אליהם. (למורת רוחם של קוראי המועטים שחרפו נפשם באומץ עד השורה הזו ;-).

*****
*****
הדברים נכתבו לפני חודשים ספורים.
אני צריכה לשוב ולחשוב עליהם.
יתכן מאד שהסיפור בהתחלה יופיע מחדש בנופך שונה, מתאים יותר לרוח אתר זה.

נכון שאם המזגן שלכם לא יעיל או אפילו לא בנמצא, אי אפשר לקרוא אותי בכלל? :)

ההבלחה של המודעות שאין בך שום ערך אמיתי,
שאין בך שום יכולת
ואלו שהיו , נמוגו
- מכאיבה.

ואפילו לבכות לא נתתי לעצמי.

לפעמים ממש לא נעים לי.
לא נעים לי שיש אנשים שצופים בבלוג שלי, מקווים (או שלא) לראות מה התחדש ו... מאומה.
אז נכון שיש באמתחתי מספר מילים שבכוונתי לפזר מתי שהוא כאן בבלוג,
אבל כעת אין לי כוח לכך.
לכן אתייחס רק למשהו אחד.

* * *
אתמול הקרינו שוב ב - "יס דוקו" תוכנית בשם "עשרים שניות של אושר" על צעירה בשם קרינה,
אשר אפשר לומר עליה שהיא מכורה לקפיצות בייס.
הצפייה מרתקת. אין רגע דל.
לא צפיתי מחדש.
נזכרתי שבפעם בה כן ראיתי את התוכנית, קבלתי סחרחורת רק מלצפות במקומות הקבועים (לא מלשון שוב ושוב אותם מקומות, אלא היותם נייחים)
מהם מתבצעת קפיצת הבייס.
אגיד במספר מילים שזו קפיצה, שלא ממטוס, אלא כאמור מצוקים, אנטנות, גשרים - מקומות גבוהים ונייחים ואחרי צניחה חופשית,
יש פרק זמן קצר ביותר בו ניתן לפתוח מצנח. (מידע מדוייק יותר ומורחב, אתם יודעים טוב ממני היכן ניתן לחפש).

המנחה שלה מספר, כי אחד המשפטים הראשונים שאמר לקרינה, כשבקשה להכנס לתחום היה, כי עליה לקחת בחשבון מספר דברים:
שהיא תשבור עצמות ואם אינה מוכנה לכך, שלא תכנס לתחום; שהיא תראה אנשים נהרגים אגב הספורט הזה,
והם יהיו בחלקם חברים טובים שלה, ואם אינה מוכנה לכך, שלא תכנס לתחום. ובסופו של דבר, עליה להיות מודעת לכך,
שככל שיתארך הזמן בו היא תעסוק בספורט זה, היא גם תהרג ממנו.

קרינה וחבריה מספרים על שניות של התעלות, קסם ושלווה. אושר.
אותו אושר זמני שב ומניע אותה ואת חבריה לחפש בכל פעם אתגר חדש, מסוכן יותר בסופו של דבר, כזה שיעצים או יעניק להם
מחדש את אותה תחושה חמקמקה של אושר. באחת הפעמים בהן היא דוחקת את גבולות היכולת האנושית, היא דואה עם חליפת כנף,
כשרוח מסיטה אותה אל קיר המצוק. היא נלחמת ברוח, מתאמצת להתרחק ושיקול דעתה נפגם במועד פתיחת המצנח.
הנס הוא שאינה יוצאת מזה בשן ועין.
ואף על פי כן, היא חוזרת לעשות קפיצות בייס.

צפיתי בזמנו בתוכנית הדוקומנטרית הזו ולא הבנתי.
איך בשביל אותו פרק זמן קצרצר של אושר, כאשר היא מרחפת באויר, היא מוכנה לסכן כל כך הרבה?
האמנם בלי קפיצות אלה אין טעם לחייה?

אם זכור לי נכון, הרי שבניתוח שמנסים לערוך בשאלה מה המניע לקפיצה, אומר שם מישהו: ישנו הפחד.
הם לא רוצים שהפחד יכתיב להם מה לעשות.
הפחד שולל מהם את השליטה בחיים שלהם.
לכן, הדרך להחזיר לעצמם את השליטה, היא להתגבר ע ל אותו פחד ולעשות בדיוק את הדבר ממנו הם מפחדים.
(ולא שכחתי את ענין האדרנלין, פשוט לא נכנסת אליו).


