צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל עובר

אחד ועוד אחת
לפני 8 שנים. 7 במאי 2016 בשעה 17:15
אהבתי אותך כאשר
הכול היה בסדר.
אני אוהב אותך גם כאשר
הכל ישתבש.
אהבתי אותך כאשר
עיניי היו פקוחות.
אני אוהב אותך גם כאשר
הן תהיינה עצומות.
ילדת-אש תבטיחי לי שתעשי את זה.
 
אין לי זמן
לצפות בטלויזיה.
הפנים שלך הם המסך שלי.
בהן יש לי עניין.
אהבתי אותך כאשר
איבדת את מעיל הגשם שלך.
אני אוהב אותך גם כאשר
תאבדי את הפחד שלך.
ילדת-אש תבטיחי לי שתעשי את זה.
 
פעם הכיסים שלך מלאים גשם,
פעם הם מלאים בשמש.
לפעמים אני מבולבל מהשינוים האלו.
אני רק רוצה לעוף.
ילדת-אש תבטיחי לי שתעשי את זה.
 
לפעמים אני כל כך בודד,
פשוט תעשי את זה.
כול החיים שלך שיחקת בגן, בגינה, בחצר,
הגיע הזמן שתיכנסי הביתה.
 
ערב כחול-עמוק.
לפני 8 שנים. 7 במאי 2016 בשעה 9:18

" האנשים היחידים עימם אני מבקש להתרועע מעתה, הם או אמנים או אנשים למודי סבל; אלה היודעים יופי מהו, או אלה היודעים צער מהו. אף אחד אחר אינו מעניין אותי. לא שאני בא לתבוע דבר מה מן החיים. כול שאני בא לומר הוא, שאני מעוניין אך ורק בגישה דומה כלפי מהותם של החיים כמכלול....

בעת שהחכמה הופכת להיות לי חסרת תועלת, הפילוסופיה לעקרה, והמשלים והפסוקים של הבאים לנחמני כעפר ואפר בלועי, עולה תמיד אותה תנועת אהבה דוממת הפותחת בפני את כול בארות הרחמים: היא גורמת לו למדבר שיפרח כשושן, וממרירות גלותי הבודדת, מעלה אותי לאחדות הרמונית עם כול הפצועים, השבורים, ועם כול גדולי הלב..."
                                                                         אוסקר ווילד כותב מבית כלאו, מתוך "ממעמקים".
 
צהריים מוארים.
 
לפני 8 שנים. 7 במאי 2016 בשעה 6:22

 

הנה הסיפור שלי, הוא עצוב אבל אמיתי,

הוא על נערה בשם סוּ שהייתה איתי.

היא לקחה את אהבתי וגמרה לי ת'אוויר,

והתפרפרה עם כול בחור פנוי בעיר.

 

כן, הייתי צריך לדעת את זה ולא להכיר אותה בכלל,

היא שברה לי את הלב ועשתה אותי אומלל.

אז תקשיבו אנשים למה שאני אומר לכם עכשיו

ותעבירו את זה לכולם במכתב-שרשרת -

שמרו מרחק מסוּ המתפרפרת והסוררת.

                                                       (Runaround Sue, בתרגום חופשי שלי)

 

זהו, עשיתי עכשיו לסוּ וואחד שיימינג. מי בעד להוריד לי את הבלוג מהאוויר ? (:

יופי. אז כעת בנות קומו לרקוד איתי. ובלי לחשוב פעמיים. כי זה  - ואיך שלא הופכים את זה - אחד השירים הכי מקפיצים שנכתבו אי-פעם בהיסטוריה הקצרה של הרוק'נרול.

נ.ב - אתמול יצא לי לקרוא את אחד הראיונות האחרונים שנערכו עם יונה וולך, זמן לא רב לפני שהיא נפטרה ממחלת הסרטן. המראיינת שאלה אותה : "האם את מאמינה באלוהים?"

