הבלוג של FOR GOOD - הכל עובר

פסיכופאתיה סקסואליס

לפני 8 שנים. 29 באפריל 2016 בשעה 16:21

אז לכבוד החג נעמדה היום לא רחוק מהבית שלי מכונית של הברסלבים - אנד ווי-וואנט-משיח-נאו ומוזיקת טראנס חסידית ומוכרחים להיות שמח - ו"מנהיגם הרוחני המקומי", נקרא לו ככה, עצר אותי בדרך לפיצוצייה בקריאת "צדיק!", והבחור המזוקן הזה היה נראה לי כל-כך מצחיק-למראה ומשולהב ואקסטטי וחדור-התלהבות שנעצרתי לגלגל איתו איזו שיחה קטנה ברומו של עולם-כמנהגו-נוהג, ומתישהו במהלכה הוא אמר לי בעיניים נוצצות:

" אתה חביבי שקעת במ"ט שערי הטומאה. אבל כדברי המוהר"ן העיקר היא האמונה הפשוטה והתמימה שנשתמרה בך, שהיא כמו אמונתם של הנשים והתינוקות שרק היא יראת-השם האמתית. האם אתה מכיר את המעשייה המופלאה של הרבי על בן-המלך ובן-השפחה שנתחלפו בלידתם ? אתה צריך לקרוא אותה. היא ממש נכתבה עלייך. אתה בן-המלך שגידלה השיפחה..."

עכשיו אמרו עלי בימי חיי דברים רבים - מהם טובים ומהם פחות טובים (: - אבל את זה עדיין לא שמעתי.

בן-מלך שגידלה שיפחה...

וכמו שאני מנסה לפענח במוחי את משמעותה של המטאפורה המטורללת הזאת, הבחור לוחש לי כממתיק סוד: "כדאי לך לקרוא את זה, אלו דברי-סוד עמוקים ונפלאים ונוראיים מאד..."

אמנם איני מכיר את המעשייה המסויימת הזו, אבל נזכרתי בדברים שאמר בזמנו ישעיהו לייבוביץ על הברסלבי, ואני מצטט:

"יש במימרתו של הברסלבי על כך שהעיקר הוא אמונתם התמימה של הנשים והתינוקות מידה רבה של אי-כנות (כמעט יש לאמר: צביעות), שהרי אמונתו - שאותה אנו מכירים יפה - לא הייתה תמימה כלל, אלא דוקא מסובכת ואפילו מתוסבכת, וזרועה תכנים תיאוסופיים מיתולוגיים וגנוסטיים, ועם הרבה יסודות של פסיכופאתיה סקסואלית..."

ודי לחכימא.

כפי שאמרתי, הכול דפוק כרגיל (:

חג אביב שמח.

21

זה כמו לתת ויסקי לאינדיאנים

לפני 8 שנים. 28 באפריל 2016 בשעה 13:01

היי בניאדם, מה העניינים אתכם? נראים טוב היום ?

הכול דפוק כרגיל, אתם יודעים.

"לא לאהוב אותי," אמרתי לה פעם, "זה כמו לתת ויסקי לאינדיאנים. לא עושים דברים כאלו. זה אסור בתכלית האיסור."

יש לי נשמה רגישה ופצועה, אתם מבינים...

"אבל אהבה לא יכולה להציל אותך מהגורל שלך," היא ענתה.

"לא חשוב, " אמרתי, "לא חשוב. לא לאהוב אותי זה כמו לתת ויסקי לאינדיאנים." (:

אחה"צ מוארים. וחג חירות שמח.

27

וָאלְהַלַה הישראלית

לפני 8 שנים. 21 באפריל 2016 בשעה 10:06

אני הולך להישבר לך אל תוך הלב

אני הולך להיסדק לך אל תוך הנשמה

אני הולך להזדחל לך מתחת לעור

אל תדאגי, אני טוב בזה.

וחוץ מזה אין לי תוכניות

וחוץ מזה אין לי חובות

כבר יריתי ברובה שלי, כבר דקרתי עם הסכין שלי,

אלה לא היו חיים קלים בשבילי.

