יש אנשים שכאשר אתה מדבר איתם, אתה יכול בקלות לראות את הילד או הילדה שהם היו פעם מציצים אלייך משובכי העיניים, מבעד למסווה של המבוגר - ואת הילד הזה אני יכול לראות בהם אפילו כשהם זקנים. רואים אותו...
בכלל, אנשים כנראה מתחלקים לשניים:
אלו שסוחבים בתוכם ילד חי, הילד שהם היו פעם; ואלו שסוחבים איתם ילד מת - הילד שהם היו פעם. ואלו האהובים עלי במיוחד הם אלו שנושאים איתם ילד חי מאוד... ילד חכם, יפה, שנון, חולם, נלהב, די עצוב...
אתמול, באשמורת האחרונה של הלילה, התעוררתי מחלום-ארוטי שהיה כל-כך נהדר, וגם חי ומוחשי - כול החושים ממש השתתפו בחוויה, חלום שהיה כמו סרט בתלת-מימד (ולא בדו-ממד, כמו סרט-קולנוע או סרט-טלביזיה) - שהייתי מוכרח להביא-ביד כדי להצליח להירדם שוב.
על פי הזוהר הקדוש (חלק ג', דף ע"ו, ע"ב) מי שאחראית לחלומות-הארוטיים שלנו היא שדה חיננית בשם נעמה - ואני באמת מתפלא על-כך שאף אחת מן הנערות הקדושות שלנו עדיין לא בחרה לעצמה את הניק הקסום נעמה - וכתוב בו שמי שמתעורר מתוך תאווה לנעמה(כלומר מתעורר מתוך חלום-אירוטי) ואפילו הוא שוכב לאחר-מכן עם אשתו הכשרה - ולא סתם 'מוציא את זרעו לבטלה' - הילד שיוולד לו יהיה שייך לצד הטומאה.
כנודע, אין עוררין על-כך שבכול העולם כולו לא תמצאו פנטזיונרים משיגנעס כמו היהודים.
ובזוהר הקדוש אכן מחמירים מאוד את מימדי העבירה, ועד לממדים פנטסטיים לגמרי וקוסמו-דמוניים ממש. על פי חלקים מסויימים בזוהר, אוננות היא חמורה מרצח, שכן רוצחים "הרגו בני אדם אחרים, וזה הרג בניו ממש, שפך דמים רבים" ועל כן "אין לך חטא בעולם שאין עליו תשובה חוץ מזה" (תרגום מא', דף רי"ט, עמ' ב'). המשחית את זרעו הוא אב הרוצח את ילדיו, וזהו החטא היחיד בעולם שאין עליו תשובה.
במילים אחרות וברורות יותר, כול אחת-ואחת מכן שלא הקיצה אתמול משנתה בשעה ארבע לפנות בוקר מפני שהרגישה צורך לענגני, גרמה לי לרצוח את בניי שלי, ואני לא יכול להיות ברור יותר בנוגע לחומרת העברה. והיא צריכה לשאת עימה מעתה ועד סוף חייה אשמה בממדים מטאפיזיים ממש....