והיא ענתה: "כן, אני מאמינה. השאלה היא אם הוא עדיין מאמין בי."

ובוקר טוב בוקר אור, יום שבת.

לפני 8 שנים. 6 במאי 2016 בשעה 17:12

לעניין מה שסיפרה עליו היום ספייס, וכדי להבין מדוע אמרתי לה שתפרסם מייד את הניק שלו, בואו ניקח דוגמא קטנה.

אם גבר שולח למישהי ידיים בהחבא במקום-העבודה - ובניגוד לרצונה, כלומר מטריד אותה - והיא מקימה קול-צעקה במשרד או מעוררת מייד מהומת-אלוהים, היא עושה את הדבר הנכון.
היא עושה את הדבר הנכון. היא מסרבת להיות קורבן.
אנחנו חיים היום בזמנים מעצימים שבהם בחורה צריכה לדעת שיש בכוחה להפסיק כול מקרה כזה מייד-ולאלתר. ותודה לאל שהגיעו זמנים כאלו, כי זה לא היה כך תמיד.
כמובן שתמיד קיימת האפשרות, אם זה נעשה בהחבא או בחדרי-חדרים, כפי שדברים כאלו לרוב נעשים, שהבחורה רק ביימה את זה, ושהיא מונעת מרגש-נקם או מקנאה או וואט אבר - ומילה שלו נגד מילה שלה וכול זה.
אבל עדיין, בחורה שנוהגת כך, כלומר שבוחרת לעורר מיייד מהומת-אלוהים, גם אם היא אינה מחכה לאיזה בירור של המשטרה או של בית-המשפט - עושה את הדבר הנכון.
ותחשבו לצורך העניין שאתם מכינים את בתכם לחיים. זה הרי בדיוק מה שהייתם אומרים לה לעשות במקרה כזה: לא לעבור על זה בשתיקה, להקים מייד קול צעקה, לא לבלוע את העלבון. ובאותו הרגע ממש. אין למה לחכות.
ואח"כ - במידה ויש צורך - גם לפנות למשטרה.
ולא כל שכן ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר באאוטינג ובשליחת תמונות-עירום בדס"מיות למשפחה או בסחיטה ואיומים.
ובעיני זה גם התפקיד שלנו בתור קהילה בריאה - בריאה, ולא חולה - להעביר בצורה הכי ברורה את המסר שמקרים כאלו אינם נסבלים ואינם מתקבלים על הדעת. וכול זה חשוב וחיוני בעיני עוד הרבה לפני שפונים למשטרת-ישראל האימפוטנטית (וכולנו יודעים עד-כמה פנייה כזאת יכולה עדיין למרבה הצער להיות כרוכה באי-נעימות ובעגמת-נפש ובזמן יקר שיושחת, ושלא נדע עוד צער...) או עוד לפני שתולים אי-אילו תקוות במערכת המשפט העצלה והרקובה שלנו.
 
 
נ.ב - אחת הבעיות האמתיות שעדיין קיימות היום היא שכאשר תלונות כאלו כבר מגיעות לטיפולה של המשטרה ומתבררות כתלונות-שווא, המתלוננות כידוע אינן נענשות כלל. אפילו שלעתים חיים שלמים יכולים להיהרס בעטיין של תלונות כאלו. וזו בעיה שתהיה חייבת לבוא על פתרונה בשנים הקרובות. ואני מקווה שגם תבוא.
מישהי שבוחרת להגיש במשטרה תלונה על אונס לדוגמה - תלונה שמתבררת לאחר-מכן כתלונת-שווא - צריכה להיענש במלוא חומרת הדין. ונשים שמתלוננות במשטרה צריכות לדעת את זה מראש. רק כך סדר-הדין הפלילי יוכל לעבוד בצורה מתוקנת. 
ודי לחכימא.
 