אבל בינתיים הארכתי חיים יותר מהשימוש שלי,

אז בואי שתי את המיץ שלי.

כי היום אני מחפש את וָאלְהַלַה הישראלית

איפה היא, הוָאלְהַלַה שלנו ?

אם את שומעת על זה משהו, תני לי צעקה.

בבקשה.

כי המוות הוא גלולה שקשה לבלוע.

האם יש שם מישהו?

את מי אני צריך להרוג בשביל כרטיס-כניסה ?

האם אני יכול להביא איתי חבר ?

האם אתה מדבר אליי ?

אמא ואבא, מי אתם בכלל ?

אבל אם לא אמצא את וָאלְהַלַה הישראלית,

יש לי גיהינום פרטי משלי,

גיהנום באיכות מעולה, עם מסך קולנוע אישי ואפלולי,

אני כבר ישבתי שם שנים, משחק עם הפחדים שלי.

והוא עשוי בטעם טוב, הוא מפואר,

ומלא במיניות.

ואף על פי שהרהיטים בו עשויים מדמעות

והמצב-רוח בו יכול להיות לעתים די גועלי,

אני בשליטה מלאה עליהם עם כול ההילוכים שלי.

חפות מפשע,

כל-כך קשה להבין מה זה.

אני לא יודע...

כל-כך קשה להבין מה זה בכלל.

כעס וחמדנות, קצפת עם תותים.

מעשים נחותים, נחותים...

ובכן בסך הכל

אני חייב לומר,

ובכן בסך הכול אני חייב לומר לך,

שאני די גאה בגיהנום הפרטי שלי.

אבל וָאלְהַלַה או גיהנום

הם רק חלום.

שאם רק תתעורר ממנו תגלה שאתה בן אלמוות. באמת ובתמים.

אתה בן אלמוות, כול עוד אתה בחיים.

וחג חירות שמח.

21

המחלה הזו

לפני 8 שנים. 17 באפריל 2016 בשעה 8:15

היי ילדה קטנה איך את חולמת את עצמך לתוך הקיום ?

ולמי את כבר דומָה ?

היי ילדה קטנה את כבר מטר-ושבעים מעל האדמה.

אני מכיר אדם שאהב חזק מדי

הוא יצא מדעתו, וזה לא היה קשה מדי

בגלל המחלה הזו

בגלל המחלה הזו של האהבה.

איזה קרסוליים קטנות וחמודות יש לך,

מחוך שחור בחניון חשוך.

האם הוא על זגוגית-החלון או על רשתית-העין, הלכלוך ?

ואיזה קול קטן ולוחש יש לך...

אני מכיר אדם שאיבד הכל

על המחלה זו

על המחלה זו של האהבה.

הוא הצליח להשתלט על הקנאה שלו, אבל הקנאה שלו

לא אהבה את זה.

וזה רק האינסטינקט שגורם לי להמשיך לרוץ, לחשוב, להיות.

זה רק האינסטינקט שגורם לי לחיות.

במוקדם או במאוחר ילדה, אני אגרום לך להשתומם

אני אגרום לך לדמם

אז תני לי קצת עונג

אני חי בשביל זה.

היי ילדה קטנה אני כמעט בדרך

כל-כך הרבה שנים שאת רצה לקראת

היי ילדה קטנה כבר כמעט הפכתי להיות את

היי ילדה קטנה את זורמת כמו נהר

הלילה האחרון היה כל-כך מהורהר

היי ילדה קטנה הלילה נגמר והנה השמש כבר עולה

על המחלה הזו

של האהבה.

בוקר טוב בוקר אור, ושבוע חדש וטוב.

13

משל הזן על הדגדגן-בעל-ארבעת-המיתרים

לפני 8 שנים. 15 באפריל 2016 בשעה 15:45

עוד משחר ילדותה הייתה הנערה ג'יגי חוזרת מבית-הספר, נשכבת על מיטתה כמו ג'וק הפוך על הגב, והייתה פורטת, פום-פום-פום, על הדגדגן בעל-ארבעת-מיתרי-העצבים שלה, והייתה מייצרת בתוכה תחושות נעלמות ו"צמרמורות עונג ידועות" ובורחת מהמציאות ומפנטזת פינטוזים ומספרת לעצמה סיפורים.

