הכל עובר
אחד ועוד אחת" האנשים היחידים עימם אני מבקש להתרועע מעתה, הם או אמנים או אנשים למודי סבל; אלה היודעים יופי מהו, או אלה היודעים צער מהו. אף אחד אחר אינו מעניין אותי. לא שאני בא לתבוע דבר מה מן החיים. כול שאני בא לומר הוא, שאני מעוניין אך ורק בגישה דומה כלפי מהותם של החיים כמכלול....
הנה הסיפור שלי, הוא עצוב אבל אמיתי,
הוא על נערה בשם סוּ שהייתה איתי.
היא לקחה את אהבתי וגמרה לי ת'אוויר,
והתפרפרה עם כול בחור פנוי בעיר.
כן, הייתי צריך לדעת את זה ולא להכיר אותה בכלל,
היא שברה לי את הלב ועשתה אותי אומלל.
אז תקשיבו אנשים למה שאני אומר לכם עכשיו
ותעבירו את זה לכולם במכתב-שרשרת -
שמרו מרחק מסוּ המתפרפרת והסוררת.
(Runaround Sue, בתרגום חופשי שלי)
זהו, עשיתי עכשיו לסוּ וואחד שיימינג. מי בעד להוריד לי את הבלוג מהאוויר ? (:
יופי. אז כעת בנות קומו לרקוד איתי. ובלי לחשוב פעמיים. כי זה - ואיך שלא הופכים את זה - אחד השירים הכי מקפיצים שנכתבו אי-פעם בהיסטוריה הקצרה של הרוק'נרול.
נ.ב - אתמול יצא לי לקרוא את אחד הראיונות האחרונים שנערכו עם יונה וולך, זמן לא רב לפני שהיא נפטרה ממחלת הסרטן. המראיינת שאלה אותה : "האם את מאמינה באלוהים?"
והיא ענתה: "כן, אני מאמינה. השאלה היא אם הוא עדיין מאמין בי."
ובוקר טוב בוקר אור, יום שבת.
לעניין מה שסיפרה עליו היום ספייס, וכדי להבין מדוע אמרתי לה שתפרסם מייד את הניק שלו, בואו ניקח דוגמא קטנה.
כפי שאני תמיד אוהב לומר: "זה תמיד מרגיש טוב לגלות שאת הולכת לאיבוד בכיוון הנכון." ׁ(:
אה-הא.
אני התגייסתי לצה"ל יום לפני יום-השואה - כמה סמלי מצידי, אה ?(: - וכאשר הגענו לבסיס הטירונים של גבעתי בקציעות, כדי להתחיל את השבוע של הטרום טירונות-יחידה, זה כבר היה ערב יום-השואה - ועל הרס"ר של המחנה נחה הרוח באותו היום, אפשר לומר, והוא החליט לדפוק לנו איזה נאום מטורלל וחוצב-להבות על חשיבותו ההיסטורית והמטאפיזית של יום-השואה.
פעם, כשהרוח הקרה נשבה, כשהרוח הקרה נשבה בליבי,
והיא תמיד הביאה לי פרחים, או שירים לא מוכרים.
אז אישה, אל תיפלי אחורה
ואז אשיר לך שיר על רצח,
אז אישה, אל תיפלי אחורה.
הבוקר נתקלתי במאמר של הפסיכואנליטיקאי בן-זמננו כריסטופר בולאס שבו הוא מגדיר סטייה - בהגדרה הכי רחבה של המונח בעיניו - כ"צורה ארוטית של שנאה."
המממ... עכשיו, זו הגדרה מעניינת בעיני.
סאדו-מזוכיזם בצורתו המודעת הוא דבר חדש מאוד במונחים היסטוריים - מצמוץ עין ממש - והוא קיים קצת יותר ממאתיים שנה בערך. סאד כותב בסוף המאה ה-18, מאזוך במאה ה-19, וזה היה לבסוף הפסיכיאטר קראפט אבינג שהעניק להם בשלהי המאה ה-19 את הכבוד המפוקפק שבשימוש בשמם להגדרת סטיות מיניות.
באמצע שנות העשרים לחיי הכרתי נערה יפה אחת, מוזרה ומוארת.
חודש אחרי שהכרנו, ביום ההולדת שלה, לקחתי אותה לאיזו חנות בת"א לקנות לה בגדים. היא פשטה את בגדיה בתא המדידה, יצאה עם הבגדים החדשים שמצאו חן בעיניה, ולתדהמתי השאירה את הבגדים שהיא באה איתם בחנות, כשהיא זורקת למוכרות מלאות-הפליאה: "תחלקו אותם כבר לנזקקים.".