הבלוג של FOR GOOD - הכל עובר

ההחתמות של הילדות

לפני 8 שנים. 17 ביוני 2016 בשעה 8:55

לאן שאני לא מסתכל אני רואה אנשים הורסים לעצמם את החיים. וזה תמיד אותו סיפור שחוזר על עצמו. אנשים חושבים שהראש של אנשים אחרים הוא המקום להיות מאושרים(או אומללים)בו. כאילו אם כול האנשים בעולם יחשבו שאתה מאושר, אבל אתה תהיה אומלל, זה ישנה משהו. והחיים שלהם נראים בסוף כמו עוד איזה מצג של אושר מזוייף בפייסבוק.

בואו ואספר לכם משהו קטן ואישי על עצמי. אני בנאדם שכפי שאתם קוראים אותי לא רק שגדלתי מגיל מאוד קטן בלי אבא, אלא מה שהיה אפילו קשה יותר, עם אימא שהייתה Borderline אמיתית - אישה כוסית, ללא צל של ספק, אבל מופרעת אמתית ועל-מלא. וכול הילדות שלי היתה בין-השאר גם רצף יציב של נסיונות להתגונן מפניה - כי היא לא היתה מכבדת גבולות, מניפולטיבית בחזקת 12, נצלנית וסחטנית רגשית, וכול המגע איתה היה פוצע ומכאיב. ושלא נדע עוד צער...

אבל ילד בילדותו, מה יש לו חוץ מאשר אהבתה של אימו ? וזו אולי תישמע לכם עכשיו הגזמה פראית, אך זוהי אמת לאמיתה - ואני נשבע עכשיו בספר-התורה, ושבועה כזו כמובן פותרת את כול התהיות שעוד יהיו לכם אולי בעניין (: - אבל אני לא זוכר מעולם אפילו לא חיבוק אחד, או נשיקה אחת, או איזו מילה טובה או איזה גילוי של רוך (למעט כשנפצעתי בסדיר בפעילות-מבצעית, וכמעט שהחזרתי את נשמתי לבורא, והייתי מאושפז חודשיים בביה"ח ברזילי וברמב"ם). וכשאני מתבגר וגדל אני כמובן ובאופן טבעי רוצה להשאיר את כול זה מאחוריי. ולהתחיל כבר את חיי החדשים. כי הרי, בינינו, למי יש כוח להתעסק בכול החרא הזה ?

אבל ה'החתמות' (Imprinting) שעושים לנו בילדות הן וואחד החתמות, ואני מתחיל את חיי עם הרגשה פנימית לא-מודעת שטבועה בי עמוק שאני לא ראוי לאהבה. כלומר שככה, כמו שאני, איני ראוי לה. ושכדי לזכות בה, או להיות ראוי לה, אני צריך לקבל מינימום פרס-נובל או משהו כזה. די עצוב, אם חושבים על זה...

וחוץ מאהבת-חיי הראשונה, ייאמר לזכותה, שהייתה באמת-ובתמים קסם יפה טהור ואמיתי, אני מצליח בכול פעם מחדש, כמו במין כפיית-חזרה איומה, להביא אל חיי בנות-זוג שלא ידעו לאהוב אותי, שלחצו לי על אותם הכפתורים, סו טו ספיק - על מנת לנסות ולשחזר באופן לא-מודע את אותה הסיטאוציה הלא-אוהבת הבראשתית ההיא, רק שהפעם להצליח איכשהו לתקנה. מה שכמובן וכידוע אף פעם לא עולה יפה.

אתמול בלילה, כשאני אומר - חצי בצחוק, אבל גם לגמרי ברצינות - לאיזו נערת-כלוב קדושה שחרצה לי לשון חצופה, אך למעשה התחננה אליי, כפי שהיא הודתה מיד, לאיזו "סטירה עם הזין", נגיד ככה, ובכן כשאמרתי לה שכול זה יושב אצלה - כלומר הצורך הנואש הזה בכאפה מצלצלת - על "אשמה לא-מודעת שמקורה בילדות ועל הזדהות עם התוקפן" - היא ענתה לי כעיזה-פזיזה בעליצות האופיינית לה: " לא. אני סתם סוטה."

עניתי לה: "בובעמייסס כאלו תספרי לסבתא שלך. לא לי."

היא אמרה לי: " לפעמים הדברים פשוטים. "

"בחלומות אולי..." עניתי, " את אולי לא שרוטה כמוני, או כמו רובנו, כלומר בשאסי של הנשמה שלך, אבל את שרוטה גם שרוטה מיידלע. ואין על זה ויכוח. לאקאן אומר על ה'לא-מודע' שהוא נוצר כתוצאה מהתנועה-הנפשית של ה-"אני לא רוצה לדעת כלום על כול זה..." ואם את עדיין לא רוצה לדעת כלום על כול זה, זו זכותך..."

"אני אכן מאמינה בהדחקות," היא ענתה לי.