היא אהבה את המנגינות שהוא היה מחולל בקרבה. ילדותה לא הייתה קלה, והדגדגן היה המנוף היחידי להרמת המוראל שהיה בהישג ידה.

יום אחד פקע מיתר בכלי של ג'יגי, והיא נותרה עם דגדגן-של-שלושה-מיתרים.

ואז היתה יכולה ג'יגי לייצר פחות תחושות ולספר לעצמה פחות סיפורים, אך היא המשיכה לפרוט, פום-פום-פום, ולפנטז פינטוזים.

יום אחד פקע עוד מיתר בדגדגן של ג'יגי, והיא נותרה עם דגדגן-של-שני-מיתרים, ואז היא היתה יכולה לייצר עוד פחות תחושות חזקות ולספר לעצמה עוד פחות סיפורים מופלאים ומענגים.

אלא שהיא לא התייאשה והמשיכה לפרוט בעקשנות, פום-פום-פום, ולפנטז פינטוזים.

יום אחד פקע עוד מיתר בדגדגן של ג'יגי והיא נותרה עם דגדגן-של-מיתר-אחד, ואז היא כבר הייתה מסוגלת לייצר בתוכה רק כמה תחושות בסיסיות ורק לחזור בוריאציות שונות על אותה הפנטזיה-הבסיסית. וזה גם היה השלב שבו היא בחרה להירשם לכלוב.

אבל יום אחד פקע גם המיתר האחרון בדגדגן של ג'יגי והיא נותרה עם דגדגן-בלי-מיתרים.

ואז היא הייתה יכולה לחוש את כול התחושות שבעולם.

וסופ"ש רגוע-ופרוע (:

26

קודם יתפרק בךְ יסוד האדמה, אחר-כך יתפרקו המים, האש והאוויר.

לפני 8 שנים. 11 באפריל 2016 בשעה 6:22

אני כבר עובדת על זה הרבה זמן, היא אמרה

ועכשיו אני לכודה במלכוד מרושע.

אתה הצעת לי אהבה, אבל זרקתי אותה מהחלון

לא יכולתי לשמוע אותךָ, כי הייתי עסוקה מדי בצעקות

כמו צבוע צוחק נגמרה לי הנשימה

צילמתי את החיים שלי עד שלא נשאר ממני כלום

זה סיפור ישן נושן, אני מניחה

מחיר כבד על פוזה כבדה.

תדאג לי

מישהו צריך לדאוג לי

ואתה נראה לי די טוב בזה.

איש זבל בינלאומי

החלטתי שזה מה שאני

אני צריכה מישהו שימשוך אותי החוצה

אני שוקעת בזה כמו משוגעת

תדאג לי

עשיתי כמיטב יכולתי

עכשיו תעשה אתה את השאר.

ילד קטן, קח את הצעצועים שלך

ושים אותם על השולחן

שים את כול צעצועי-המין האידיוטיים שלך על השולחן

אני אף פעם לא נהניתי מהם בלי אהבה

אבל צריך להיזהר ממני

לפעמים אני נחש

אני לעולם לא סולחת ואני לעולם לא אשכח.

שכשהייתי זקוקה לך,

אתה רק השתמשת

השתמשת וקרעת אותי לגזרים

אז הנה אני הולכת לבד על הגשר השבור

מוצצת קוביות סוכר

מרגישה ספק וריקנות

מה אימא שלך לא סיפרה לךָ

שהאנשים השמחים באים בחינם ?

תני לי להגיד לך משהו חשוב, אמרתי בחזרה. את מקשיבה ?

כאשר הפחד שלךְ נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים; וכאשר הוא נוגע בסבלך שלךְ הוא הופך לרחמים-עצמיים. את מבינה ?