אני הופכת בראשי במחשבה על כך.
לאן אני יכולה לקחת את הדברים.
הפחד שלי לחוות דברים מסויימים בעולם הבדס"מ, גם אם טעמתי מהם כבר בעבר.
האם אני אמורה להתגבר עליו?
הרי איני לגמרי אדון למה שייעשה בי. יסוד אי הוודאות רב איפוא.
הדברים אינם לגמרי תלויים בי ואולי אף לגמרי אינם תלויים בי (וכן, אני מודעת לכך שעדיף לעשות דברים רק עם מי שנותנים בו אמון,
שרואה אותך שם).
וככל שחולף זמן רב יותר בין מעשה למעשה הפחד מתגבר.
אבל אם אלך עם חשיבה של: על החיים ועל המוות ואקוה שאחוש שוב אחר כך את אותו שקט (המקבילה ל - 20 השניות של אושר),
במה בדיוק אשלוט? הרי אני נותנת לאחר את השליטה בי אותה שעה, את השליטה בסיטואציה.

אין לי תשובות לעצמי.
בכלל לא בטוח שהצגתי לעצמי את השאלות הנכונות.

היא שמעה לא אחת את המושג שולט מנטלי.
היא הבינה שבכל שליטה מנטלית, יש גם את ההבט הפיזי, אשר מהווה כלי וסיוע כדי להשפיע על המימד המנטלי,
כדי להעצים אותו, למקסם אותו ולסייע בדחיקת גבולות שהם לא אחת פרי מחשבה, יצירי פחדים וחששות.
אולם, לא האמינה למקרא עיניה, כשהתחוור לה, שהפעם היא פגשה (כמה אירוני) בשולט המתכוון להיות מנטלי בלבד.

"מה זאת אומרת"? היא הקשתה.
"לא נפגש". כך אמר.
"לא נשוחח בטלפון", כך הצהיר,
"רק במיילים ובצ'ט".

הוא שאל אותה על פרטים שלא חשבה שיהא עליה לומר אותם בשלב כזה
והיא ענתה.

היא יוצאת מנקודת הנחה שהאיש תוכו כברו.
ובכל זאת היא קצת כועסת שלא הבהיר את הדברים מראש.
זכור לה שדיבר על דברים קטנים שהבעירו בה חלקים שנרדמו לא מזמן,
אבל חלקם היה פיזי. מאד.
הוא שואל והיא מוצאת את עצמה עונה. לא בכפיה, אלא כי היא רוצה, כי היא מרגישה שהוא אכן כזה.
שולט מנטלי.
לגישתו, זו אינה שליטה וירטואלית
והיא אינה יורדת לסוף דעתו (ירידה אחרת לא תתאפשר - הרמתי לעצמי להנחתה).
מה ההבדל?

וחם לה, משהוא שואל שאלות אישיות ובוחר במילים מסויימות (לא, אין בהן משום התייחסות למעמד או לבעלי חיים)
ו"מפקס" אותה אגב כך.

ברי, כי הוא נותן לה אפשרות להחליט, אם היא רוצה להיות שם במסגרת הזו, אחרי שידוע גם לו,
כי נפלה כבר שדודה בקורים שטווה.
אז היא מתלבטת.

וכמו בציור החידה השבועית לילד: עזרו לאורי למצוא את סבא,
גם היא מבקשת עזרה, לקבל עוד נקודות מבט אפשריות.
היא כבר שמעה משולט אחד ותיק, שזה מעניין ומאתגר,
אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן, כי הקסם מתפוגג מהר.

היש לכם דעות נוספות, נקודות למחשבה להציע?

תודה בשמה.

לפני דקות ספורות התבוננתי ברשימת הבלוגים האחרונים ופתאום הבחנתי בדבר מוזר.

מתחת לאחד מהם הופיע כיתוב:
עדכון אחרון לפני 60 דקות;
בה בעת מתחת לשני הופיע הכיתוב הבא:
עדכון אחרון לפני שעה.

ואז הכיתוב "60 דקות" התחלף ב - "שעה".

למדתי דבר חדש בתורת היחסות.:))

דוחקת. מתאמצת לדחוק. לדחוס לקטן קטן. ואז לדחוף. עמוק, עמוק פנימה. שלא ייראה. שלא יימצא.
מפזרת מעל ומסביב גרוטאות מצולקות וקצת חול, שופכת ערימת אבק שכחה, מגלגלת מעל שיירי אשפה
עודרת. מסביב, מעל, לתחח. איש לא היה כאן.
איש לא היה.