יום שישי, את יודעת...(:
 
 
לפני 8 שנים. 6 במאי 2016 בשעה 7:37

כפי שאני תמיד אוהב לומר: "זה תמיד מרגיש טוב לגלות שאת הולכת לאיבוד בכיוון הנכון." ׁ(:

אה-הא.

 

לפני 8 שנים. 5 במאי 2016 בשעה 5:26

אני התגייסתי לצה"ל יום לפני יום-השואה - כמה סמלי מצידי, אה ?(: - וכאשר הגענו לבסיס הטירונים של גבעתי בקציעות, כדי להתחיל את השבוע של הטרום טירונות-יחידה, זה כבר היה ערב יום-השואה - ועל הרס"ר של המחנה נחה הרוח באותו היום, אפשר לומר, והוא החליט לדפוק לנו איזה נאום מטורלל וחוצב-להבות על חשיבותו ההיסטורית והמטאפיזית של יום-השואה.

גשם מדברי ומעפן ירד באותו ערב חם ולח למדי, וכולנו נראינו אומללים ומבוהלים - ובהלם-בקו"ם כמובן - כפי שהיינו אמורים להיראות ביום כזה. הוא סידר אותנו בשלשות, הרס"ר ההיסטוריון, ונתן לנו נאום באורך הגלות שאיני זוכר ממנו דבר וחצי דבר. אבל הוא חתם אותו במשפט (שנאמר בשאגה גרונית צרודה ומלאה בשיכנוע-פנימי עמוק) - משפט שאותו לא שכחתי עד עצם היום הזה.
וזה היה משפט ישר לפנתאון! - משפט בעל ערך פואטי נדיר - משפט שרק - ואך-ורק! - רס"ר בצה"ל יכול היה להעלות על דעתו - משפט שבו הוא הצליח באורח חד-פעמי, הרס"ר המחופף הזה, לאחד במשפט אחד את שתי המילים הרחוקות ביותר כנראה בשפה העברית (אם-כי ברור מה הוא ניסה לומר וכוונתו הייתה טהורה). 
והמשפט היה זה:
"וחיילים, חשוב לי שתבינו: השואה - זאת לא אוטופיה ! " (:
ובגשם הדק שירד עלינו כולנו מילמלנו לעצמנו בפליאה, " טוב באמת שהבהרת לנו את הנקודה הזו. כי עד לרגע הזה היינו בטוחים שהשואה הייתה קייטנה בטרבלינקה..."
ועד כאן רגע של נוסטלגיה.
 
נ.ב - לא מזמן יצא לי במקרה לצפות בראיון שנערך עם אחד מאחרוני הניצולים ממחנה-ההשמדה סוביבור, והמראיין שאל אותו בין-השאר את השאלה הבאה, שאלה לא רעה בכלל לשאול מישהו כזה: "מה הלקח הכי חשוב שלמדת מהחוויה ?"
והאיש הזקן הזה עצר רגע כדי לחשוב, ואז תקע במראיין חתיכת קלואז-אפ רציני ביותר ורווי-במשמעות, וענה לו כך:
"שאף אחד, אבל אף אחד ממש, לא יודע מי הוא באמת."
 
זהו יקיריי. אז זיכרו ואל תשכחו זאת כבר לעולמי-עולמים: "השואה זאת לא אוטופיה." (:
 
ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
 
לפני 8 שנים. 4 במאי 2016 בשעה 5:34
למה שאחכה עד מחר?
כבר הייתי, כבר ראיתי,
את כל הצער שמחכה לנו יותר מאוחר.

פעם, כשהרוח הקרה נשבה, כשהרוח הקרה נשבה בליבי,
היתה בריזה חמה, והיא קבעה לפגוש אותי
לתה ולאופיום ליד הבמה.

והיא תמיד הביאה לי פרחים, או שירים לא מוכרים. 
אם רק נעשה אהבה ביום, היא אמרה, יהיה לנו קל יותר 
לשאת את הצער בחלום.