אבל כאשר אהבתך נוגעת בכאבו של מישהו, היא הופכת לחמלה.

רק שהיום את עדיין צריכה אהבה כמו שמכור-להימורים צריך את הצ'יפים

כמו שזמרת-פופ גרועה צריכה ת'קליפים

כמו שהומלס צריך את הרחוב המטונף שלו או כמו שחייל בטירונות צריך ת'לו"ז

וכמו שהמשורר צריך את החרוז.

אבל יום אחד, כשתאהבי באמת, אהבה עזה-כמוות, בואי ואספר לך מה יקרה לך.

כן, תני לי לצייר לךְ תמונה קטנה של העתיד...

קודם יסוד האדמה שבך יתחיל להתפורר ולהתפרק ולסגת אל תוך המים. גופך יתחיל לאבד מכוחו, ויהיה לך קשה לקום. את תחושי כאילו את נופלת, שוקעת מתחת לאדמה, כאילו הר ענק מעיק עלייך. לא יהיה לך נוח בשום תנוחה, גוון פנייך ידהה ויהפוך חיוור. האדמה תאבד מכוחה לשמש לך בסיס, ויבליחו חזיונות תעתועים.

אחר כך תתחילי לאבד שליטה על נוזלי גופך, כי גם יסוד המים שבך יתחיל להתאדות. אפך יתחיל לדלוף, תהיה גם הפרשה מהעיניים, כול מיני דמעות. יהיה לך קשה להזיז את הלשון. תהיה לך תחושת יובש בשקיות העיניים, שפתייך יהיו מכווצות ונטולות דם, את תהיי רועדת ומפרפרת, והתחושה תתנודד בין כאב ועונג, חום לקור. תודעתך תהיה מעורפלת, מתוסכלת, מוטרדת ועצבנית. את תרגישי כאילו את טובעת באוקיאנוס או נסחפת בידי נהר אדיר. כי יסוד המים שבך יתחיל להתמוסס אל תוך האש. את תראי חזיון של אובך ובו מתערבלים תלתלים של אד.

אחר-כך פיך ואפך יתייבשו לחלוטין. כול חמימות גופך תלך ותישאב ממך, מן הרגליים והידיים לכיוון הלב. ואת תחושי חמימות רותחת עולה מקודקודך. יהיה לך קשה לשתות ולאכול. תודעתך תיטלטל בין בהירות לבלבול, ולא תוכלי לזכור את שמותיהם של בני משפחתך וחברייך. או אף לזהות אותם. צלילים ומראות יתערבבו זה בזה. יותר ויותר יהיה לך קשה לקלוט מה מתרחש מחוצה לך. התחושה הפנימית תהיה של התאכלות באש, כאילו את עומדת במרכזה של להבה מתלקחת או שכול העולם נאכל בתופת של אש. ואחרי שיסוד האש שבך יתפוגג כולו לתוך האויר, את תראי לנגד עינייך ניצוצות אור אדומים המבזיקים ומחוללים מעל לאש פתוחה, כמו גחליליות.

לאחר-מכן יהיה לך יותר ויותר קשה לנשום. האוויר כאילו יברח מראותייך. ואת תתחילי להיחנק ולחרחר. שאיפות האויר יהפכו קצרות ומאומצות, ונשיפותייך ארוכות יותר. העיניים יתגלגלו כלפיי מעלה, ואת תהיי דוממה לחלוטין. הכול יהפוך להיות לערפל מטושטש. ואת תתחילי להזות. יהיו לך חזיונות.

אם היתה יותר מדי שליליות בחייך, יהיו לך חזיונות מפחידים. אם חיית נכון, בנדיבות וחמלה, יהיו לך חזיונות מאושרים ושמימיים.

את תרגישי כאילו רוח עזה מטאטאת את כול העולם כולו, רוח מתערבלת ואדירה, שלא תשאיר ממנו זכר.

ואחר כך יהיה אור צלול ופשוט וטהור שימלא את הכול. ככה אומרים.

אני עדיין לא ראיתי אותו.