מה שמנחם אותי במקצת הוא שעל פי קבלת האר"י נרמז במפורש שהאל ברא את העולם שלנו כבמעין פליטה מתוך מעשה של עינוג עצמי אוטו-ארוטי, ואשר על כן אנו במובנים מסויימים הולכים בעקבות האל כאשר אנו משפריצים את זרענו במהלך התפוצצות האורגזמה השמיימית שלנו. עם זאת גם האר"י היה פנטזיונר בינלאומי לא קטן בכלל, כנודע, אם-כי פנטזיונר גאון, מוכרחים להודות, והוא אחד הטוענים הרציניים ביותר לכתר המשיגנע הגדול ביותר בכול תולדות היהדות, והוא אומר: "צריך אתה לדעת שבשעת הזיווג, היות שהוא מעשה בהמות ונתעוררה תאוות הזימה, אזדמנית [=מגיעה] לילית שם ולוקחת הטיפה המתמצית מאבר הקדוש הנשאר בסדין ועושה מהן שדין" (ליקוטי תורה, פ' בראשית, ל"ט); במילים אחרות, השדה האיומה לילית באה ומשתמשת בזרע שנשאר על הסדין כדי ליצור שדין. כלומר שדים. ומשום כך מפתח האר"י לחש מיוחד הנקרא "עטיפא דקטפא" שמטרתו להגן עלינו מפני לילית (למעוניינים, הלחש הוא: "עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך. תוב תוב ימא אתרגישא גלגלוי ליך קראן. בחולקא קדישא אחדינא בקדושה דמלכא אתעטפנא"). כמו כן מורה לנו האר"י גם בשעת ההזדווגות להישאר כמה שיותר זמן בפנים אחרי הוצאת הזרע, כלומר עמוק בתוך נקב הנערה הפועם והתוסס, כדי שלא יישפך על הסדין השפיך ויצאו ממנו שדין. ומי שאינו עושה כן "נקרא רשע" (פרדס רימונים, שס"ו). הבנתם? (:
יופי. אז שירו איתי אם-כך : "Coming Up, Like A Flower"
יהודי סאדו-מזוכיסט הולך לאיבוד בתוך יער הסטיות-המיניות. הוא פוגש את היערן ושואל אותו "תגיד לי, איך יוצאים מהיער הזה? " והיערן אומר לו, "תראה, אני יהודי כמוך. ואני תקוע פה כבר עשר שנים."
אז היהודי אומר לו," אוי ואבוי."
והיערן עונה לו, "לא, אל תדאג, אני יכול להראות לך את כול הדרכים איך לא לצאת מהיער הזה."
לפי המסופר בברית-החדשה כאשר הביאו לפני ישוע אישה נואפת, ממש כמו אלו המסתובבות בכלוב והן רבות כחול אשר על שפת הים, אישה אשר נתפסה בעצם האקט ובעיצומו של האקשן, והזכירו לו את דברי התורה ביחס אליה, ושאלוהו מה דינה, ישב הוא וכתב על החול כמו לא שמע אותם בכלל. לבסוף, לכשדחקו בו לענות, הביט אליהם ואמר:" מי מכם איש חף מעוון, וישליך עליה את האבן הראשונה..."
אוח, איזה נער סקסי ומואר הוא היה !
בזמנו הייתי נוהג בחופשים להשכיר לי מדי פעם חדר במנזר היפה והשליו נוטרדם דה ציון שבשכונת עין-כרם בי"ם, ואני לא אשכח איך פעם ירדתי לגינה וראיתי במו-עיני כמה נזירות שבוזות מהחיים - הן תמיד נראות קצת שבוזות מהחיים, האמת - שכרעו על ברכיהן ומלמלו אל השמיים מתוך שכנוע פנימי עמוק את התפילה:
Domine, non sum dignus ( שפירושה "אלוהי, איני כדאי"; או "אלוהיי, איני ראויה לאהבה"...)
ותחליטו אתם עד-כמה הרוח הנוצרית הזאת של "איני ראויה לאהבה" מתארת נאמנה את רוחן של נערות-הכלוב הקדושות שלנו. האמת היא כנראה שיש בינהן כאלו הסבורות שהן ראויות ליותר אהבה מכפי שיש לכול העולם הזה להעניק להן, ואחרות אשר כמו הנזירות הללו סבורות שהן אף-פעם אינן ראויות לה. ויש גם את כול גווני-הביניים ואת כול החי-והצומח. ניטשה אומר על הדת הנוצרית שהיא "הדת שמבטיחה הכי הרבה, אבל מקיימת הכי מעט." ועוד הוא אומר על ישוע, שהוא היה "הנוצרי הראשון והאחרון"... כי מאז ועד היום איש לא הצליח לחיות כמוהו. יודעי ח"ןדעלך אשר קראו את הברית-החדשה כבר יודעים ודאי שישוע הוסיף עוד דיבר בנוסף על עשרת-הדיברות שלנו, דיבר שהנוצרים מכנים אותו "הדיבר ה-11" או "המצווה החדשה" או לרוב פשוט "The last commandment ". הוא מצווה עליו "בסעודה האחרונה", כשהוא נפרד מתלמידיו ויודע שהוא הולך למות ולהיצלב בעדם; ובתמורה לקיום המצווה הוא מבטיח להשאיר להם לאחר לכתו את המתנה של "רוח הקודש".
