החלטות

מהו משחק החידות? היא בטח תהתה ושאלות קדחתניות טיילו בראשה אבל מייד שמתי לב לסקרנות שהיתה חזקה ממנה.אירה חיכתה מספר שניות נוספות ולבסוף הנהנה בעדינות כשתלתליה האדומים נעים במין גלים עדינים."כן אדוני" אמרה בקול מהוסס אך עיניה ברקו....ניגשתי אליה ותפסתי את השרשרת של הקולר וקירבתי אותה אלי בעדינות.הסתכלתי ישירות לתוך עיניה החתוליות עם עיניי הכחולות מנסה לחדור לתוך נפשה אך היא לא הסיטה את מבטה ממני."לפני שאנחנו ממשיכים"...אמרתי לה ברוך אבל בתקיפות "אני צריך לדעת עכשיו האם את מוכנה ובשלה להתמסר אליו להפקיר את גופך בידיי ולזכות בהערכתי אלייך גם אם תצטרכי לשלם על כך בכאב".עצרתי כמה רגעים כדי לתת לה לעכל את המידע ואז המשכתי."אם את מרגישה שאת לא בטוחה לגביי אני אלך ואת לא תראי אותי יותר".הרמתי את סנטרה למעלה וליטפתי את שערה בעדינות...הרגשתי את ליבה פועם במהירות."תאמרי לי שאת מתמסרת אליי,שאת שלי"... מייד לאחר שסיימתי היא החלה לדבר באיטיות אך בבהירות."אני מפקירה את גופי לידיך ואתה יכול לעשות מה שתרצה בו".... חייכתי אליה בחום וחפנתי את פניה עם ידיי ונשקתי את מצחה.הוצאתי ממכנסי הדגמ"ח השחורים שלי חוט עבה(מיתר) ופקדתי עליה לעמוד.היא עמדה בלא היסוס כשהשרשרת של הקולר מתחככת בין שדיה הרכים.תורידי את התחתון אמרתי.בזמן שהיא הורידה אותו,הסתכלתי על הסביבה שלי לחפש פריטים מעניינים שאוכל להשתמש בהם.תמיד כשאני נמצא לראשונה בבית של שפחה אני אוהב לאלתר סשן עם פריטים שנמצאים בביתה.זה הרבה יותר מרתק ומאתגר :).עיניי ננעלו על שולחן העבודה שלה שהיה ליד שולחן הסלון.מגוון של טושים,עטים וסרגלים היו שם עם ערימה של דפים צבעוניים וניירות סקיצה.חייכתי בסיפוק רב ופסעתי באדישות מופגנת מגופה הערום שנגלה אליי.הרמתי משולחן העבודה רפידיוגרף עבה(עט של גרפיקאים)בקוטר של סנטימטר וחצי.זה יספיק אמרתי לעצמי.הרמתי מולה את העט.היא נרעדה מעט מנסה לחשוב מה אני זומם לעשות עם העט.בינתיים עיניי ירדו לכיוון הכוס המתוק והורדרד שלה שנגלה מולי עם פלומה ג'ינג'ית."נצטרך לגלח אותו אבל נשאיר את זה לפעם אחרת".כן אדוני היא אמרה משפילה את ראשה."העט הזה" אמרתי לה "יזכיר לך את ההסכם שיש ביננו, מובן?"."כן אדוני"."מצויין" אמרתי "את יכולה להוריד את האטבים".היא הורידה אותם בהקלה תוך כדי שהיא ממלמלת "תודה אדוני".ראיתי את הסימנים האדומים שהותירו האטבים וחשתי גירוי עמוק.לקחתי את ידיה והתחלתי לקשור אותן במרץ."עכשיו אנחנו מתחילים במשחק"."כן אדוני"...ראיתי סומק קל של התרגשות חולף בפניה.