הכל עובר

אתמול בערב, אני נשבע לכם, נתקלתי באחד מרחובות ת"א בהומלס שתלש חתיכה קטנה מאיזה קיר של בית הרוס, הניח אותה לידו ברחוב, וכתב עליה כך, ממש באותו הפונט של העטיפה המפורסמת של האלבום של פינק פלויד:  "סתם עוד לבנה בחומה".

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

אני חושב שהערכה-עצמית, הדרך להגיע אליה, היא לזכור שכולנו פה למטרה מסוימת. היקום הוא האבא(והאימא)שלנו. אנחנו כולנו מורכבים מחומר אלוהי. ושמו אותנו כאן למטרה מסוימת. ולא כולנו באנו לעולם הזה כדי להגשים את אותן המטרות. יש אנשים שנמצאים פה למטרה שונה לחלוטין מזו שבגללה אתה כאן. וזה למה כולנו קיבלנו מתנות שונות, למה יש לנו כישרונות אחרים, למה יש בנו דברים ותכונות שהם טובים ומוצלחים משל אנשים אחרים ודברים ותכונות שהם פחות טובים ומוצלחים משל אנשים אחרים. כך לדוגמה, יכול להיות מישהו שבחדר-כושר מרים בקלות משקל כפול מזה שאתה מרים בלי לחשוב על כך אפילו, ויכול להיות מישהו שמצייר כמו אמן רנאסנס כאילו זה לא ביג-דיל. רק כאשר אנחנו מתחילים להשוות את עצמנו למה שהאנשים האלו עושים, רק אז אנחנו נופלים למלכודת הזאת. תשכח מהם. אנחנו לא כאן כדי לרוץ את המרוץ שלהם. אנחנו כאן כדי לרוץ את המרוץ שלנו. אנחנו כולנו נוצרנו באופן מיוחד כדי להגשים את המטרות שבאנו להגשים. בשנייה שאנחנו שוכחים את זה, ומתחילים להסתכל על מה שאנשים אחרים עושים, ולהשוות את עצמנו אליהם, בשנייה הזאת אנחנו נופלים למלכודת של היאוש והדיכאון.

מארק טווין אמר פעם שאם היית מבזבז את כול חייך בניסיון לשפוט דג לפי יכולתו לעוף, היית מגיע למסקנה שהוא מפגר...אבל הדג הזה לא נוצר כדי לעוף, אלא כדי לנשום מתחת למים. באותו האופן, אם היית שופט ציפור לפי יכולתה לנשום מתחת למים היית מגיע למסקנה שהיא לא-יוצלחית. לא כולנו באנו לעולם הזה כדי לנשום מתחת למים. חלק מאיתנו באו לעולם הזה כדי לצייר יצירות-מופת, חלק מאיתנו באו לעולם הזה כדי לתת השראה לאנשים אחרים, ויש כאלו שבאו לעולם הזה כדי לבנות בניינים כך שיהיה לנו איפה לגדל את המשפחות שלנו. כולנו כאן מסיבות אחרות. ואסור לנו לשכוח את זה לרגע. ככל שאנחנו מתמקדים רק בעצמנו, ולא באנשים אחרים, אנחנו יכולים להימנע מ-90 אחוז מהדיכאון בחיינו.

בכל פעם שאתה מפסיק להסתכל על העבר עם טינה או מרמור - או בכל פעם שאתה מפסיק להסתכל עליו בכלל - אבל בלי להתנכר אליו ובלי לסרב ללמוד ממנו - אתה יודע שאתה עושה משהו נכון.

ערב נוסטלגי(:

כפי שכבר סיפרתי פעם אני נולדתי בקיבוץ וגדלתי בו עד כיתה ו'. ואחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי, והוא זיכרון די מוזר כשאני חושב עליו היום - ואני נוטה להאמין שהדברים החשובים ביותר נרשמים בנו עוד לפני גיל 10 - היה על היום שבו החליטו לקנות לכל הילדים בקבוצה שלי, קבוצת "חצב", מתנה לאחד החגים - אולי זה היה לראש-השנה, אני כבר לא זוכר, הייתי באמת קטן; והמתנה הייתה בלוק של דפי-ציור וחבילה של עפרונות-צבעוניים. התרגשתי נורא מהמתנה והתיישבתי מיד לצייר. וכל-כך ניהנתי לצייר את הציורים שלי עד שעברה במוחי המחשבה שאני הולך להיות צייר ולהרוויח כסף מהציורים שלי. ומה שנמשכתי לצייר באותם ימים נשכחים היו משום מה פרצופים של בני-אדם, ולכן על כל דף בבלוק ציירתי פרצוף אחר, ולאחר מכן כתבתי על כל אחד מהם איזה מין מחיר מצחיק, כמו שקל אחד נניח, לקחתי תחת ידי את הבלוק וסידרתי את כל הציורים על האבנים של שפת המדרכה לפני הכניסה לחדר-האוכל בקיבוץ.

 אתמול שמעתי מישהו אומר, "כשאתה בן עשרים אכפת לך מה אנשים אחרים חושבים עליך; כשאתה בן ארבעים כבר לא אכפת לך מה אנשים חושבים עליך; כשאתה בן שישים, אתה לומד כי הם אף פעם לא חשבו עליך מלכתחילה. "

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.