הבלוג של FOR GOOD - הכל עובר

Let's get one thing straight

לפני 8 שנים. 1 באפריל 2016 בשעה 4:46

אנתוני דה מילו היה סופר, מדריך רוחני וכומר ישועי הודי - כומר ישועי הודי, כן ? מכול הדברים... - והוא הלך לעולמו כמדומני בסוף האייטיז. הוא היה אדם מואר מאוד, ודי מדהים שהכנסיה לא סילקה אותו משורותיה. איכשהו הוא הצליח להתחמק עם חומר די פראי.

והוא תמיד היה מתחיל ריטריטים-רוחניים עם אנשים מהשורה ועם כמרים ישועיים באותו האופן.

הוא היה אומר להם כך:

"Look. Lets get one thing straight. if we dont get this one thing straight, nothing can happen. and the one thing we got to get straight is this: i'm an ass .you are an ass. now lets get over it"

(:

עכשיו איזה דבר נהדר זה לשמוע את האמירה הזו בכנסייה או בבית-כנסת, אה ? אני הייתי שמח לשמוע אותה מעת-לעת!

ומעבר לכך שזו אמירה משעשעת, יש בה כמובן גם אמת עמוקה.

מפני שכול זמן שאנחנו מבוהלים מעצמנו, אנחנו גם תקועים עם עצמנו. והפחד שלנו ממי שאנחנו, מהדברים שעשינו או שקרו לנו, הוא רק הכחשה, רק צורה של יוהרה. כי כשאנחנו יכולים לבסוף להבין.. 'כן, אני אידיוט. אתם אידיוטים. עכשיו בואו נתגבר על זה'... - כי אני הרי כבר הייתי אידיוט, מה יש לדבר בכלל ? וגם אתם. וכולנו עשינו דברים שהיו אכזריים ולא נחמדים ומטופשים ובלתי מודעים... "כן כן, הייתי אידיוט."... אתם רואים, זה לא כזה נורא, זה אנושי. אולי יש כמה אנשים שהצליחו לעבור את כול החיים האלו מבלי להיות אף פעם אידיוטים, אבל 99.9 אחוז מאיתנו היו אידיוטים.

כלומר הוא מתכוון לומר, דה מילו, ששום דבר טוב לא יכול להתחיל לקרות עד שאנחנו לא מתקדמים מעבר לאמונות שגורמות לנו להתבייש במי שאנחנו ולהרגיש אשמים ולקחת הכול בצורה אישית. ועד שלא נתפוס את האמת הבסיסית - הבסיסית לגמרי הזאת - שום דבר טוב לא יקרה.

כי אתם מבינים, בושה היא רק צורה הפוכה של יוהרה." אני כל כך מתבייש במה שעשיתי..." פירושו שאני עד כדי כך יהיר שאני ממש מופתע מזה. עכשיו אני, באופן אישי, כבר מזמן אינני מופתע משום דבר שעשיתי בימי חיי (: ואני, תדעו לכם, עשיתי כמה דברים שהיו ללא צל של ספק מטופשים להחריד(:

אבל אני כבר ממש לא מופתע מזה. ולמה שאני אהיה מופתע ממה שקרה ? אין בזה שום הגיון.

לדעתו של הפסיכואנאליטיקאי ז'אק לאקאן, כול תחום הסטיות-המיניות בכללותו שייך למשפחה שלמה של תופעות שהוא קרא לה stupidities - או בתרגום ללשון-הקודש: "טיפשויות".

טיפשויות מהנות מאוד, כמובן.

ואין ספק בכלל שהוא צודק.

ישוע הנוצרי אומר בברית-החדשה כשהוא על הצלב את המילים הידועות: "סלח להם אלי, כי הם אינם יודעים מה הם עושים."

אני חושב שזו אמת עמוקה מאוד (:

ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע ופרוע.

25

אלוף הארץ באיגרוף-תיאלנדי; וטבעו של הסדיזם האמתי

לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 5:29

בספרו הנפלא של ז'אן אמרי, ההוגה והסופר ניצול אושוויץ, "מעבר לאשמה ולכפרה", אני קורא אתמול שטון-הדיבור היחיד שהיה יכול להועיל לך במחנה בעומדך מול איש האס.אס או הקאפו היה, בלשונו, " אותו סגנון דיבור מצומצם שיש בו כניעות ובו בזמן גם ביטחון עצמי - צורת הדיבור היחידה שבעזרתה יכולת, לעתים, לסלק מדרכך סכנה מאיימת..."