לאחר שסיימתי לקשור את ידיהביקשתי ממנה לרדת על ברכיה ולהניח את ראשה על השטיח ואת ידיה בין רגליה כך שישבנה בלט מולי במלוא תפארתו.קשרתי את רגליה וחיברתי את הקשר אם הידיים אבל בצורה כזו שתהיה לה גישה לאיבר מינה.את השרשרת של הקולרליפפתי סביב הרגל של השולחן.רכנתי אליה וביקשתי שתלקק את אצבעי כאילו היתה הדבר המתוק ביותר.... היא ליקקה אותה באהבה רבה...לשונה מלחכת את אצבעי בתשוקה רבה.בו זמנית ציוויתי עליה לחדור עם אצבעותיה לתוך איבר מינה ולענג את עצמה.היא החלה לעשות זאת והכוס החל להיות נפוח ואדום.לאחר דקה בערך הוצאתי את אצבעי מפיה וחדרתי לאט לאט לתוך ישבנה תוך כדי שאני מסובב את אצבעי בישבנה כמו מקדחה.היא היתה באקסטזה.שאלתי אותה,"איך את מרגישה ותתארי את זה במדוייק".באנחה של עונג היא החלה לדבר."זה כל כך טוב...אני לא יודעת מה יותר טוב ,האצבעות שלי בכוס או האצבע שלך בתוך הישבן".חייכתי אליה ולאחר שתי דקות הוצאתי את אצבעי וציוויתי עליה ללקק אותה.היא החלה ללקק אותה עד שהייתי מרוצה ואז אמרתי לה להפסיק לאונן."היא היתה מאוזבת אבל לא שכחה לומר "תודה אדוני"."אין על מה" אמרתי בעודי תופס את הרפידיוגרף ומקרב אותו לחור ישבנה."עכשיו אני חותם איתך את ההסכם ביננו להיום.אם העט נופל מהישבן שלך אני מאוד אכעס אז כדי לך שאני אתקע אותו עמוק בפנים.מוכנה? שאלתי בתקיפות.היא הנהנה במהירות ועצמה את עיניה כמכינה עצמה לכאב החודר.החדרתי לאט לאט את העט פנימה בתנועות סיבוביות....בינתיים היא החלה לגנוח גניחות חלושות מעוררות חמלה."עוד מעט זה נגמר יקירתי" אמרתי באמפטיה.והיא הנהנה כשראשה שמוט על השטיח ועיניה דומעות.הפסקתי כשראיתי שהעטבולט רק כחמישה סנטימטר מישבנה."איך את מרגישה"? שאלתי כשאני מלטף עם ידי את שפתי הכוס הלח.היא גנחה מעט."זה כואב אדוני אבל זה עושה לי טוב אדוני.תודה אדוני"."את שפחה טובה אירה" אמרתי לה בחמימות וליטפתי את תלתליה השפוכים למרגלות השטיח."עכשיו נתחיל במשחק"ובלי שהיות מיותרות ישבתי על הכורסה והתרווחתי.הנחתי את השוט על השולחן."משחק החידות מזכיר מאוד את מה שמתרחש בספר "ההוביט"אם את מכירה את הקטע המפורסם של גולום ובילבו ששואלים אחד את השני את החידות?(ומי שקרה אותו יודע על מה אני מדבר).היא הנהנה לאישור "מכירה את הספר אדוני"."טוב מאוד"אמרתי "אז אם כך אני אחוד לך חידות ואת תצטרכי לענות עליהם.יש לך 10 דקות לכל חידה.במידה ותעני נכון את תזכי לעונג ממני".במידה ולא" אמרתי באיום "את תזכי לעונש ברור"? "כן אדוני".
אם כך בואי נתחיל.
סוף המשך שלישי.....