"כולנו האמנו בהן פעם קצת יותר מדי, בהדחקות." אמרתי לה, " אבל כשהן יפסיקו לעבוד בשבילך, או כשיימאס לך לסבול מהן - אם לדוגמא עוד כעשור של חיי-זוגיות יגמרו לך בכי רע - ...או-אז את תבואי אליי בזחילה, אהובת ליבי-הקדוש, ואני כבר אעזור לך להתחיל להכיר את עצמך באמת.." (:

אני שוכב עכשיו על המיטה, מוזיקה נהדרת מתנגנת ברקע, ואני עובר על איזה כתב-יד קריר ומת, משהו שכתבתי פעם מזמן. יש בתיבת-הדואר איזה חשבון ארנונה מזויין שמחכה לי, אבל שום דבר רע לא יכול לקרות לפחות עד יום ראשון בבוקר...

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

36

הירח והשמש של 5 בבוקר

לפני 8 שנים. 16 ביוני 2016 בשעה 8:08

כאשר לדמיון שלך יש הרבה יותר מדי מה לומר,

כאשר צינת הלילה פוגשת את זיעת היום,

ויש לך כבר בעיה להבין מה אנשים אחרים אומרים לך,

כדאי לך

להחזיק חזק ברגשות שלך.

כאשר דמגוג בתוך הראש שלך לוקח לו שליטה,

וכברירת-מחדל כול מה שאתה אומר או עושה זוכה לביקורת,

והפזמון-החוזר הזה על כשלונות נאמר לך כבר אלף פעמים,

כדאי לך

להיצמד חזק לרגשות שלך.

האם ייתכן שאף-פעם לא הרגשת ככה?

שהמוח שלך הוא כלוב - ובתוך הכלוב ישנה חתולה,

שיורקת ושורטת כמה שהיא רק יכולה.

האם ייתכן שאף-פעם לא הרגשת ככה?

שהמוח שלך הוא כלוב - ובתוך הכלוב ישנה חולדה,

שבקנאות רודפת אחרי הרגשות שלך

ומנסה לכרסם לך אותן מרוב סלידה.

כאשר קול קליל בתוך הראש אומר לך לוותר על חייך

אתה עשוי לחשוב - איך זה הגיע לידי כך?

איזה ספרים הוא קרא בחייו - מה עשה אותו לכזה?

כאשר אתה שומע את הקול הזה,

כדאי לך לשמור היטב על הרגשות שלך.

וכאשר הוא ישאל אותך "למה היא התאבדה?"

תענה לו בפשטות: "היא התעייפה מהחיים."

הרי אין באמת תשובה טובה יותר לשאלה הזו.

וכאשר הוא יאמר לך "ומה איתך? אתה רק שורד?"

תענה לו כך: " זה לא כל-כך קל כמו שזה נשמע, ילד."

וכאשר הרוח הלילית של העיר נושבת בחדרים,

והירח והשמש של 5 בבוקר מתחילים את ההתעלפות הרגילה שלהם,

ואתה שומע לידך את הנשימה של המאהבת שלך,

אז ורק אז, ולא רגע אחד מוקדם מדי, כדאי לך

להרפות מכול הרגשות שלך. לשחרר את כולם

לחופשי.

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע-ופרוע.

0

היא כבר תלויה מעל ראשך

לפני 8 שנים. 15 ביוני 2016 בשעה 12:11

אני רואה את חרב דמוקלס, היא ממש מעל הראש שלךָ

הם מנסים טיפול חדשני כדי להוציא אותך מהמיטה.

אבל קרינה הורגת גם את הרעים וגם את הטובים

וגם מדע-הרפואה הוא לא יותר מאשלייה של קצת שליטה.

אז כדי לרפא אותך הם מוכרחים להרוג אותך

אני יודע שאתה רוצה לבחור בשכחה,

אבל חרב דמוקלס תלויה מעל ראשךָ.

עכשיו, אני כבר ראיתי מספיק אנשים מתים בתאונות-דרכים

באינתיפאדות, מלחמות או מסמים.

אמש ראיתי ילדה נפגעת על-ידי אוטובוס באור-הדמדומים.

ואני יכול לתת לך משהו, הוא יהרוג את הכאב שלך,

וישמור את הנשמה שלך כמו בתמיסה של פורמלין,

וגם יתן לך בעיטה קטנה בלב של קצת אדרנלין.

אבל עזוב עכשיו את כול משחק-ניחושים,

כולם מוכרים פה את עצמם כמו בשוק-הפשפשים.

ואתה הרי כבר יודע את זה עמוק בתוכךָ,

חרב דמוקלס תלויה מעל ראשך.

מה שנעשה, אם כך, יהיה חייב להיעשות.

הדברים כאן אף פעם לא נראים הוגנים,

ואין מה לעשות.