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

32

הסטודנט הירושלמי לקרימינולוגיה

לפני 8 שנים. 9 באפריל 2016 בשעה 5:11

השרשור הנ"ל -https://thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=37075

הזכיר לי את דבר פגישתי עם הנער היהודי המדובר העונה לשם נועם, פגישה שהתרחשה לפני כמה שנים טובות. הוא היה נער ירושלמי כשרוני חביב ומאיר עיניים שעשה את התואר-השני שלו בקרימינולוגיה, והוא היה נראה לי בזמנו קצת יותר מדי מבוהל מהחיים. הוא פנה אליי - בנועם כמובן(: - וביקש לראיין אותי למחקר הקטן שלו, ונפגשנו בבית הקפה שעל פינת הרחובות דיזינגוף-ז'בוטינסקי. הנושא שהוא בחר לעצמו לתיזה היה "סאדו-מאזוכיזם" באופן כללי, ובאופן ספציפי יותר - הגבולות שבין הפרקטיקה הסאדו-מאזוכיסטית והחוק-הפלילי, נושא שלכאורה - ועל פניו - ורק לפנים משורת הדין - היה עליי להתייעץ קודם עם העורך-דין שלי לפני שאני משיב בכנות לשאלות הנוגעות אליו. ווינק ווינק (:

הנער הקליט אותי במשך שעה וחצי בערך (!) לטייפ-מנהלים כשאני מלמלם-ומקשקש על המיניות שלי, ומקשקש-ומלמלם בכלל.

כמובן שאני באופן אישי לא סיפרתי לו שנאנסתי (: וגם לא שנאלצתי ללכת למשטרת-ישראל האימפוטנטית כדי להגיש איזו תלונה. אבל כן סיפרתי לו - כי הוא כל כך התעניין בכך - על מקרה אחד לפחות שידוע לי עליו אישית וממקור-ראשון של מישהי שבחרה שלא להגיש תלונה במשטרה אחרי מקרה כזה.

וכך נפתחה השיחה "ההיסטורית" הזאת בינינו :

הנער הקרימינולוג : "תגיד פור גוד, אתה... שולט, נשלט ?"

אני: " תראה, אני - רק במצבי רוח מסויימים כמובן - יכול ליהנות משני התפקידים. יש לי מנגנון-נפשי גמיש. גמיש ויצירתי. ואין לי יותר מדי פיקסציות או בעיות של אגו ודימוי-עצמי. לא יותר מדי, בכול אופן... אני יותר מדי נהנתן בשביל פיקסציות, אתה מבין אותי ? ואני גם נהנה מסקס ונילי... כמובן, ולמותר לציין, שאני יכול ליהנות מהם רק אם יש לי פרטנרית טובת-מראה וטובת מזג, בעלת עולם פנימי עשיר, אינטליגנציה טבעית גבוהה, ושפויה יחסית. ואין יותר מדי כאלו בכלוב, כנודע. "

הנער: " אז אתה מתחלף ?"

אני: " לא. אני תמיד ככה. "

(:

מאוחר יותר בשיחה, ואפרופו השאלה על השטחים האפורים שבהם הפרקטיקה הסאדו-מאזוכיסטית יכולה לגלוש אל התחום הפלילי, היתה לקרימינולוג-העתיד התעוזה לשאול אותי אם בתור "נשלט" הייתי יכול נניח לחשוש לתת לאישה לקשור אותי, שמא היא לא תעצור גם אם אומר לה את מילת-הביטחון. עניתי לו כך: "נערי היקר, יש לך אי-הבנה יסודית. אלו פחדים שיש לרוב רק לבחורות. כי הרי הנערה הענוגה יודעת שהיא תצטרך מתישהו להתיר ולשחרר אותי, במוקדם או במאוחר. נכון או לא ? אז אם היא תרשה לעצמה להתנהג כמו בהמה, אני אשחט לה אחר כך את האמא. הבנת למה היא לא תעשה את זה ? חוצמיזה, אני אוהב להכיר קודם את האנשים שאני משחק איתם. "

ועד-כאן רגע של נוסטלגיה.