וכול זה הזכיר לי את המדריך בקורס קרב-מגע שעברנו בסדיר במכון-וינגייט, שהיה בזמנו אלוף הארץ באיגרוף-תילאנדי, והיה סאדיסט אמיתי - אמיתי! - והיה בין הבודדים שנתקלתי בהם בכול ימי חיי שנמנה עם הסוג הזה ! - ואני לא מדבר עכשיו על הפאתולוגיה המינית החביבה שלנו, כן ?(: - ואם נסתמך פה על הסופר והאנתרופולוג הצרפתי ז'ורז' באטיי, שהתעמק מאוד בעניינו של המרקיז דה סאד האומלל והמטורף, הרי שהסאדיזם האמיתי איננו עניין מיני דווקא, אלא עניין קיומי-פסיכולוגי, ומשמעו שלילה רדיקלית של הזולת, זולת שלגבי הסאדיסט האמיתי הוא "הגיהנום", ואשר מתוך רצונו לממש את ריבונותו המוחלטת ולהיות אדונם של הבשר והרוח הוא כופר, הסדיסט, בעקרון החברתי הבסיסי ביותר האומר שכדי לחיות את חיי עליי לתת לזולת לחיות את חייו שלו.

ובאמת, לאחר הקורס שעברנו איתו, העיפו מצה"ל את אותו מתאגרף-תיאלנדי מחופף, ממש לא הייתה ברירה, כי אשכרה לא היה מה לעשות איתו, עד כדי כך המצב היה רע! אפילו שמכול בחינה אחרת הוא היה מדריך מעולה. כי הוא היה שובר לאנשים צלעות ואנשים היו גומרים בגללו בבתי-חולים וכיוצ"ב ומה לא... ובאותם ימי הקורס הארורים ההם, ואני עדיין זוכר את זה מצויין, הייתי מתעורר בכול בוקר וכמו תמיד עושה לעצמי בדיקה-נפשית של מצב-רוחי ושואל את עצמי "פור גוד, מה אתה מרגיש הבוקר ?"

והתשובה תמיד הייתה: "פחד. פחד טהור" (:

כול יום היה מתחיל בכך שהיינו רצים סביבו במעגל, כשידיינו מוצלבות מאחורי ראשנו ואסור לנו לגונן על עצמנו, והוא היה עומד במרכז המעגל, ובכול פעם שהיינו חולפים על פניו הוא פשוט היה מעיף לנו בעיטות ומכות בכול חלק רגיש שרק קיים בגוף האדם.

"למה זה טוב ?" שאלנו אותו.

והוא ענה לנו בלי למצמץ אבל עם איזה מין חיוך נכלולי שהיה מתגלגל לו בזוויות הפה: " כדי שתפסיקו כבר לפחד לחטוף מכות ותלמדו להיות אגרסיביים" (:

והבנזונה הזה היה תמיד בוחר אותי להדגמות המטורללות שלו! מה שתמיד היה נגמר בכך שאני יושב צמוד עם גבי אל קיר האולם, ידיי מונפות אל-על בחוסר-אונים, ואני מנסה להסדיר את נשימותיי ועסוק בכול מיני תרגילים להרפיית הכאב.

ומה לא ניסיתי לעשות כדי שלא יבחר בי...מה לא ? להסתכל לו בעיניים, לא להסתכל לו בעיניים, הכול... אבל זה תמיד היה הולך ככה: " לתרגיל הבא אני צריך שלושה מתנדבים. אתה, אתה...ו-.. ו- ... פור גוד...בואו שלושתכם הנה..." (:

בתארו את העינויים שהוא עבר במרתפי הגסטאפו, כותב ז'אן אמרי כך: " אמנם דברים רבים מתרחשים כפי שדימית לך אותם מראש: אנשי גסטאפו במעילי עור - זה נכון, בלי ספק. אבל אז אתה כמעט נדהם לגלות כי לברנשים האלו יש לא רק מעילי עור ואקדחים ואלות ומכשירי עינויים, אלא גם פנים; לא "פני גסטאפו" בעלי אף מעוות, סנטר מגודל, חטטים וצלקות, שמוצאים כמותם בספרים. לא ולא. אלא פנים ככל פנים, פנים מין השורה - ובשלב מאוחר יותר מתברר לך - גילוי נורא ששוב הורס כליל את כול מה שדימית לך במופשט על העינויים - שהפנים האלו מין השורה בכול זאת נהפכות לבסוף לפנים של אנשי גסטאפו, ושהרוע מכסה על הבנאליות שלהם ועולה עליה. שכן "הבנליות של הרוע" איננה קיימת באמת, וחנה ארנדט, הכותבת על כך בספרה על אייכמן, הכירה את אויב-האדם משמועות בלבד ולא ראתה אותו אלא מבעד לכלוב הזכוכית.."

אתמול סיפר לנו צלם חינני מהאתר, שהוא גם תעלולן לא-קטן ואמן-קשירות אמתי, שהוא נשוי לגרמניה שהתגיירה - גרמניה שהתגיירה, כן? - או במילים אחרות,"נאצית שחזרה למוטב" (: אני סבור שזהו הישג גדול הראוי למלוא ההערכה מצידנו - להחזיר למוטב נאציות, אני מתכוון (-:

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

33

הרע הבדוי והממשי

לפני 8 שנים. 26 במרץ 2016 בשעה 9:22

טוב זה לא הדבר הנכון לעשות,

אז בואו נלך על זה.

נערות צעירות אחרי בת-מצווה כבר יודעות היום מה הן רוצות,

וככה-וכאילו-ובדיוק כזה.

ואני עדיין לא יודע מה אני רוצה, אבל אני יודע איך להשיג את זה.

והן לא ינשקו אותי יותר לשלום, ולא יהפכו לי יותר את הקרביים

רקטות עפות לחלל, ובניינים צומחים עד השמיים.

ואני תמיד שומר בצד קצת אמונה על אש קטנה, רק כי זה באמת כדאי

ושומר סרטון של חברה שלי על וידאוטייפ, היא מלאכית-מהגיהנום במלכות-שדי,

והיא לא תפסיק לנהוג במכונית-הספורט שלה עד שכבר יהיה מאוחר מדי.

הרע הבדוי, אמרתי לה אתמול, הרע בספרים או בסרטים, הוא רומנטי, מרגש, רב גוני. את יכולה לאונן עליו שעות, הוא מרומם. אבל הרע הממשי הוא קודר, חדגוני, שומם. אני מקווה שהבנת את מה שאני אומר, כי אני לא משקר. הטוב הבדוי הוא משעמם; אבל הטוב הממשי הוא חדש תמיד, מופלא, משכר.

אז עוד יהיה לנו את הזמן הלוהט שלנו ביחד, הלילה בעיר

השמש תמיד שוקעת, אבל תמיד גם חוזרת להאיר.

והלילה הבעיות שלי לא ילכו בעקבותיי,

ולפני שהלילה הזה יגמר שנינו כבר נחלום בעירות

ונעביר את האמנות לצידה של הממשות.

ואני אהיה חייב לך בעונג, עונג שליו וביתי

ואת תהיי חייבת לי בדם, דם אמיתי.

בוקר טוב בוקר אור, יום שבת.

8

אישה קלאסית

לפני 8 שנים. 22 במרץ 2016 בשעה 8:09

יש לי שכנה שהיא אישה די מבוגרת כבר אבל עדיין מתוקתקת טיפ-טופ מכף רגל ועד ראש, תמיד מאורגנת על עצמה במניקור ופדיקור - אישה משכילה, ורבלית מאוד, מודעת לעצמה - פשוט אישה קלאסית!

ויש מי שיאמרו, ההפך ממרבית בנות-האתר היקרות שלנו (:

ולפני זמן-מה כאשר קיטרתי בפניה על צרותיי עם נשים, היא סיפרה לי סיפור קטן על עצמה, שאני אחלוק פה אתכם בשמחה.