אז אישה, אל תיפלי אחורה
כי שום דבר עדיין לא הוכרע.
לא אל תיפלי אחורה, כי לא הייתי רוצה
שיאונה לך רע.

ואז אשיר לך שיר על רצח,
או שאוהב אותך לנצח,
או לפחות עד שהצער ינצח.

אז אישה, אל תיפלי אחורה.
בואי תיפלי אל זרועותיי
בואי תיפלי אל זרועותיי.
 
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
לפני 8 שנים. 3 במאי 2016 בשעה 9:08

הבוקר נתקלתי במאמר של הפסיכואנליטיקאי בן-זמננו כריסטופר בולאס שבו הוא מגדיר סטייה - בהגדרה הכי רחבה של המונח בעיניו - כ"צורה ארוטית של שנאה." 

המממ... עכשיו, זו הגדרה מעניינת בעיני. 

"כול כמה שההיסטרים יכולים להיראות דפוקים ומשוגעים," הוא מסביר, " הוא או היא תמיד חביבים ואוהבים. הסוטים הם מפחידים. והם ניחנים לעתים קרובות בריגושים מיניים רעילים ובמעשים מוזרים של ייאוש. עם זאת, הסוטים מוצאים בשותף-המיני שלהם, הסוטה בדיוק כמוהם, מעין גאולה: כמחוללים או כקורבנות של מעשי-שנאה, שני השותפים חשים שכול אחד מהם גבר על האלימות הקרה עצמה. ומתוך שיתוף הפעולה הזה מגיע סוג מסויים של 'אינטימיות'..."
נו-נו...
אני תמיד אוהב לומר לאנשים שהחוזקה הכי גדולה שלי היא שיש לי יכולת להתמודד עם עצמי, לא משנה כמה זה לא נעים לי. החולשה הכי גדולה שלי, היא שאין לי יכולת כזאת. אני יודע שזה נשמע תמוה. אך למעשה, זהו סוג של נוסחה כללית הנכונה כמעט לכול אחד ואחת מאיתנו (:
 
ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
לפני 8 שנים. 2 במאי 2016 בשעה 7:27

סאדו-מזוכיזם בצורתו המודעת הוא דבר חדש מאוד במונחים היסטוריים - מצמוץ עין ממש - והוא קיים קצת יותר ממאתיים שנה בערך. סאד כותב בסוף המאה ה-18, מאזוך במאה ה-19, וזה היה לבסוף הפסיכיאטר קראפט אבינג שהעניק להם בשלהי המאה ה-19 את הכבוד המפוקפק שבשימוש בשמם להגדרת סטיות מיניות.

אז מה היה לפני כן ?  האם לפני-כן לא היו גילויים אנושיים של מיניות סאדיסטית או מזוכיסטית? כמובן שהיו - והיו גם היו. הקידמה נראית לנו תמיד גדולה בהרבה מכפי שהיא באמת (כלומר הדברים החשובים נשארים בסך-הכול אותו הדבר ). אך הגילויים הללו לא היו מודעים ולא נחוו ככאלו.
כך לדוגמא רווחה בתקופת צייד-המכשפות האמונה - ואנו מרגישים כמובן צורך לספר על כך רק מכיון שלאחרונה נצטרפו לכלוב אי-אילו מכשייפעות חינניות(: - ובכן בתקופת צייד-המכשפות רווחה האמונה על טקס שנערך על ידי המכשפה כאשר היא הייתה נפגשת עם השטן - ואכן, וידוי על קיום טקס כזה מתועד כמעט בכל הודאה שנגבתה בימה"ב מהמכשפות על ידי עינויים - טקס שבמהלכו המכשפה נושקת - ואף עושה "רימינג"(בשפה מודרנית בת-זמננו) - לפי-הטבעת של השטן, שנחשב כפה נוסף שלו. נשיקה זו, אשר זכתה לכינוי המפורסם "נשיקת הבושה", נחשבה לפי האמונה העממית כזו אשר נותנת לו את כוחו לפתות נשים.
לשטן, אני מתכוון...
כמובן שהמכשפות המסכנות מעולם לא נשקו ולא עשו רימינג לאנוּס המתוק של השטן, ואין לנו ספק בכך, ולו בגלל העובדה הפשוטה והחותכת שהשטן איננו קיים כלל. אך אנו יכולים לראות באמונה העממית הזו את הצורה הבראשיתית והלא-מודעת של כמה מין הטקסים שהחל מהמאה ה-19 ועד ימינו יהפכו להיות חלק אינטגרלי מרפרטואר-התועבה של התחום - הן בעולם של המיילדום והן של הפאמדום. ודי לחכימא (:
 