אבל הנושא בהחלט נראה לי חשוב ורציני.

נ.ב - ועיתון הארץ הוא לא "עיתון לאנשים חושבים". הוא עיתון לאנשים שאין להם סבלנות לקרוא ספרים (:

ובוקר טוב בוקר אור, יום שבת.

37

ויליאם בלייק ואבא-אף'חד

לפני 8 שנים. 7 באפריל 2016 בשעה 15:51

וילאם בלייק הוא אחד המשוררים האהובים עליי ביותר. הוא ניחן ביכולת להבין היטב את הטבע האנושי, ובחוש מרשים ומקורי לשפה ומצלוליה. או במילים אחרות: הוא מזכיר לי את עצמי. ברגעיי הטובים יותר כמובן (: שנינו אף הואשמנו כבר בעבר הן בנרקיסיזם והן במגלומניה - האשמות שהוטחו בנו כמובן, ולמותר לציין, על ידי נערות שלא ידעו יותר מדי מהחיים שלהן (: - אבל בניגוד אליי, שנהנה מחזיונות רק תחת השפעת סמים מסויימים, בלייק התברך באופן טבעי בחזיונות הלוצינטוריים - ולכן הוא מתואר לרוב כ-Visionary poet - שכן מילדותו ועד אחרית ימיו היו לו חזיונות - חזיונות ממש ולא רק פנטזיות-מיניות החוזרות על עצמן בקצב הטכנו, כמו אלו שיש לנערות-הכלוב הקדושות שלנו (: - והוא התעקש כול חייו על ממשותם ועל תקפותם.

בילדותו הוא אפילו חטף פעם מכות מאימו החרדתית מפני שהתעקש על אמיתותם של חזיונותיו. אבל הוא העיד על עצמו לאחר התקרית:

"מה שלאחרים נראה כסתם זוטות

אותי ממלא חיוכים ודמעות."

(:

הוא היה משורר גדול, ומאמין גדול.

אבל האלוהות שבלייק האמין בה היתה בתוכו פנימה. הוא ראה בסגידה למשהו שנפרד מאיתנו מעשה איוולת, והוא התנגד לאלוהים של הכנסייה. הוא קרא לאל השמיים המחוקק אבא-אף'חד (Nobodady) - לא רע, אה ? - אשר אינו קיים אלא כפרי של אשלייה אנושית וכמקור האמתי של החטא.

בשיריו הנבואיים מתאר בלייק את נתיב השיבה לגן-עדן ארצי, שבעבור בלייק הוא מחוז של "בוהק ירחי ענוג, ורוך של הזיה מינית", מקום שבו "הפכים מוחלטים נכונים באותה המידה."

בשירו האפי "ירושלים" הוא גם מסביר לנו, היהודים:

"אויביו הגדולים ביותר של האדם

קמים לו מתוך ביתו ומשפחתו..."

והוא גם כותב לנו באיזו עליצות בריאה:

"לילה ויום בתורה נחקור

אבל למה שאתם קוראים חושך, אני קורא אור." (:

הוא נולד למעמד נמוך ואת השכלתו קנה לו בכוחות עצמו. הוא כה תעב חוקים עד כי אביו לא העז לשלוח אותו לבית-הספר. עד כדי כך... כפי שאמרתי, הוא מזכיר לי את עצמי. בלייק היה ארגון דתי של אדם אחד בעל תיאולוגיה ומטאפיזיקה משלו. הוא תמיד היה אומר: "או שיש לך תוכנית משלך לחיים, או שאתה תשתעבד לתוכנית של מישהו אחר." ובכול שירתו מפעמת רוח משחררת וליבידינלית. הוא הקדים את הביטלס בשנים רבות ובשירו "חזיונות בנות אלביון" הוא חוזה את מיגור היגון על ידי האהבה החופשית. משולש של עונג יבוא במקום משולש הקנאה לאחר. "אני קורא, אהבה! אהבה! אהבה! אהבה שמחה, שמחה! משוחררת כרוח בהרים! "

אבל הוא גם ידע היטב שכול עוד אנו חיים "בעולמם של בני התמותה", בלשונו, נגזר עלינו לסבול.