עמדתי אדמת הטרשים הצחיחה.רעד עבר בגלימתי כשהמשכתי במסעי לעבר תהום הנשייה.אינני זוכר כמה זמן עבר.רוח הרעידה את בגדי וסחפה אבק במערבולות קטלניות.אבל אני המשכתי נחוש במסעי.שום דבר לא יזיז את אמן הצללים ממטרתו.להציל נשמה.אני ידעתי שאני חשתי כלפיה דברים שלא ידעתי שאפשר לחוש.דמי בער בפנים...יכלתי להרגישו מבעבע.זעה מבורכת וצוננת נטפה על מצחי.רגשותי כלפי צרבו בחזי כמו ברזל מלובן.חייכתי לעצמי במרירות כשהסטתי את גלימתי השחורה."עכשיו היא מענה אותך"שמעתי קול זדוני לוחש במוחי.מצאתי אותה עומדת ליד נהר של מים אפורים,שקטים במעין אוירה של שקט מאיים,תפאורה קפואה אך עדיין חשתי את ריחה ואף כמעט לחוש את חמימות בשרה או מה שנשאר ממנה.זעקתי לעברה את שמה.היא הסתובבה קמעה עם חיוך מעוקל ומריר ובלשון מושחזת וקרירה אמרה לי "איחרת"....עיניה הכהות מביטות בי.עיניים שהצליחו להפיל אותי בפח.התקרבתי אליה בעדינות מיישר את עיני הפלדה האפורות שלי בקו ישר איתה.אני אוהב אותך אמרתי והאהבה הזאת מעכלת אותי.היא הסתכלה בחזרה וחייכה חיוך קטן ומקסים ששמור למקרים מאוד מיוחדים ודיברה בקול עדין והססני כפי שתמיד זכרתי..."יקירי אני מאמינה לך באהבתך אלי אבל זה לא משנה כלום כי לעצור את הסחף לא תוכל".תפסתי אותה בכוח בגלימתה הארוכה והחומה ונענעתי אותה בכוח ביודעי שרק כך אצליח לתפוס את תשומת ליבה.להעיף ממנה את הצללים הכבדים שמעיקים על נשמתה."אדרין...אני סובל בשבילך" אמרתי בקול יציב עם רעד קל."אני נשרף בכל רגע על המוקד".אני מוכן לתת לך את הלב שלי והנפש שלי."מדוע את לא מוכנה לקבל את זה שלמישהו איכפת ממך בעולם הזה " שאלתי בכעס.היא הסתכלה בי במבט אוהד אך עם שמץ של לגלוג כמו שתמיד היה לה."אנחנו לא דומים".אתה לא מכיר אותי כמו שאתה חושב....." "באמת?" סיננתי בזעם קריר ותפסתי את הגלימה שלה ובכוח זרקתי אותה למיים שם היא נבלעה לאיטה במים המוזרים.נגלה לפני גופה העירום הלבנבן...בוהק בשמש אך מלא צלקות וחתכים שעוד לא הספיקו להיסגר.... הסתכלתי בזעזוע קל ודמעות נצצו בעיני ואמפתיה כבדה החלה מציפה אותי.איזה גיהנום נורא עוברת הילדה הזו.מדוע בחרה לעצמה את דרך ההרס כשהיא לא סיימה את תפקידה בעולם.היא הצטנפה ליד סלע גדול וחד וחיבקה את שדיה והגנה על עצמה מפני הרוחות הקשות כשבידיה נצץ משהו.פגיון הרהרתי באימה.פעלתי מייד כנשוך נחש.תפסתי את ידה בחוזקה והפלתי את הסכין.עדיין החזקתי אותה חזק,מפחד שתחמוק לעבר המיים העכורים שהחלו להעלות אדוות שטניות."את רוצה כאב" אמרתי בזעם בעודי שולף מהיד השנייה את השוט שלי."הנה לך".הנחתתי את השוט בעוצמה למרות שבפנים הרגשתי שבר עמוק.הרגשתי צריבה בחזה.השוט שרק את שריקת הנץ שלו ונשך את בשרה משאיר שובל אדום כהה עם קילוח דק של דם.מעוצמת המכה כמעט נפלה אך בזכות ידי האיתנה היא נשארה לעמוד.היא הסבה לעברי מבט צעוף בכאב ודמעה אחת שזלגה מעינה השמאלית."בבקשה "היא אמרה,"אני לא פוחדת אני לא רוצה שאף אחד יחשוב עלי".שמטתי את השוט והסרתי את הגלימה וחיבקתי אותה בחוזקה."לי אכפת ממך...אני רוצה להיות המשענת שלך.חלקי איתי את הסבל שלך.אני לא אסלח לעצמי לעולם אם אני אראה אותך הולכת בנתיב המתים החיים"אמרתי בשקט חד."את יודעת מה הדבר שייסר אותי כל הלילות"? שאלתי בזעם עצור.היא הנהנה בשקט כמבינת דבר."העובדה שלא באת אליי ברגעים הקשים ביותר שלך ונאלצתי לשמוע את זה בדרכים אחרות"...סיימתי בעצב קודר.רק משפט אחד היא אמרה במקום הלוהט ההוא,שנחקק בבשרי כמו חותמת לוהטת.,תוציא אותי מהראש שלך,זה יקל עלינו רק אז אחשוב עליך... אבירי השחור והתמים"היא חיכה חיוך של כאב ששבר כל צחוק בעולם."אם כך....קולי היציב כמעט ונקרא לרסיסים "אאלץ לראשונה בעל כורחי לעזוב נשמה יפה בעולם אכזר".חייכתי בכאב..."להתראות אדרין אהובתי".ובעודי הולך ולא מסתכל לאחור כמפחד להפוך למשל אשת לוט.לבי התקשח אך נשאר בו חור בוער לעד.עיניי מלאו דמעות ....דמעות של דם.דמעות שורפות.לאחר הליכה קשה ומאומצת שנראתה ארוכה כמו ציר החיים הסתכלתי שוב לאחור.... מעולם לא הפקרתי אדם מאחור.....