ממעמקי החושך הפרטי יש גם הארה.
בכי שנובע מסרט עצוב או שנובט החוצה מתסכול, עצב, צער, שברון לב
אינו מטהר. פשוט לא.
הוא רק גורם כאב ראש. מתמשך.

בכי שלאחר הענקת כאב פיזי נכון, כן, אפילו הצלפות שאינן לרוחי, הוא, למרבה הפתיעה, מזכך.
אין כאב ראש, יש רק שקט בראש. רק שקט.

ואז מתעטשת, האבק מתפזר, והכל נחשף. שוב תופס נפח.
רק בגלל שלא הייתי שָם לגמרי, במקום שאין בו שָם, מעולם לא היה שָם.

סערה בקצה שערה?

אתן לבטח מכירות את זה.
אותה שערה קצרה סוררת שנכנסת לה לפה אגב פעולה אינטימית משהו.
את מנסה להוציא אותה מבלי לחדול
את מנסה לחדול על מנת להוציא אותה
את מנסה לנייד אותה כלפי השפתיים
את מנסה להתעלם ממנה
ולבסוף הוא אומר לך בקוצר רוח: את לא מפסיקה! תבלעי אותה פשוט.

אם זה היה באמת פשוט, אינך חושב שהייתי עושה זאת מלכתחילה? :)

הטקסט הבא הוא ארוך למדי (במימד של בלוג) והוא גם איננו עלי.

אז קחו לכם מימיה (אה, בעצם אפשר לפעור פה לגשם או ללקק קצת מהשלוליות שניקוו בחוץ וסביר שיש גם הצעות נוספות ברוח הכלוב),
משקפת (כדי לחפש משהו אחר ברקע, אם זה לא יעניין אתכם) ופנס מאותת, לסמן (כ)שאתם סוטים.

* * * * *
"מה יש לך לחוש ככה?! את בסך הכל נוסעת לצפות בסשן".
אני יודעת ובכל זאת, הידיעה שכולנו נהיה לבושים והיא ערומה, חשופה לעינינו לתוככי עצמה מקשה עלי להרגע.
אני יודעת שלכשאגיע, אצטרך לשבת למרגלות בן זוגי הונילי. זו היתה בקשתו היחידה של המאסטר המארח.
איני מהרהרת אחרי הבקשה ובהמשך היא נראית לי אף יותר מצודקת.

הגענו. המתח גואה בי כשאיננו מאתרים את המקום והמארח אינו עונה מייד.
לכשהוא יוצא לקדם את פנינו, אני מתבקשת להיות שקטה עד להסרת כיסוי העיניים שלה.
אני צועדת על קצות אצבעותי פנימה וגם לשירותים. הקור והלחץ חברו.
המקום נעים לעין. מזמין. עבר שיפוצים מאז הפעם האחרונה בה הייתי בו.
אנחנו מתיישבים על ספה קטנה. בעצם בן זוגי מתיישב ואני נוטלת כר לרצפה ומתיישבת עליו.

היא מובלת אל החדר. ניצבת מולנו.
אמנם האור אינו דולק במלוא עוצמתו, אך הכל ברור לעין.
אדונה מורה לה להתחיל להתפשט. אל מול האורח.
המוסיקה ברקע אינה מוכרת. לא, זו איננה המוסיקה של תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים.
לבסוף היא נותרת בתחתוניה (המושקעים, יש לציין).
ככל שהיא נחשפת, אני נבוכה. עבורה. עבורי.
במבוכתי, אני נושאת עיניים רגע לעבר פניה, לוטות העיניים, מנסה לנחש על מה היא חושבת ברגע זה;
ומייד משפילה אותן, נועצת אותן בנקודה לא מוגדרת בצד.
אתם מבינים? היא עירומה, עומדת גאה, למרות שיודעת שיש שם לפחות אדם אחד זר הצופה בה - ואני חשה שלא בנוח.
(אחר כך כך, בשיחה מאוחרת, היא תודה שהודות לקשר המיוחד הזה עם המאסטר שלה, היא למדה להיות גאה בגופה,
לא לחוש בושה במה ששלה).
המאסטר שואל אותה שאלות והיא עונה. הוא כבר יודע את התשובות עליהן כבר מזמן. זה לא שהוא מצפה לתשובה שונה הפעם.
אז מה? הוא מבקש להביך אותה? להכניס אותה להלך רוח מושפל? היא, זקופה במקומה עונה בקול מונוטוני.
חושפת פרטים, מעידה על עצמה דברים קשים.
ואני, לא קל לי עם זה, למרות שיודעת. יודעת איך זה משפיע עליה. גם בין רגליה?
בהמשך, מתחילה לחלחל בי המחשבה, שאולי היה גם עלי להיות ערומה שם. בשבילה. בשבילי.
אך לא אומרת דבר.
הוא מורה לה להסיר את כיסוי העיניים. רגע קט עד שעיניה מתרגלות לאור, מתבוננות בבן זוגי ואז קולטת אותי ישובה על הכר.
לרגע נדמה היה לי כי אינה מרוצה ואני מחייכת אליה חיוך קטן לעידוד. לומר לה, אני כאן בשבילך.