ובכן לפני שנים רבות בעלה היה נוהג לקום מוקדם ולסדר את השולחן לארוחת-הבוקר, והרעיון שלו לגבי איך צריך להיראות השולחן היה להעיף עליו את הסכו"ם בערבובייה כאילו זה קלפי-משחק, פה-מזלג ושם-סכין - והיא כאמור אישה עם רגישות אסתטית מאוד גבוהה - אסתטיקה קלאסית כזאת - וזה פשוט הוציא אותה מדעתה....

ובכול פעם שהיא הייתה מתיישבת אל השולחן ליבה היה מתכווץ באיזה מין קווץ' של "אוי לא, אדוני ישמור... "

ובעלה היה מין בחור ציוני כזה של "יאללה שבי כבר לאכול, ואל תעשי לי עניינים, צריך לצאת לעבודה."

אבל היא כבר ידעה מספיק על החיים או כבר הייתה מספיק מודעת לעצמה כדי שלא פשוט לקפוץ איתו לאיזו מריבת סוף-העולם ולהגיד לו איך הוא *חייב* לסדר את השולחן, והיא ישבה עם עצמה והרהרה על זה למשך איזה זמן.

וכמה שבועות אחר-כך היא התעוררה בבוקר, ושוב הסכו"ם היה זרוק על השולחן בערבובייה, פה-מזלג ושם-סכין. אבל פתאום זה כבר לא כל-כך הפריע לה, וזה היה נראה לה בסך-הכול בסדר, ולא הייתה שום ריאקטיביות מצידה, והיא אמרה לעצמה:

" זה בעלי. זה בעלי ! וזה למה התחתנתי איתו. כי הוא לא כמוני. זה מי שהוא."

והיא ראתה את היופי במי שהוא. היא ראתה את זה, כן ?

ובבוקר למחרת כשהיא קמה, היא ראתה את בעלה - ומבלי שהיא אמרה לו על-כך דבר! - מסדר את הסכו"ם, כול כלי במקומו הראוי...

עכשיו אני לא יודע מה אפשר להסיק מכול זה, או מה בדיוק מוסר-ההשכל של הסיפור, אבל למרות-זאת הוא נראה לי חשוב מאין-כמותו לכול בנותיינו היקרות, ובעיקר לכול המכורות-לדרמות וחובבות-הריבים מבינהן (:

ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וחג פורים שמח!

40

כול דמעה שנצבעה

לפני 8 שנים. 20 במרץ 2016 בשעה 11:23

את באמת כבר די מאולפת

זה רק הכעסים שלי ששוכבים בשקט קרוב כאן לידך

והתאווה שלךְ לתהילה

אבל תהילה היא כזה משחק מרושע

אני יודע, זה הכול יכול להיגמר ברגע

ויש דברים שכבר לא יהיו אותו דבר

כי היום הזה אינו ידוע וכך גם המחר

כן, סף-הכאב פה הוא סף נכסף

אבל בסוף זה רק פרצוף ושם על דף.

אז אני אשן בשקט את כול התקופה הזו,

אני אעבור את כולה בשינה עמוקה.

כי אני יכול להתמודד עם הכול...

עם הדם על נעליי

החורים בנשמתי

רוחי הנגועה

ועם כל דמעה שלי שנצבעה.

אז האם אתה יכול להבטיח לי שלא תשכח וגם תעיד?

כשהם יחתכו אותי על קיר ויהפכו אותי לגרפיטי של כל הדברים

שאני פשוט לא יכולתי להגיד...

והם כמעט הוציאו אותי מדעתי

הו יקירתי

זה באמת היה סוג של אהבה

אבל כשעזבת אותי שוב בדרך שלך,

הדרך המשפחתית הרגילה...

עם אותה הגאווה והשכחה של התשוקה

אמרתי לעצמי שאני אעבור את כול התקופה הזו

בשינה עמוקה.

וגם את האבק על תוף-המרים שלי, לדוגמה

אני יכול להסביר על נקלה.

אני רק צריך לשקשק אותו לעתים קרובות יותר,

לנער מעליו את האשמה.

נו טוב, התהילה היא כזה משחק מרושע

אני יודע, זה הכול יכול להיגמר ברגע,

ושוב הטעם הזה בפי, טעמם של הגעגועים,

כשאת מועדת לי אל מאחורי הקלעים.