והמצווה הבלתי-אפשרית הזו הינה: "אתם מצווים מיום זה ואילך לאהוב את כול בני האדם כפי שאני אהבתי אתכם."
כפי שאני אהבתי אתכם...
והוא כאמור הולך למות ולהיצלב בעדם. וזה כבר לא ה-"ואהבת לרעך כמוך" שלנו - שאף הוא קשה מספיק וקשה עד בלי די. אלא זו כבר ליגה אחרת לגמרי של אהבה. ומכיון שניטשה צודק בכך שלא היה כנראה אפילו נוצרי אחד שהצליח לקיים את המצווה הזו מאז ועד ימינו - אולי מישהו כמו פרנסיקוס מאסיזי, ואף הוא בדוחק רב - הם כולם כידוע שונאים את עצמם, הנוצרים, במידה כזאת או אחרת ומי יותר ומי פחות, ובעקיפין כמובן גם שונאים אותנו על כך שהבאנו לעולם את הנער הזה והפלנו עליהם את התיק הזה על הראש. כי ישוע הרי נולד ומת יהודי, לימד ודיבר ליהודים, ואפילו לא ידע שהוא מייסד דת חדשה.
אך אין תימה על כך שהעולם הנוצרי - והכנסייה הקאתולית במיוחד - הפכו ברבות הימים, בגלל כול האיסורים וכול החרדות הקוסמו-דמוניות שלהם מפני המיניות ונסיונותיהם הנואלים לדכאה, להיות צלחת-הפטרי של הסטיות-המיניות. ואני בספק רב אם אתר-הכלוב הנתעב היה בכלל בא לעולם ורואה אור יום אלמלא פועלה ההיסטורי והמפוקפק של הכנסייה הנוצרית. שכן כפי שמדגים באופן משכנע למדי מישל פוקו בספרו "תולדות המיניות", כאשר אתה מנסה לדכא תשוקה - ודמיינו לצורך העניין שאתם מפעילים על משהו כוח, מלמעלה למטה - או חוסמים את דרכו של צמח-מטפס לעבר האור - כול מה שיקרה, או כול מה שתצליחו לעשות, הוא רק לגרום לו לסטות - לסטות במובן המילולי של המונח, לא השיפוטי-והמוסרי - כלומר לסטות מדרכו כדי למצוא לו אפיקים להתגשם; ממש כמו הצמח המטפס בדוגמא שנתתי אשר יסטה מכיוון צמיחתו המקורי כדי לעקוף את המחסום שהצבתם בדרכו ולהצליח להגיע אל אור השמש.
לא מזמן נעצר בסקוטלנד כומר פדופיל בשם האב פאלאנגן - אחד מאלה שלא היו כותבים 'ילדים' בסעיף-הגבולות בפרופיל, כן ? - שנראה כמו אוהב-בריות שמנמן טוב-לב ובלתי-מזיק(הם תמיד נראים ככה, האמת), אבל בתכלס היה חתיכת בנזונה מרושע על-באמת, שאהב למצוץ לפרחי-הכמורה שלו. כמו מרבית הכמרים, האמת.
ובאחד הדיונים במשפטו הוא אמר להגנתו את המילים האלמותיות הבאות: “אני כל-כך אוהב לראות אותם נהנים! כי אין דבר כזה ילד רע...” (:
אני אוהב את דלת-העץ שלך, ואני לא רוצה לעזוב הלילה,
אפילו שאני יודע שמאחוריה יש תהום.
אם הייתי יכול למשול על הלילה הזה,
לא הייתי נותן לו להפוך ליום.
אני אוהב את הדרך שבה את מרגישה, ואיך את עוברת את כול הבוקר שיכורה. אני אף פעם לא רציתי להיות סוהר, אבל כול מה שאני יודע יהפוך כבר את הגוף שלך להיות זוהר.
ואני יכול בקלות להתמסטל ממך
ואני אוהב את התינוקיות המחוספסת שלך
ואני לא מתפלל בבתי-כנסת
ואין לי מקומות פולחן
והשפיות שלי איננה משהו מאובחן.
אבל יש לי טרוריסטים בלב, והם קורעים לי ת'צורה.