היא מובלת לצינוק כשפניה אל הקרוס. התא מואר באור נרות.
בן זוגי מתיישב על כסא (בקולנוע המושבים נוחים יותר) ואני עומדת לצידו.
המאסטר שלה מצליף בה. הצליל בעת המפגש עם עור גופה משום מה אינו נקלט באוזני. כן מהדהדת בי אמירה שלו,
שאני לא אהיה מסוגלת לשאת גם עשירית ממה שהיא מסוגלת. גם באור הלא חזק, אני מבחינה בסימנים שמסתמנים ומצטברים עלי עורה.
אבל במה אני באמת מתבוננת?
בעורפה, בידיה הפרושות אל עבר הקרוס. מתבוננת בעוית, אותה התכווצות קלה שלה עם כל הצלפה והצלפה.
תמהה כיצד היא קולטת, סופגת את הכאב לתוכה, מבלי להוציא קול.
לא זו בלבד שהיא נדרשת לספור כל הצלפה ולהודות עליה, עליה גם לשוב ולבקש את ההצלפה הבאה.
אלהים, היא עומדת בזה. תרתי משמע.
ואני, צופה בלבד, מתכווצת שם בפנים עם כל הצלפה, מנסה לספור בלב ומתבלבלת.
לכשאדונה מאפשר לה לבחור את עוצמת ההצלפה האחרונה, אני לא מופתעת כשהיא מבקשת אותה חזקה.

כעת פניה אלינו.
שוב אני נבוכה מול עירומה.
המאסטר מעטר את פטמותיה במצבטים המחוברים בשרשרת ביניהם. לכשאינה מצליחה להרים את שדיה לגובה הרצוי לו
באמצעות שיניה האוחזות בשרשרת, אני מרגישה עקצוץ קל בין רגלי.
הפתרון היפהפה, חיבור השרשרת לשרשרת המחוברת לתקרה מעל. מתבוננת אל פניה, מתעוותות, יודעת כמה זה כואב ו...
אחרי שתי פעמים בהן בכל פעם מצבט אחר נשמט (ומוכרת לי ולו במעט כמה תחושת הכאב עזה אותו רגע), הוא מוותר על הרעיון.
מתברר שקרם גוף אינו ידידו הטוב של המצבט.

בשלב מסויים, בעודה תומכת את שדיה מלמטה, מתחיל המאסטר שלה להצליף בהם בשוט.
אני נרעדת. כואבת. בשבילי. בשבילה.
רואה את פניה מתעוותות ואת ראשה מורד כלפי החזה, כמנסה להגן עליו. הוא מורה לה לשמור את ראשה זקוף,
כדי לא לפגוע בפניה בשוגג ומתרגז כששבה ומרכינה אותו.
אני רוצה לבוא שמה, מאחוריה, להטות את ראשה לאחור, ללטף אותו בעדינות, לחוש דרך הרטט שבה בעוצמת ההצלפה
ונשארת במקומי.

היא מציגה בפנינו דילדו אימתני. יש לו אפילו שם חיבה בפיה.
איתו ביצעה מעשה נבלה בגינו היא נענשת.
ראיתי אותו עוד קודם מונח על המיטה. מפחיד בגודלו, בצבעו.
"יש כאלה שאינם מאמינים שהיא מצליחה להחדיר אותו אליה", אני שומעת אותו אומר.
נוזל סיכה, היא מתיישבת עליו ומתחילה להחדיר. זה מולנו. הבעתה מרוכזת. ושוב אני מרגישה מוזר.
מתפעלת מהיכולת שלה לכוף ברכיה כך. עולה ויורדת עליו. נר מטפטף שוב ושוב מעל על גווה. מצטמררת.
לרגע קט היא חדלה, גערה ומיד חוזרת למלאכתה. ושוב לא ברור אם הרטיבות עלי המגבת הינה ברובה פרי יצירתה או נוזל הסיכה.
היא יודעת שאנחנו כאן. אבל אינה איתנו. מרוכזת בו. בדבריו. כך זה מרגיש לי.