בדקות אלה שאני כותב את הטקסט עבר עלי לילה לבן של דאגות ותהיות לגבי כל מיני מאורעות שאני מצוי בתוואי שלהם כמו בובת מריונטה שמיטלטלת בחוטים בלתי נראים.אבל אני מחזק את עצמי וממשיך הלאה.יצר ההישרדות אצלי תמיד מנצח בסופו של דבר.לאחר שנגמר ליל שימורים זה החלטתי לשתף אותכם בחלום שהיה לי בגיל 13 ואני עדיין זוכר אותו בבהירות..
לילה.....אני קם לפתע מהמיטה ושומע רוחות מנשבות בחלון.אני פותח לאיטי את החלון ונגלה לפני נוף מיוחד.שלג כיסה את כל הרחוב המוכר לי ועץ שחור כפחם הופיע על אם הדרך כשעל ענפיו הערומים מופיעים עלים אחדים...כסופים.וכל זאת על רקע שמיים בגווני הסגול הצנון עם קוים אדמדמים באופק.לילה סגול חשבתי לעצמי.נראה צונן אך מזמין.בעודי משתומם מהנוף שנגלה אלי אני רואה דמות או יותר נכון צל של דמות ההולכת במשעול הדרך.חשתי מייד משיכה חזקה לדמות והחלטתי בליבי שאני חייב לפגוש אותה.וברגע זה מצאתי את עצמי יוצא מהחלון ישירות על אם הדרך.לא היה זמן להשתהות.התחלתי לרוץ לכיוון הדמות אך ככל שהתקרבתי כך התרחקה הדמות ונעלמה.רגליי היו כמו עופרת יצוקה והרגשתי מאובן.קולות מוזרים החלו להופיע מהצד השני של הדרך....הלכתי לכיוון הקולות שהחלו להישמע יותר ויותר כמו מכונת ענק הפועלת בשקט.הלכתי בשביל המרוצף באבני רחובמלבניות כשפתאום זיהיתי את מבני המגורים הגבוהים שהיו ברחוב שלי אלא שכרגע הם החלו להסתובב כמו גלגלי שיניים ענקים ואיתם גם מרצפות הרחוב החלו להסתובב ברעש רועם ומקרקש.הסתכלתי באימה גלויה על המראה המרהיב וכמעט שהייתי נמחץ למוות על ידי שני המבנים אלמלא התעשתתי והתחלתי לרוץ חזרה לכיוון העץ.רגליי שוב הכשילו אותי והנה עוד מעט והמכונות משיגות אותי... בקו האופק ראיתי אגם כסוף שהופיע משום מקום כשהשמיים הסגולים משתקפים בו ויוצרים ראי טבעי.בנשימות גבוהות ובריצה איטית להכאיב קפצתי לתוך האגם אבל לא הרגשתי מים ובכל זאת הרגשתי שאני טובע פנימה.כך היתה לי צלילה ארוכה למטה עד שנחתתי על בטני.הקיבה שלי התכווצה במעין המתנה לנחיתה הכואבת אך חשתי במקום קרקע קשה את המיטה שלי ועימה הרגשת הקלה...קמתי והסתכלתי בחוץ דרך החלון.השמיים כבר לא היו סגולים אלא אפורים.אבל ירד שלג.זה היה בחורף 92 בביתי בכרמיאל.השלג היחיד שירד שם לפני שתים עשרה שנים.