הם שואלים אותי, "האם יכול להיות שכולנו מלאכים שנפלו? נפלו משום שלא רצו להאמין שכלום הוא כלום? ולכן נולדו לתוך עולם שבו הם יאבדו את כול מה שניתן להם ואת כול מה שישיגו? וחרף כול סוגי המאמצים שהם יעשו כדי לשמור על זה? הם יאבדו את עלומיהם, כמו גם את הוריהם אהוביהם וחבריהם, ולבסוף גם את חייהם שלהם, והכול רק כדי שהם יוכלו לראות את זה? שכלום הוא באמת כלום?"
באחד השבועות הראשונים של הטירונות-יחידה בסדיר, המצב נהייה עד כדי כך גרוע מבחינתי ומצב-רוחי הגיע לשפל כזה, שהמנוף היחידי הזמין להרמת המוראל היתה האוננות - כי לא היו שום בנות ראויות ומועילות בסביבה, אתם מבינים ? נו אבל לך תביא-ביד בחדר אחד עם עוד שישה זכרים מוכי חרפה ויגון, ובסביבה שהיתה בזמנו סופר-מצ'ואיסטית והומופובית להחריד. אבל כמובן שלא זה מה שעצר בעדי, וביום השני של השבוע נכנסתי לאוהל, ובפני כל חבריי הכרזתי בחגיגיות ובלי למצמץ כך (וזו הייתה "הצהרת בלפור" האישית שלי): " שימו לב ותקשיבו טוב, נערים יקרים. מהיום ועד הודעה חדשה, כל לילה ולילה בלי יוצא מן הכלל, ואיך שמסתיים היום, אני עולה על המיטה ומתחיל להביא ביד עד שאני גומר. " וכך גם היה. בכול לילה עם חלוף כול הטרטורים והשיגועים, הייתי עולה על המיטה, ובתוך השק-שינה הייתי 'מקיים את הבטחתי', נגיד ככה. ישנו אז במיטות קומותיים, ובקומה שמתחתיי ישן איזה דרוזי אחד בשם גסאן, שהיה אגב נער דרוזי מוזר מאוד בעיני, כי הוא ידע לצטט בעל-פה שירים שלמים של ביאליק, בחיי, ואני אף פעם לא הצלחתי להבין מה לדרוזי הזה ולביאליק ולמה הוא אוהב אותו כל כך. בכול מקרה, בהיותי כידוע צדיק-נסתר ולאור "הכרזת העצמאות" שלי, נתתי לגאסן את האפשרות לבחור אם הוא רוצה לישון בקומה העליונה או התחתונה של מיטת-השדה; ומכיון שלדרוזי הזה היה גם פחד-גבהים משונה ביותר והוא חשש ליפול מתוך שינה מהגובה "המפחיד" של מיטת-השדה, הוא בחר לישון בקומה התחתונה.
אוננות, כפי שיודע היטב כול מי שאי-פעם "נתן ידו במעל", היא פרקטיקה קדושה המחייבת מהבנאדם ניתוק קיצוני מהמציאות החיצונית, ולמעשה היא נעשית במיטבה בעצימת-עיניים תחת הנחת-העבודה שהעולם בכיעורו כלל אינו קיים. אבל אותו בחור דרוזי בשם גסאן שידע לצטט בעל-פה את ביאליק וישן מתחתיי, ואתם יכולים לתאר לעצמכם עד-כמה היה קשה ממילא ליהנות בנסיבות הללו, היה תמיד - בכול לילה ממש! - מפריע לי בדרכי הפתלתלה אל האורגזמה, כי הוא תמיד היה נובח אליי בנרגנות (במבטא דרוזי מעפן) ובעודי מנסה למשוך את התענוג האסקפיסטי כמה שיותר, את המשפט הבא: " אוי נו פור גוד, אולי תגמור כבר... אני לא יכול להירדם ככה. אני מרגיש כאילו אני בספינה טובעת." כי מיטת הקומותיים היתה מתחילה להתנדנד בגללי, אתם מבינים... ועד עצם היום הזה אני שומע מדי-פעם את קולו הנרגן של גסאן מנסר-ומנגן בראשי בזמן שאני מביא ביד. נורא, פשוט נורא... (:
האם אתה ישן טוב ? האם גם אתה בגלות בלילות הללו שאין להם סוף ?