אבל אני יכול להתמודד עם הכול

עם הדם על נעליי

החורים בנשמתי

רוחי הנגועה

ועם כול דמעה שנצבעה.

צהריים יפים. ושבוע חדש וטוב.

15

האין זה מדהים שהדבר שמרבית האנשים מפחדים ממנו הכי הרבה, הוא הדבר היחידי שבוודאות הולך לקרות ?

לפני 8 שנים. 18 במרץ 2016 בשעה 7:13

ישנו קואן זן מפורסם שאני אוהב ( קואן הוא שאלה שהמורה נותן לתלמיד כדי שישבור עליה את ראשו עד שיתייאש מ"המוח-הקונספטואלי" שלו, ואז יחרוג מעבר אליו ויוכל לטעום - ממש לטעום - איזו הרגשה ); והקואן הולך ככה.

איש נתלה בשיניו על ענף של עץ, גבוה מעל האדמה, ידיו קשורות מאחורי גבו. הוא נושך את הענף בשארית כוחותיו.

המורה עובר מתחתיו ואומר לו כך: "מה הדבר האמיתי היחידי שתוכל להגיד שיציל את חייך? "

תמונה נהדרת, אה ?

ובעודכם קוראים עכשיו את השורות הללו מאות תלמידי זן ברחבי העולם שוברים את ראשם על הקואן הזה, מביאים למורה כול מיני תשובות מחוכמות שהוא כמובן ידחה בזו אחר זו, ומכחישים או מסרבים להבין את מה שהם קלטו כבר בשמיעה ראשונה.

שדינו של האיש הזה נחרץ. ושהוא בוודאות הולך למות.

ושהדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לפתוח את פיו ושששששש....שריקת-נפילה...וליפול ולמות.

אבל בכמה שניות של הנפילה החופשית שלו, הוא יוכל סוף-סוף להתחיל לחיות. בלי כול הפחד.

והרי לאמיתו של דבר כולנו כמו האיש בקואן.

האין זה מדהים בעינכם שהדבר שמרבית האנשים מפחדים ממנו הכי הרבה, הוא הדבר היחידי שבוודאות יקרה ?

השבוע נודע לי על שבט באקוואדור, שבט של אינדיאנים - ואני כבר מחזיק ממנו, מייד תבינו למה, ואולי פעם עוד אפרגן להם באיזה ביקור קטן ואלחץ להם את היד מעל איזו קדרת אייוואסקה - שבט שהפילוסופיה הרשמית שלו - הרשמית! - כלומר תפיסת-העולם המוסכמת והמקובלת על כול בני-השבט, היא ששום דבר איננו הגיוני. שום דבר ממש. באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב:

"Nothing makes sense"

זו הפילוסופיה הרשמית שלהם. למותר לציין שבני השבט הזה לא העלו מעולם שום תרומות אפיסטמולוגיות או מדעיות ראויות - ואני בספק רב האם אפילו פוסטים ראויים בכלוב ניתן לכתוב אם זו הפילוסופיה שלך...אבל אומרים עליהם שהם מה-זה עושים חיים (:

ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע-ופרוע.

23

עובדים עם מה שיש, ממי

לפני 8 שנים. 13 במרץ 2016 בשעה 13:29

הבוקר מישהי חדשה יחסית בכלוב - ומתוקה למדי, מוכרחים להודות - שעדיין מופתעת לרעה מהרמה האנושית הירודה, האיי.קיו הממוצע הנמוך, הבהמות גסות-הרוח חסרות הכבוד המינימלי (ואף חוליי-הרוח האמתיים), וכול שאר המרעין-והבישין המאפיינים חלק מהאנשים שיכולים להימשך לאתר כזה - בזבזה לי שעה שלמה בטלפון על הקיטורים הרגילים. אתם כבר מכירים אותם מצויין, הלא-כן ?

נו נו...'הנשלטים הם ברובם עם של תחמנים נצלנים ואגוצנטריים שמחפשים מלכה-חינמית ושיבריזו לך בשנייה שלא תשחקי לפי התסריט שלהם; השולטים ברובם הם ערב-רב של טיפוסים דעתניים-להחליא בעלי אגו-גברי פצוע וחבול שלא קיבל מספיק חיזוקים חיוביים בחייו והוא מקווה להירפא איכשהו מכול זה ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמו באמצעות הבדס"מ, ו"תרדי על ארבע כלבה ותמצצי לי" וכיוצ"ב...'