בשהות הקצרה שלי פה יצא לי לקרוא מספר בלוגים ויצירות של חברי האתר ועלי לומר שהופתעתי לטובה מהרמה הגבוהה של אנשים פה ומהחמימות והקבלה.החלטתי לפרסם שיר שכתבתי אותו בעשר דקות מול המחשב בעת נקודת מיפנה בחיי שהיא לא במקרה קשורה להצטרפותי לכלוב.אל תסיקו מסקנות מהירות מהשיר.אני לא מורבידי ולא בעל נטיות אובדניות...אז אנא ממכם חיסכו ממני הצעות לטלפונים של פסיכולוגים.
אנחנו בשר ודם\3.6.04

אנחנו רק בשר ודם
ולפיכך גורלנו נחרץ
להיות בסוף חיינו קליפת בשר אפורה
לשמש דשן לאדמה ומזון לרמשים
מה קצרה היא תהילתו של אדם
אך כמה עזה היא...
כמה אדם מסוגל לאהוב ולחלום וליצור עד אפיסת כוחות
אך לעולם הוא שבוי כי בן מוות הוא
אולם בעלי הנשמה החופשית לעד יחיו

הגעתי לביתה או יותר נכון דירה שכורה ברחוב הס בהדר חיפה.לבשתי מכנסיים שחורים ונעליים מבריקות שחורות ומעיל עור שחור חדש שלא מזמן קניתי והיה שווה כל אגורה(יותר נכון כל שקל).המתנתי ליד דלתה ובדיוק של שעון שויצרי היא פתחה את הדלת.היא היתה לבושה בתחתוני חוטיני שחורים ומעין טוניקה שחורה ושקופה שחשפה את שדיה היפים
התלבושת הסקסית הזאת היוותה קונטרסט מדהים לגופה הלבן והיפה.מיותר לציין שהיה לי קשה מאוד לכבוש את ייצרי וכמעט שהתנפלתי עליה.אבל סגרתי את הדלת ועשיתי את עצמי כמתעלם ממנה והתיישבתי בנוחיות בכורסא של הסלון.היא היתה מופתעת מעט מהאדישות שלי ושאלה "התלבשתי בסדר..כמו שביקשת,מה אתה אומר"? והיא הסתובבה אלי בחיוך מבוייש כשהיא מראה לי את ישבנה המעוגל.חייכתי אליה "לא רע אפילו לא רע בכלל אבל חסר משהו..." היא עדיין לא הבינה אבל כשהתקרבתי אליה וענדתי לצווארה את הקולר הפשוט עם הרצועה משרשרת שאותו אני שם למתחילים היא נרעדה קלות.
עיסיתי מעט את כתפיה בעדינותכדי שתשתחרר והרחתי ממנה ריח טוב של יסמין."עכשיו את יכולה להביא לאדון שלך משהו לאכול" לחשתי באוזנה."בסדר הכנתי ספגטי טוב ברוטב שמנת,אני הולכת להביא"היא חייכה."רק רגע" עצרתי אותה.היא נעצרה.התקרבתי אליה והורדתי ממנה את הטוניקה.את האוכל את מביאה במגש עם שתי הצלחיות שלנו ושני כוסות על הגב שלך...זאת המשימה הראשונה שלך וחסר לך שמשהו יישפך או ייפול בדרך כי אז אני אצטרך להעניש אותך".היא הנהנה בהתרגשות והלכה למטבח.בינתיים ישבתי בכורסא וקראתי עיתון שהיה זרוק על השולחן.לאחר 10 דקות התחלתי לשמוע רשרוש של שרשרת מרשרשת על הרצפה...חייכתי לעצמי.הנה השפחה החדשה שלי מביאה את האוכל.קמתי בשביל לראות איך היא עומדת במשימתה החדשה.כשהיא הולכת על ארבע בעדינות עם קצת גמלוניות כשהמגש רועד עם כל תנועה עד שהיא הגיעה אלי.מצויין אמרתי.לקחתי את הצלחת שליושמתי אותה על השולחן ואת הצלחת שלה שמתי לפניה על הרצפה עם הסכו"ם."בתאבון לנו"אמרתי במתק שפתיים."את תאכלי על הרצפה ותשמרי שהמגש לא יזוז,יש עליו שתי כוסות עם וודקה.