"האורח יחליט אם תגמרי היום או לא. תבקשי ממנו".
ואני, כמו הייתי שלוחתה, מבקשת במבט מבן זוגי, שיתיר לה. עבורה. עבורי.
קת השוט כאיבר מין גברי נדמית, נעטפת בקונדום. הדגמה במסגרת שיעור קצר לצופים, קרי, אנחנו.
ההבדל בין מציצה של אישה לדפיקת הפה של שפחה. אני קצת נעלבת. תוהה ביני לבין עצמי מה רע בעבודה פעילה של לשון ושפתיים
לעומת הפסיביות של ההחדרה. (כן, אומרת את זה מי שאינה יודעת לקבל דפיקת פה עמוקה).
מראה פניה המתכרכמות בשל טעמו המזויע של הקונדום מצחיק אותי, אבל אני רק מהנהנת כמכירה. לפחות את טעם הקונדום.
את הדוגמן (הקת) היא במו פיה (ידיה) בולעת עד בסיסו ואני משתנקת במקומה. איתה.

קצת אלתורים והיא נשכבת על ספסל בצד. אלקטרודות. בדגדגן, בתוך איבר המין. אין לי מושג בזה. רק שמעתי דברים מפי המאסטר שלה.
איך זה מרגיש? איך יתכן שישמש גם לכאב גדול וגם לעונג רב?!!! אני מסתכלת ולא מסתכלת.
המאסטר משתעשע בעוצמות השונות, משחק בה, נהנה מתגובותיה. "אסור לך לגמור בלא אישור".
לכשהוא משאיר את העוצמה על כנה ויוצא לרגע קט מהחדר, זעקה שלה מקפיצה אותו חזרה, היא מתקרבת לאורגזמה.
החלשת העוצמה ושוב חזרה.
דרך מעניינת להחזיק אותה על קצות האצבעות בעודה שוכבת פרקדן, גולשת לתוך העונג העצמי
ועדיין נדרשת לשמור על צלילות הדעת
"רק לא לגמור", "רק לא לגמור".

משמעמיד אותה על רגליה, פניה אל הקרוס, מוסיף עוד אלקטרודה פועלת מאחור ומתחיל להצליף, היא מאבדת את קורטוב הצלילות בה,
מבקשת על נפשה. אינני עומדת בכך, היא אומרת, מתחננת. הקטנת העוצמה כדי לאפשר רגיעה והעלאתה מחדש, עדיין מחזירים את התחנון.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מבקשת בשבילה בלב שזה יסתיים.
לבסוף הוא שולח אותה למיטה להרגע.
"היא רגילה להרבה יותר כדי להגיע לסאב ספייס" הוא מסביר לי.

***
כל האורות דולקים.
אנחנו שם והיא פעורה מולנו. מתענגת ממעשיו.
הגירוי מתחיל להתעצם בה. רעידות קטנות בלתי רצוניות פורצות מידי פעם.
עוד דבר חודר, מוחדר, בוטש בה, ברגישויות שבה. אני מרגישה את הגודש שלה, שבה, מתרומם כמו עתיד לגלוש בסערת אדירים
שאין איש צופה את מימדיה.
יודעת שמעודי לא הייתי שם.
דווקא בשל כך אני מתחננת, בלי קול, שיתן לה לגמור.

לכשניתן האישור, אני מופתעת מעוצמת הרעידות, הקולות. היא גומרת עוד ועוד ועוד.
מתפרקת, מפורקת ועדיין לא יודעת שובעה.
גם השוט שמצטרף לחגיגה ומצליף בה מידי פעם, כמו אינו מורגש בתוך כל ההוריקן השוצף הזה.
היא מגיעה לאורגזמה אחרי אורגזמה, וכשכבר נדמה שסיימה, מגיע גל נוסף ושוטף אותה.
אין צופים, אין מאסטר, יש רק גוף ופורקן, פורקן וגוף.

באפיסת כוחות, מחוייכת, אסירת תודה, היא מתרפקת על המאסטר שלה.

אחר כך, בעודה נרגעת, אני נגשת, מלטפת אותה, משוחחות בשקט.

תודה שהזמנת אותנו.
תודה שהיית את. זה לא מובן מאליו.