ועוד לא אמרנו כמובן כלום על חוסר-כנות, ואף לא על עמדות-פוליטיות ועל "מצפון שותת מדם " (וזאת על אף שמן המפורסמות היא שלרוב אין קשר ברור בין "המצפון" או האיכות-האנושית של האדם לבין עמדותיו-הפוליטית, שכן העמדות הפוליטיות של מרבית בני האדם הם לא יותר מאשר אוסף של התניות שהם הביאו איתם מהבית ושקיבלו חיזוק מהסביבה שבה הם גדלו. ותו-לא. )

שעה שלמה על הבוקר.

הקשבתי בסבלנות ראויה לציון, וסיפרתי לה שג'ון לנון, אחד מגיבורי נעוריי, היה אוהב לומר כך: "אני אמן. תנו לי טוּבה, ואני כבר אעשה איתה פלאים." ( טוּבה הוא כלי נשיפה מעפן ממתכת המפיק בעיקר צלילים נמוכים).

וכך, ועל אותו המשקל, עלינו לנהוג גם בכלוב או בכול מקום אחר, להחזיק-להחרות אחריו ולומר לעצמנו: "הבו לנו זיפת, ואנחנו כבר נעשה ממנו זהב." (:

וכך נאה וכך יאה.

וזה אולי המקום להזכיר שאני - בנוסף לכול שאר עיסוקיי נטיותיי תחביביי וחטאיי הרבים - הנני גם אלכימאי לעת-מצוא - נצר אותנטי לשושלת המפוארת של האלכימאים שמוצאה בהרמס-טריסמגיסטוס החכם הקדמוני.
והאתוס שלנו, האלכימאים - וכול העניין שלנו בחיים - היה מאז ומעולם לקחת זבל ואשפה ( קרי, צער כאב וייסורים ) ולהפוך אותם לזהב (קרי - שירה, הגות, סקס ונילי וסאדו-מזוכיסטי, ועונג והנאה באופן כללי יותר). וזאת אנו עושים בעזרת "אבן-החכמים", שהיא לאמתו של דבר לא יותר ולא פחות מאשר ערב-רב של תעלולים מופלאים של 'המיינד'.

ולעתים, ובאין ברירה אחרת, אנו גם מוצאים לנכון להשתמש לשם-כך באי-אילו ממתקים משני-תודעה משהו בנזונה (:

ואחה"צ מתוקים. ושבוע חדש וטוב.

17

שבירת דיסטנס

לפני 8 שנים. 11 במרץ 2016 בשעה 8:55

בשבוע שעבר סיפרה לי מישהי שהיא קבעה פגישה לאיזה סשן קטן עם אחד השולטים בסצנה - "איש ידוע ומקובל בחברה", במילותיו של אריאל זילבר (: - וגילתה שיש לו ריח-גוף דוחה, דוחה... מבחיל ממש. חוויה איומה, אה ?

עכשיו זה דבר - ובניגוד לכל-כך הרבה דברים אחרים - אשר באמת מצדיק בעיני פנייה למנהל האתר, ואולי אפילו הרחקה. נכון או לא ? (:

בטירונות-יחידה היה לנו סמל - מיקי היה שמו של הנער - שהיה חולה-שליטה לא קטן בכלל ושאב איזו הנאה חולנית מלנסות להתעמר בנו כמה שיותר. היה לו גם ביטוי קבוע שלא שכחתי עד עצם היום הזה.

אם היית מרגיז אותו הוא היה אומר לך, הנקניק הזה:

"תגיד פור גוד, אתה רוצה סטירה עם הזין ? "

יום אחד, בשיא הדיסטנס של הטירונות, כשהיינו באיזה שבוע שדאות איפשהו ליד שדה בוקר, יצאתי לבדי באיזו מנוחת צהריים להתבודד בטבע. רציתי להיות כמה רגעים עם עצמי, כי הייתי חייב קצת מנוחה מכול הטרטרת הזאת. וכמו שאני עובר איזה פיסטין של חול אני מוצא אותו בהפתעה גמורה כורע מולי בכריעת-צפרדע, הנשק למרגלותיו, מכנסיו מופשלות, והוא דופק חירבון.

