לפני 8 שנים. 1 ביוני 2016 בשעה 15:38
בשחר ימיי באתר הזה יצאתי לדייט משותף עם מישהי שהייתה בת-זוגי לתקופה קצרצרה - וטוב שכך וברוך שפטרנו מעונשה של זאתי, איזה מזג רע היה לה! - ועם אחת מחברותיה שהייתה בזמנו מה שקוראים לו בשפת-האתר "שפחה-בהתלמדות"(או בהתהוות. או אנערף) והשולט שלה. ואני כמובן לא אעבור על חוקי-האתר ואציין פה את הניק שלו, אפילו שמדגדג לי בקצות האצבעות לעשות זאת, וגם ממילא כבר מזמן לא ראיתי אותו מסתובב במחוזותיינו. הוא היה נשמע לי בחור נחמד למדי בטלפון, אבל פנים אל פנים התגלה כאחד הטיפוסים הכי בלתי-נסבלים שיצא לי להיתקל בהם בכול ימי חיי.
היתה לו דיעה מוצקה בכול עניין: איזה תחתונים הכי בריא לבחורה ללבוש, מתי היא צריכה לשתות מים, איך לנגב את התחת. היה לו פרצוף אדום ומבריק עם אף ענק, ועיניים קטנות ואדומות שהיו נדלקות בכל פעם שהביט באישה ונכבות בכל פעם שהביט בכול דבר אחר. כול מי שלא הסכים איתו היה "אידיוט" בעיניו, ורוב הזמן הוא פשוט היה האדם המשעמם ביותר עלי אדמות. השולט הזה היה בקטע של ויברציות ואנרגיות ותזונה נכונה, והיה מכריח ת'בחורות שלו לבלוע את זיוני השכל שלו. ואני אומר לכם, ואני לא מגזים, שהיה יותר קל בעיני להתאהב בעכביש מפלצתי מאיזה B Movie מאשר בברנש הזה. מה גם, שלמרבית העכבישים מסרטי-האימה אין דיעה מוצקה על כול נושא, וסביר להניח שהם עדיין פתוחים מדי-פעם ללמוד איזה משהו חדש.
החברה שלו, השפחה בהתהוות, הייתה זונה בכול רמ"ח אבריה(במובן הטוב של מילה), אפילו בתוך ליבה החם, אבל היה לה לב עצל, לב שאפשר לגעת בו רק להרף עין, לב רפוי, שהיה מנותק ממרכזו האמיתי.
"את צריכה להיות ראויה לי, " הוא אמר לה איך שפגשנו אותם, " ואני מתחיל להתאהב בך. את מזכירה לי את האקסית שלי." ככה, בלי בושה.
ישבנו באיזו מסעדה, אני כבר לא זוכר איזו, ומייד גיליתי שיש לו יכולת לאכול ולסבול בעת ובעונה אחת.
אני באופן אישי לא יכול לסבול אנשים שנראים סובלים בזמן שהם אוכלים. והחברה שלו ישבה שם לידו כמו איזו סוללה משומשת, בלי טיפת לחלוחית, ובמשך כול הארוחה דיברה רק על אותם הדברים שהיה נדמה לה שגבר אוהב לשמוע; ומדי פעם הוא היה נושך באזנה, נוגס חתיכה קטנה מהתנוך, וככה הם הוציאו לי לגמרי את התיאבון ואת החשק לאכול. ולא קל להוציא לי אותו, תהיו בטוחים בכך. אחר-כך הוא התחיל לדבר על ירידה מהארץ לאמריקה, שם "הכול הולך ישר" בלשונו.
הרגשתי בתוכי מין התקוממות שאי-אפשר לבטאה במילים, ושעוד רגע אני הולך לשבור לו את הפרצוף.
"קדימה!" אמרתי לו, "תעשה את זה כבר, תרד מהארץ ותחייה באמריקה, שם הכול "הולך ישר", אבל אל תהרוס לי את הארוחה, ואל תנסה לערפל את ראייתי הבריאה בנשימתך המלנכולית."
אבל הוא צחק. הוא היה מושבניק בעברו, ואהב את המילה מלנכוליה. היא באה לו טוב, אתם מבינים? היא היתה מילה יפה בעיניו, מין מילה משוררית כזאת...מנסיוני האישי הרבה מושבניקים סבורים משום-מה שמלנכוליה היא מילה חמודה.
זה כבר היה יותר מדי בשבילי, ועשיתי כול מה שהיה ביכולתי כדי לסגור את השאלטר על הערב הזה ולחזור הביתה.
היום בצהריים אני נוסע עם החבר מהפוסט הקודם ללווייה של אימו שמתקיימת כמובן בבית-העלמין בחולון. בית-העלמין בחולון הוא כמו רומא. כול הדרכים מובילות אליו. הרחובות בדרך לשם שוקקים בפעילות כוורת הדבורים הרגילה שלהם, והעולם כולו כאילו חטף חום גבוה, ואנחנו סוחבים איתנו ארגז עם המון בקבוקי-מים קרים. רק חסר לנו שעוד כול מיני דודות זקנות יתחילו להתייבש לנו בשמש הקופחת, ונצטרך לקבור גם אותן בהזדמנות הזאת. גם ככה כבר אין יותר מקום בבית-העלמין הזה, אנשים בארץ הרי מתים כמו זבובים, ואני לא אהיה מופתע אם במקום כול דירות-החדר האלו, נאלץ בקרוב לחזור לרעיון החסכוני יותר שהיה לנאצים של קברי-אחים.
יש לי חבר אחר שהוא אקסהביציוניסט מדופלם - הוא בחור מכובד ומקובל על הבריות, אל תבינו אותי לא נכון, והסטייה שלו היא בשליטה, אבל גם אל תטעו, אני מדבר איתכם על הקצה הכי קיצוני של הספקטרום הפרברטי; והוא אמר לי לא-מזמן שהוא לא מוכן לתרום את גופתו למדע, פשוט לא מוכן, כי זה לא בא לו טוב הרעיון שסטודנטים מחוצ'קנים לרפואה יריצו דאחקות מעל גופתו המתה. וזה נראה לי ממש לא בסדר. אדם צריך למות כפי שהוא חי, ולנסות להמשיך את דרך חייו אפילו אחרי מותו.
אותו חבר גם אמר לי היום בנוגע למשפט הכי שכיח באירועים כאלו - המשפט "שלא נדע עוד צער" - שהמחשבה שיום אחד לא נדע עוד צער היא כמו המחשבה שיום אחד יתברר לנו ש-2+2 שווה 17...
זהו, הלוויה הסתיימה לה, ואנחנו יוצאים חזרה בדרך הכורכר אל השער הראשי, וקונים לנו קרטיב מישמיש. ואני חושב על עפר ואפר, על מה עכשיו ומה שבעבר, ועל זה שכבר מחשיך וקר...
וערב כחול-עמוק.