מהו המחיר של הניסיון האישי בחיים, הוא שואל את עצמו באחד משיריו ?

והוא עונה: המחיר, בפשטות, הוא כול מה שיש לך.

כול מה שיש לך...

זה המחיר שתשלם על ההתנסות או על החוויה. כי את המחיר אתה משלם בזמן, וזמן הוא כול מה שיש לך.

"מה המחיר של הניסיון ? היעלה הוא בקלות בשיר ?

היוכל אדם לקנות דעת תמורת ריקוד ברחובות העיר?

לא, היא תתבע ממנו את כול אשר לו ואת כול אשר יאהב -

אשתו, ביתו, וילדיו."

(תרגום שלי)

וזה לא מסר פסימיסטי. ויליאם בלייק לא היה פסימיסט. הוא מי שכתב שאם רק נהייה מוכנים לנקות ולפתוח את "הדלתות של התפיסה” (The doors of preception) נוכל לראות את הכל כפי שהוא באמת, מעבר לכל הצעיפים של האשליה: " אם דלתות התפיסה היו שקופות, " הוא כתב ב'נישואי העדן והשאול', "הכל היה נראה לאדם בדיוק כפי שהוא: אין סופי. כי האדם הסתגר בתוך עצמו, עד שהוא רואה את הכל רק דרך סדקיה הצרים של מערתו."

ומתוך הביטוי המפורסם הזה - "דלתות התפיסה" - שאל כמובן ג'ים מוריסון שהעריץ אותו את השם ללהקתו.

וערב כחול-עמוק.

22

אלים, דמויי אלים, בני אדם, חיות, רוחות רעבות, גיהנום.

לפני 8 שנים. 5 באפריל 2016 בשעה 4:39

ב"ספר המתים הטיבטי" אני קורא אתמול שקיימים שישה מישורי מציאות: אלים, דמויי אלים (או שדים), חיות, בני אדם, רוחות רעבות, גיהנום.

כול מציאות נובעת ועולה מתוך רגש שלילי דומיננטי אחד: מציאות האלים נובעת מרגש הגאווה, מציאות השדים מהקנאה, מציאות החיות מהבערות, מציאות בני האדם מהתשוקה, מציאות הרוחות הרעבות מהחמדנות, ומציאות הגיהנום מהכעס.

המציאות לפי הבודהיזם-הטיבטי היא תמיד אותה המציאות, אבל האיכות שלה נקבעת על ידי מערך הרגשות המסויים שלנו. והם משתמשים בדוגמה מסורתית כדי להמחיש זאת. שש ישויות שונות נפגשות על גדת נהר. האדם שבחבורה רואה את הנהר כמקום שניתן לרחוץ בו ולהרוות בו את הצמא, הדג רואה בו בית, השדים רואים בו נשק, האלים נקטר, הרוחות הרעבות רואות בו מוגלה ודם מזוהם, והיצורים ממציאות הגיהנום מדמים את המים ללבה רותחת. המים הם אותם המים, אך הם נתפסים בדרכים שונות לגמרי ואפילו סותרות.

למותר לציין שגם בכלוב אנו מוצאים את כול ששת מישורי המציאות הללו.

א. האלים.

מכיון שהרגש הדומיננטי במערך הרגשי שלהם הוא הגאווה, שהיא המחסום הגדול ביותר בדרך לידע וחכמה, ומכיוון שהמציאות שלהם נטולת כאב וסבל, שרק הם מעוררים אותנו להתפתחות, הבודהיסטים רואים במציאות האלים כזו שנידונה לניוון וכליה.

