לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 5:29
בספרו הנפלא של ז'אן אמרי, ההוגה והסופר ניצול אושוויץ, "מעבר לאשמה ולכפרה", אני קורא אתמול שטון-הדיבור היחיד שהיה יכול להועיל לך במחנה בעומדך מול איש האס.אס או הקאפו היה, בלשונו, " אותו סגנון דיבור מצומצם שיש בו כניעות ובו בזמן גם ביטחון עצמי - צורת הדיבור היחידה שבעזרתה יכולת, לעתים, לסלק מדרכך סכנה מאיימת..."
וכול זה הזכיר לי את המדריך בקורס קרב-מגע שעברנו בסדיר במכון-וינגייט, שהיה בזמנו אלוף הארץ באיגרוף-תילאנדי, והיה סאדיסט אמיתי - אמיתי! - והיה בין הבודדים שנתקלתי בהם בכול ימי חיי שנמנה עם הסוג הזה ! - ואני לא מדבר עכשיו על הפאתולוגיה המינית החביבה שלנו, כן ?(: - ואם נסתמך פה על הסופר והאנתרופולוג הצרפתי ז'ורז' באטיי, שהתעמק מאוד בעניינו של המרקיז דה סאד האומלל והמטורף, הרי שהסאדיזם האמיתי איננו עניין מיני דווקא, אלא עניין קיומי-פסיכולוגי, ומשמעו שלילה רדיקלית של הזולת, זולת שלגבי הסאדיסט האמיתי הוא "הגיהנום", ואשר מתוך רצונו לממש את ריבונותו המוחלטת ולהיות אדונם של הבשר והרוח הוא כופר, הסדיסט, בעקרון החברתי הבסיסי ביותר האומר שכדי לחיות את חיי עליי לתת לזולת לחיות את חייו שלו.
ובאמת, לאחר הקורס שעברנו איתו, העיפו מצה"ל את אותו מתאגרף-תיאלנדי מחופף, ממש לא הייתה ברירה, כי אשכרה לא היה מה לעשות איתו, עד כדי כך המצב היה רע! אפילו שמכול בחינה אחרת הוא היה מדריך מעולה. כי הוא היה שובר לאנשים צלעות ואנשים היו גומרים בגללו בבתי-חולים וכיוצ"ב ומה לא... ובאותם ימי הקורס הארורים ההם, ואני עדיין זוכר את זה מצויין, הייתי מתעורר בכול בוקר וכמו תמיד עושה לעצמי בדיקה-נפשית של מצב-רוחי ושואל את עצמי "פור גוד, מה אתה מרגיש הבוקר ?"
והתשובה תמיד הייתה: "פחד. פחד טהור" (:
כול יום היה מתחיל בכך שהיינו רצים סביבו במעגל, כשידיינו מוצלבות מאחורי ראשנו ואסור לנו לגונן על עצמנו, והוא היה עומד במרכז המעגל, ובכול פעם שהיינו חולפים על פניו הוא פשוט היה מעיף לנו בעיטות ומכות בכול חלק רגיש שרק קיים בגוף האדם.
"למה זה טוב ?" שאלנו אותו.
והוא ענה לנו בלי למצמץ אבל עם איזה מין חיוך נכלולי שהיה מתגלגל לו בזוויות הפה: " כדי שתפסיקו כבר לפחד לחטוף מכות ותלמדו להיות אגרסיביים" (:
והבנזונה הזה היה תמיד בוחר אותי להדגמות המטורללות שלו! מה שתמיד היה נגמר בכך שאני יושב צמוד עם גבי אל קיר האולם, ידיי מונפות אל-על בחוסר-אונים, ואני מנסה להסדיר את נשימותיי ועסוק בכול מיני תרגילים להרפיית הכאב.
ומה לא ניסיתי לעשות כדי שלא יבחר בי...מה לא ? להסתכל לו בעיניים, לא להסתכל לו בעיניים, הכול... אבל זה תמיד היה הולך ככה: " לתרגיל הבא אני צריך שלושה מתנדבים. אתה, אתה...ו-.. ו- ... פור גוד...בואו שלושתכם הנה..." (:
בתארו את העינויים שהוא עבר במרתפי הגסטאפו, כותב ז'אן אמרי כך: " אמנם דברים רבים מתרחשים כפי שדימית לך אותם מראש: אנשי גסטאפו במעילי עור - זה נכון, בלי ספק. אבל אז אתה כמעט נדהם לגלות כי לברנשים האלו יש לא רק מעילי עור ואקדחים ואלות ומכשירי עינויים, אלא גם פנים; לא "פני גסטאפו" בעלי אף מעוות, סנטר מגודל, חטטים וצלקות, שמוצאים כמותם בספרים. לא ולא. אלא פנים ככל פנים, פנים מין השורה - ובשלב מאוחר יותר מתברר לך - גילוי נורא ששוב הורס כליל את כול מה שדימית לך במופשט על העינויים - שהפנים האלו מין השורה בכול זאת נהפכות לבסוף לפנים של אנשי גסטאפו, ושהרוע מכסה על הבנאליות שלהם ועולה עליה. שכן "הבנליות של הרוע" איננה קיימת באמת, וחנה ארנדט, הכותבת על כך בספרה על אייכמן, הכירה את אויב-האדם משמועות בלבד ולא ראתה אותו אלא מבעד לכלוב הזכוכית.."
אתמול סיפר לנו צלם חינני מהאתר, שהוא גם תעלולן לא-קטן ואמן-קשירות אמתי, שהוא נשוי לגרמניה שהתגיירה - גרמניה שהתגיירה, כן? - או במילים אחרות,"נאצית שחזרה למוטב" (: אני סבור שזהו הישג גדול הראוי למלוא ההערכה מצידנו - להחזיר למוטב נאציות, אני מתכוון (-:
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.