היא הנהנה לחיוב והחלה לאכול.גם אני התחלתי לאכול ותוך כדי מזגתי וודקה סמירנוף לכוסות ולקחתי את הכוס שלי,לגמתי קצת והתענגתי על הארוחה הטובה.לפתע ראיתי גם אותה שולחת יד לכיוון הכוס השנייה ומקרבת אותה לפיה.ישר שלחתי את ידי לשוט הרכיבה הקצר שהיה מוסתר אצלי קמתי והעפתי את המגש בבעיטה שנפל מגבה על הרצפה בקול רם והצלפתי על ישבנה מה שהותיר עליו פס אדום.שמעתי אותה זועקת בכאב ואת הכוס שנפלה מידיה ותוכנה נשפך על הרצפה."טפשה שכמותך" אמרתי בקול תקיף "לא זכור לי שנתתי לך אישור לשתות מהכוס,היית צריכה לבקש ממני".היא הנהנה במהירות ואמרה בקול חלוש "כן אדוני,זה לא יקרה שוב".חייכתי אליה "לפחות את לומדת אבל עדיין נצטרך לתת לך עונש אבל בגלל שאת חדשה בעניין נקל עלייך" אמרתי וניגשתי אליה כשאני מלטף את ישבנה הצורב.היא הנהנה בהקלה כשדמעה אחת על לחיה."עכשיו תלקקי את המשקה מהרצפה,חבל לבזבז וודקה טובה"
היא החלה ללקק במרץ את הוודקה מהרצפה."טוב מאוד"אמרתי לה"ועכשיו לכי תביאי שני אטבים ותבואי אלי".היא קמה מהרצפה ולא שכחה גם לפנות את המגש עם האוכל.היא לומדת מהר הנהנתי לעצמי בסיפוק.לאחר דקה היא חזרה עם שני האטבים מחכה למוצא פי.עכשיו שימי אותם על השדיים שלך.היא התחילה לשים אותם על שדיה המלאים."אוי זה כואב,אפשר להוריד אותם אדוני"."שקט" סיננתי לעברה."אני אומר לך מתי להוריד אותם,ברור?"."כן אדוני"אמרה כשהיא משפילה את מבטה."יופי" חיבקתי אותה ונתתי לה נשיקה על המצח.היא הסתכלה עלי בחיוך קטן."את רוצה לשחק במשחק חידות קטן?"
"כן אדוני" היא אמרה בקול מהוסס כמסרבת להאנין למעמדה החדש... "אם כך נתחיל" התיישבתי בנוחיות כשהשוט נמצא בידיי מחכה לפקודה ממני.
סוף המשך שני

קבעתי איתה לשעה תשע בערב.אני אוהב את הלילה
תמיד מעניין בלילה.האוירה היא אחרת אבל לא נרחיב על כך... נפגשתי איתה לפני שבועיים במכללה שלי בעת שהיא ראתה את סדרת ציורי הBDSM שסרקתי למחשב :)."מרשים" היא אמרה."תודה" חייכתי."השאלה היא אם הציורים לא מזעזעים אותך"... "דווקא לא" היא אמרה מבויישת קמעה.הסתכלתי עליה.בחורה מלאה במקצת,בעלת עור לבן כחרסינה ועיניים כחולות ירוקות ושיער בגוון אדום כהה.יופי שאני אוהב.שאלתי לשמה.. "אירה" היא אמרה."מה את לומדת" שאלתי."גרפיקה" היא אמרה כשהיא נושכת קצת את שפתה במעין חיוך קטן.
"רוצה לרדת לקפיטריה עוד כמה דקות אני כבר מסיים פה" אמרתי לה בחיוך חם."סבבה",בכל מקרה התבטל לי שיעור היום"."מצויין" אמרתי.פה אני לא אלעה אותכם בפרטים ונסכם בזה שדיברנו שיחה נחמדה והתגלה הרבה במשותף ביננו ובעיקר בתחום הסאדו-מאזו.היא אמרה לי שתמיד היו לה פנטזיות בעניין אבל תמיד התביישה לנסות ולא מצאה גם פרטנר להתנסות בהן.כמובן שהתלהבתי והצעתי לה להיות שפחה מתלמד תחת כנפיי.מיותר לציין שכל העניין הלהיב אותה גם ולכן קבענו ליום חמישי בתשע..
את שאר הסיפור נמשיך בבלוג הבא
אז חכו בסבלנות 😄 אני מבטיח שבזמן הקרוב הוא יפורסם