מייד נעמדתי להצדיע עם הנשק, זה היה הנוהל בזמנו, וחיכיתי שישחרר אותי. אבל לא הצלחתי להחניק איזה חיוך שהתגלגל לו בזווית הפה. הוא היה נראה לי פתאום כל-כך מעפן, אתם מבינים ?

וזה היה רגע שהמון משמעות גורלית הייתה דחוסה לתוכו. אני הסתכלתי בו מסתכל בי מסתכל בו מסתכל בי...

ואפשר היה לחתוך את האוויר בסכין מרוב מתח.

אחרי כמה שניות הוא התעשת והתגבר על המבוכה, וסינן לעברי משהו מעין זה:

"מה בדיוק מצחיק אותך פור גוד? עוף לי מהפרצוף לפני שאני נותן לך שבת! "

למותר לציין שיחסינו לא חזרו יותר להיות כתמול-שלשום.

על רמה יותר מטאפורית כמובן, רגע כזה של התפכחות מרה ושל חזרה לקרקע המציאות, מחכה קרוב-לוודאי ממש מעבר לפינה לכול מי שמתחיל את הקשר לגמרי מתוך משחק-התפקידים, בלי בסיס של חיבור אנושי איתן, כשהוא בוחר להתבונן בזולת רק דרך השקופית של הפנטזיה.

ושלא נדע עוד צער. ודי לחכימא (:

ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע-ופרוע (:

12

אני בורח יחד איתך

לפני 8 שנים. 9 במרץ 2016 בשעה 17:34

אני בורח יחד איתךְ, גם כשאני לא מנסה,

זה הרי כול מה שאני תמיד עושה.

בואי לא נהייה לעולם רעים,

אני סולח לך על כול החטאים.

אז פגשי אותי בבר של תחנת-הרכבת בשעה שבע וארבעים.

נשוחח כשהשמש תשקע ותחוויר,

נביט בכול הזוגות שעוזבים את העיר.

השיר הזה מוקדש לכול האוהבים שבורחים כדי לחלום,

השיר הזה מוקדש להם, רק להיום.

אני בורח יחד איתךְ הרחק מכול החדשות של אתמול,

בואי לא נחייה עוד סרט-כחול.

אני כבר ריציתי בבית-הכלא את עונשי,

הם לקחו את המפתח כדי שלא אהיה חופשי.

אבל המפתח היה שלי, אז לא נורא,

אני תמיד שומר איתי מפתח-ספייר, על כול צרה.

וערב כחול עמוק.

20

מן הראוי ; ואיחוליי יום-האישה מאושר קצת יותר מאשר בשנה שעברה

לפני 8 שנים. 8 במרץ 2016 בשעה 11:03

טוב הפוסט הזה לא הולך להיות יותר מדי מעניין, ואני מתנצל על כך מראש. אבל אני חושב שמן הראוי מצידי לומר דבר-ראשון ולפני-הכול תודה לכול האנשים הרבים שהביעו תמיכה ואהבה, הן בהודעות פרטיות ובהודעות הרבות למנהל האתר ובפוסטים הפומביים והאמיצים שנכתבו בנושא ובתגובות שהיו להם ( כי קל מדי להיכנע לכול מיני גילויים של כוחניות. וההיסטוריה מדברת בעד עצמה ). אני מעריך את זה מאוד.

באמת.

השאמאנים האינדיאנים ביערות-הגשם של האמזונס אוהבים לומר: "הטבע אוהב אומץ".

ואיך הוא מראה לנו את זה לדעתם ? ובכן הוא מראה לנו את זה על-ידי-כך שהוא מסיר מעל דרכנו מכשולים. כלומר שאם אנו ניגשים לחיים מתוך אומץ - ולא מתוך פחד - יכולים להתרחש לדעתם ממש קסמים.

ומגיעה גם מילה טובה למנהל האתר, שיודע גם להיות אחלה גבר כשצריך.

ואני מקווה שהרוחות יירגעו קצת ושגם זאביק יוחזר אלינו בהקדם.