אלף שנים, היא אמרה, אלף שנים חיכיתי שתגיד, חיכיתי שתגיד...
מיליון ציפורים של זהב, האם תתנו לי כוח לעתיד ?
אבל, באמת, אני כבר בכיתי יותר מדי. הזריחות קורעות לב,
כול ירח הוא חיוור, וכול שמש היא מרה.
ואני עוד זוכר איך אהבה חדה ומדוייקת הייתה מחזירה אותה לסורה.
אז תן לאמת להיות אמיתית. ותן לי בלילות כאלו לשקוע בתחתית.
אני תמיד זוכר לעלות בחזרה מין המצולות. ולהתחיל מבראשית.
(*השיר הקטן הזה מוקדש באהבה ובגעגועים לזיכרם של שני חיילים שלי שנהרגו במלחמת לבנון השנייה, יהי זכרם ברוך. היום, וגם בימים האחרים.)
נ.ב - ואני תכף הולך למחוק את הפוסט הקודם והמיותר, על כול 126 התגובות שהיו לו, שאינו מכבד בעיני את היום הזה. ואני מקווה שהכול בא על מקומו בשלום. כי על רמיזות מופרעות כאלו חייבים להגיב מייד, ומבלי לחכות דקה, ובאופן הכי פומבי, ולא בחדרי-חדרים, וגם הכי ברור.
צייד-בכלוב הוא כמובן מושג די אוקסימורוני. קצת כמו שטן בגן-עדן, נניח, או כמו חלב-שחור...
מכול מקום, מין המפורסמות הוא ריבוי הציידים הדגולים (לפחות בעיני עצמם) המשחרים לטרף בכלוב-הברזל בזיקפה מתמדת ובתסכול אינסופי, ממש כאריות מיוחמים בסוגר.
בקרב חוקרי אבולוציה ידוע כבר שנים המודל המתמטי הנפלא - הקרוי בעגה המקצועית "קו-אבולוציה" - אשר מראה-ומדגים כיצד התפתחות המוח(והתודעה) של הטורף מתרחשת בד-בבד עם התפתחות המוח(והתודעה) של הטרף.
כי כדי להיות צייד טוב - כמו חתולי-הבר הגדולים שבטבע ושאר טורפי-העל - אתה חייב ללמוד לחשוב כמו הטרף, לצפות את תנועותיו, להיות מסוגל לדמיין את מהלכיו...
אני חוזר: כדי להיות צייד טוב, אתה חייב ללמוד לחשוב כמו הטרף.
ואשר על כן, מנקודת מבט אבולוציונית טהורה, כול אותם ציידים שאוהבים להתפאר בכך שהם גבריים מכף רגל ועד ראש (במובן הסטראוטיפי של המונח כמובן) ואינם "מחוברים לצד הנשי שלהם" - מעידים על עצמם בעצם שהם ציידים גרועים ולא-יוצלחים.
כנ"ל מקובלת בקרב הפליאואונוטולוגים( חוקרי הפרה-היסטוריה של האדם) ההשערה שהשפה התפתחה יותר בקרב הנשים הלקטניות מאשר בקרב הגברים הציידים-הדגולים. שכן בעוד שצייד דורש ממך בעיקר תכונות כמו סבלנות סטואית(לשבת ולחכות במשך שעות בדריכות ובשקט במחבוא וכדומה) ואז ברגע הנכון לתקוף את הטרף בכול כוחותייך ובריכוז-שיא, ליקוט מזון דורש ממך תכונות אחרות לגמרי. ומכיוון שיש גבול לכמות המזון שכול אישה לבדה יכולה להביא איתה למחנה, יש יתרון גדול לשבטים שבהם לקטנית חיננית תהיה מסוגלת לומר לאחותה(החיננית פחות):
"אחותי, את לא תאמיני מה מצאתי! אם תלכי עד הנהר תוכלי לראות ליד מפל-המים שיח גדול שהעלים שלו צהובים. לכי מאה מטר צפונה ממנו, ותמצאי עץ עם המון פאפאיות עתירות-קלוריות..."
ויש האומרים שמאז שהן המציאו את השפה, הנשים, הן גם לא הפסיקו לפטפט.