פעם אחת לפני כמה שנים, בלילה אפל ומר במיוחד, יצאתי לאיזו מסיבת קהילה מחולטרת שהתקיימה כמדומני במועדון הברסקו בת"א. ובעודי יושב על הבר, ניגש אלי מישהו - נער כרסתן ומוכה-יגון עם מבט שהיה נראה לי נטול כול בינה ועם לוק של מוכר פיצוחים בתחנה המרכזית של עפולה, אבל שעלה טיפ-טופ על כול התחפושת המגוחכת של העור השחור והניטים והסתובב עם איזה שוט משורוול שהיה נעוץ לו בחגורה - ושאל אותי, כמקובל במסיבות הללו, מה הניק שלי. עניתי לו, ושאלתי אותו בחזרה מתוך נימוס את אותה השאלה. ובלי למצמץ הוא ענה לי ברצינות תהומית: "אני זאוס מלך האלים."(:

וזו הייתה כמובן רק דוגמה קיצונית בלבד. אבל יש גם את אפרודיטה, ונוס, דמטר, אפולו, ארטמיס, אתנה... ממש את כול הפנתאון של האלים האולימפיים, וגם את תור ואודין והאלים הסקנדינביים, ומה לא...

ב. החיות.

במדרגה התחתונה ביותר של החיות נמצאות כמובן הבהמות גסות-הרוח חסרות הכבוד-המינימלי ורכלניות-האשפתות. ושומר נפשו יירחק, ודי לחכימא.

הרבה למעלה מהן נמצאים הכלבלב רקסי, הכלבה דיקסי, החתולונת מיצי וכיוצ"ב... וגם הזאבים הדולפינים האריות הנמרים והקופים, שבינהם גם תוכל למצוא - אם-כי לעתים נדירות - גם בני אדם אמתיים ושווים.

ג. על השדים אכולי-הקנאה, הרוחות-הרעבות והחמדניות (שלמרות התסכול המיני הקוסמו-דמוני שלהם עדיין ימשיכו לשלוח מאות הודעות קופי פייסט לכול דיכפין), וגם על יצוריי-הגיהנום שהכעס והטינה עושים בהם שמות - על כול אלו נרחיב את הדיבור בהזדמנות אחרת, גם כי הם ראויים לפוסט נפרד, אבל בעיקר מפני שהיום קצר והמלאכה מרובה (:

המיסטיקן הטיבטי הנודע טרטון סוגיאל היה אוהב לומר שהוא אינו מתרשם במיוחד מאדם המסוגל להפוך את הרצפה לתקרה או את האש למים. נס אמיתי, הוא היה אומר, הוא אם אדם יכול להשתחרר ולו מרגש שלילי אחד ויחיד...

וכולנו ילדים של החיים.

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

15

אל תאנוס את החיים

לפני 8 שנים. 2 באפריל 2016 בשעה 4:52

ביומניה של אנאיס נין - שהייתה אחת הנשים הכי משוחררות וחופשיות-ברוחן במאה ה-20, אישה שהקדימה את זמנה בהמון מובנים ושהיומנים שלה הם מופת לכתיבה-נשית מורכבת, כנה ורגישה, אישה שהתנועה הפמיניסטית חבה לה חוב עצום - והלוואי שהיו בכלוב יותר נערות שהיו ממשיכות את דרכה, אך אנו כנראה נולדנו להסתפק במועט (: - ניתן לקרוא את המילים הבאות שהיא רשמה בו לאחד ממאהביה שהפך להיות אובססיבי בקשר אליה. והיא כתבה לו כך:

" אל תאנוס את החיים. תן לדברים לצמוח לאיטם. אל תסבול."

ולמותר לציין שאם אדם כלשהו כבר מבין ויודע בעצמו כמה חוכמה טמונה במילים הפשוטות הללו, אנחנו יכולים להיות בטוחים בכמה דברים לגביו: (א) שבימי חייו האיש הזה ניסה המון פעמים לאנוס את החיים (ב) שהוא לא נתן לדברים לצמוח לאיטם (ג) ושהוא כמובן כבר סבל מכך אחושרמוטה...כי רק כך לומדים לאמיתו של דבר איך לתת לדברים לצמוח לאיטם, איך לא לנסות לאנוס את החיים, ואיך לסבול פחות. אך-ורק מתוך הניסיון האישי המר.

בוקר טוב בוקר אור, יום שבת.

37