מניסיוני האישי התכונות החשובות ביותר בבני אדם - חוכמה, כנות, יופי, אומץ לב, טוב לב, הגינות, נדיבות, הומור וכולי...מתפזרות שווה בשווה בין שני המינים - גברים, נשים ויושבי-גדר; ממש כפי שהן מתפזרות שווה-בשווה בין כול המזלות בגלגל-המזלות; וכפי שישנם שוורים חכמים וטיפשים, תאומים כנים ושקרנים, קשתים אמיצים ופחדנים, בתולות יפות וכעורות, דגים עמוקים ושטחיים וכדומה...כך גם ישנם גברים ונשים שווים וראויים וכאלו שהם דפורמציה במושג האדם, ובושה וכלימה לחלומות שיש לנו עליו. או אנשים שאין להם שום ערכים אמתיים, מעבר לארוחה הבאה והזיון הבא. ממש כמו כול שאר החיות. ולעתים אף גרוע בהרבה מהן.

וכן, ונכון, וצדק כול מי שכבר כתב ואף כתבה על הנושא ביום הזה. באופן אישי ומנקודת מבטי שלי המהפכה-הפמיניסטית היא עדיין וללא-עוררין המהפכה-החברתית החשובה ביותר שהייתה במאה ה-20, הרבה יותר מתנועות-השחרור של השחורים וההומוסקסואלים למשל. כי איך שלא הופכים את זה, הנשים מהוות מחצית מהמין האנושי, אם לא יותר. ונקודת-המבט שלהן חשובה מאין כמותה.

ועד לפני כמחצית המאה, מצמוץ-עין במונחים היסטוריים, לא רק שדעתן לא הייתה נחשבת כקליפת-השום ולא הייתה להן זכות-בחירה, אלא שאם נלך עוד טיפה אחורה בזמן הן גם ברובן המוחץ לא ידעו קרוא-וכתוב, כי לא טרחנו ללמדן, אנו הגברים אני מתכוון ; ועד לפני כמחצית המאה, ובמשך אלפי שנות-היסטוריה, כול המדע, הפילוסופיה, האמנות, הפוליטיקה - היו כולם מועדון-גברים סגור.

מועדון-גברים סגור...

והלכה-למעשה גם האתר הזה כולו - וכול הפרקטיקה והתאוריה שעומדת מאחוריו - וזאת בניגוד מוחלט למה שסבורים בטעות כמה מהשולטים הבורים ועמי-הארצות עם הפוזה הפטריארכלית שכותבים פה - לא היה יכול להתקיים לפני המהפכה הפמיניסטית. כי עד הסיקסטיז לא היו בנמצא יחסי-שליטה, במובנם הבדס"מי (גם לא מיילדום). אלא היו אך-ורק יחסים של דיכוי.

רוצה לומר, שהמיניות הנשית הייתה מדוכאת. ועד עפר.

ויחסי-שליטה במובנם הבסד"מי אינם יחסים של דיכוי. נהפוך הוא.

הפמיניזם איננו אומר לאישה מה להיות, שולטת-נשלטת-מתחלפת-אחרת-סתם מזדיינת-כן בעסק-לא בעסק.

כי לומר לה מה היא צריכה להיות, זו רק עוד דרך לדכא אותה שוב.

הוא רק אומר לה שהיא חופשייה לחיות ולהגשים את מיניותה כאוות נפשה. בדיוק כמו הגבר.

אז כפי שהזהרתי מראש, מעניין יותר מדי זה לא היה. אבל לעתים הקטגוריה של 'המעניין' נדחית על ידי קטגוריות שהן חשובות אפילו יותר. מה שמזכיר לי את הסיפור המפורסם שהתרחש באייטיז על שני ילדים, בני שבע ושמונה, שהיו עדים לתאונת דרכים קטלנית באיזו סימטה בברונקס בניו-יורק, ושעמדו משתאים במשך שמונה שעות תמימות מעל הנהג שהיה שרוע על המדרכה וגסס למוות. וכשהגיע לבסוף האמבולנס ושאלו אותם: " ילדים, למה לא הזעקתם עזרה קודם ?"

הם ענו: "כי זה היה מעניין." (:

וצהריים יפים.

47