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש (:
לפני 8 שנים. 1 במאי 2016 בשעה 7:28

 

באמצע שנות העשרים לחיי הכרתי נערה יפה אחת, מוזרה ומוארת.

חודש אחרי שהכרנו, ביום ההולדת שלה, לקחתי אותה לאיזו חנות בת"א לקנות לה בגדים. היא פשטה את בגדיה בתא המדידה, יצאה עם הבגדים החדשים שמצאו חן בעיניה, ולתדהמתי השאירה את הבגדים שהיא באה איתם בחנות, כשהיא זורקת למוכרות מלאות-הפליאה: "תחלקו אותם כבר לנזקקים.".

היא חיה ממש כמו נחש שמשיל את עורו, וממשיך לחיות בעורו החדש.
עד אותו הרגע - וגם מאז ועד היום! - לא יצא לי לראות נערה שמתייחסת כך לחפצים דוממים. זה היה כל-כך שונה מה-Object fetishism  שיש כנודע למרבית הנערות הקדושות שלנו (מאה זוגות של נעלי-עקב בארון ועשרים זוגות של בגדי-ים וכיוצ"ב ).
זמן מה לאחר-מכן יחסיינו עלו על שרטון - אני הייתי אז מאוד לא מואר, אתם מבינים ?(: - וגם האינתיפאדה השנייה פרצה - והכול היה דפוק כרגיל (: - ודרכינו נפרדנו.
ואיני יודע מה עלה בגורלה.
 
וכך מסיים דוד אבידן את אחד משיריו המוקדמים - שנקרא "שיכון" - ומספר על איש אחד ששאף כול חייו למשהו יציב משלו, ושהיה בסך הכול "שכיר, שכיר גמור, ולפחות דירה משלו הוא רצה -  "לפחות דירה משלו - אמר לעצמו - לפחות דירה שתהיה כולה שלו..." - ועברו עוד עשרים וחמש שנה ובינתיים היה משלם מדי חודש סכומים ניכרים על חשבון השיכון, ועם תום עשרים וחמש השנים האמורות, והוא בן שבעים וחמש שנה לערך, היתה כבר הדירה ששילם בעדה במיטב שנות בגרותו, כולה שלו. כולה שלו...
" עכשיו אפשר היה לטפוח בשקט נפשי על הכתלים וללטוף
את כול האריחים היפים וגם לחוש שעשית משהו בחייך...
ואז לפתע למות
ממחלה קשה או מזיקנה או סתם
מהרבה-הרבה שנות עיפות ונשימה משומשת עד אינתקנה ודאגות,
אשר בהן בנית את ביתך, כפות ידיים עתיקות לופתות
ביום אחד בהיר מאוד את הקירות
של מסדרון-הבית, כמו במין רצון נואש להיווכח במשהו
מוצק ובר-קימא ולא חולף בתוך 
הערפל הפתאומי הזה אשר עטף אותך, ואת רעיתך
יפקוד ודאי תוך זמן קצר מאוד. "
 
בוקר טוב בוקר אור, ושבוע חדש וטוב.