אבל יש דברים שאנחנו לא יכולים לדעת,

אולי יש שם משהו, מעבר לכול זה,

איזה מין עולם אחר שאנחנו לא יודעים עליו דבר,

משהו שייתן איזה פשר לכול המחזה,

אני יודע שאתה שונא את כול החרא המיסטי הזה,

אבל זו רק עוד דרך בשבילך לראות,

מחר כשתתעורר עם הזריחה,

שחרב דמוקלס תלויה מעל ראשך.

אחר-צהריים מוארים.

12

The Unspeakable

לפני 8 שנים. 12 ביוני 2016 בשעה 8:21

אני רוצה להעמיד את הכול בסימן שאלה. את כול מה שאני מספר לעצמי. או לכם. כי רק אז, אתם יודעים, אנחנו באמת מגיעים ללב העניין... וצריך איזו בגרות אנושית כדי לרדת ללב העניין, ולא להסתפק בדיעות ואמונות ודמיונות.

לויטגנשטיין, שאלוהים יברך אותו, היה את הרעיון שהמציאות היא Unspeakable - כלומר שלא ניתן לדבר עליה. השיח הפילוסופי הוא לא פסגת-ההר. כול ההבחנות שאנו עושים בשפה, הבחנות שהן הכרחיות בשביל הדיון המדעי או הפילוסופי, אינן באמת אמתיות. במובן עמוק השפה תמיד משקרת, ועל המציאות המוחלטת לא ניתן לדבר. אבל צריך לפחות לנסות לדבר עליה, לרמוז עליה, לעלות ולהתקרב אל "פסגת -ההר" - אל מה שלא ניתן לדבר עליו, אל המציאות המוחלטת. רק שמתישהו תמיד נגמר השביל, וצריך להחנות את המכונית, ולהתחיל ללכת ברגל...
כול מה שאנחנו מאמינים בו, כול המושגים שלנו, הם אשליות. ואם נדחוף אותם מספיק רחוק, נגלה שהם מובילים לסתירה. כי זה הטבע של אשלייה. כשאתה בוחן כול מושג או רעיון באמת, מתבונן בו מספיק לעומק, "נשען עליו מספיק חזק", מנסה לחיות אותו או להגשים אותו, אתה במוקדם או מאוחר תגלה את הסתירות הפנימיות שיש בו. ויש בו תמיד סתירות כאלו, שיפרקו אותו מבפנים, מפני שהוא אינו אמיתי. זה כאמור טבעה של האשלייה.

כך לדוגמה, אם לבחור דוגמאות קטנות מהאתר שלנו, למרות שאפשר היה גם לבחור מליון דוגמאות אחרות מהחיים, אם מישהי אומרת לך שהיא "נשלטת טוטאלית" זה לא ייקח לך יותר מדי זמן כדי להבין שהמושג הזה מתפרק לחתיכות מרוב סתירות-פנימיות, ושהוא לא יותר מאשר אשלייה שהיא בוחרת להאמין בה או להתמסר אליה כרגע; או אם מישהו עולה, כנהוג במחוזותיינו, על הפוזה האידיוטית של "השולט האמתי" - דינוזואור או לא - גם זה עורבא-פרח בחזקת 12; ואתה צריך להיות וואחד דושבאג לא-נורמלי ממש כדי להאמין בזה אפילו לשנייה וחצי; או "מלכה אמתית" וכדומה. אין מציאות כזאת.

אבל אחרי שתגלה שרעיון אחד שהיה לך בקשר לעצמך הוא אשלייה, הנטייה שלך תהיה לחפש מייד רעיון או אשלייה אחרת לחיות לפיהם, שגם הם יהיו פרדוקסליים כמובן. "הייתי נשלטת," לדוגמה, " ועכשיו אני שולטת.." או להפך, וכיוצ"ב דוגמאות מוכרות לנו היטב.

זה כמו להיות מאוד רעב, ומכיון שאינך מוצא אוכל, אתה מתחיל לאכול את התפריט. או את המפה על השולחן... ואז אתה גם אומר לעצמך, "המפה הזו לא הביאה לי את הסיפוק המיוחל, תן לי בבקשה מפה אחרת..."

לא שיש איזו בעיה עם זה, אם בא לך לחקור את המיניות שלך או להכיר את עצמך. כולנו היינו בסרט הזה. אבל אם אתה באמת מאמין לזה, אז שאלוהים יעזור לך...

המציאות היא הדבר היחידי שלא צריך שתאמין בו, שהוא תמיד שם, בכול רגע בחייך, בכול מצב נפשי, בכול מצב-רוח, הדבר היחידי שאין בו סתירות פנימיות. כי הוא ישנו והוא אמתי.

ועד כאן דבר ההארה היומי (:

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וחג שבועות שמח (:

53

its for your own good' trip'

לפני 8 שנים. 10 ביוני 2016 בשעה 11:21

אנחנו חיה מתמכרת. אנחנו מתמכרים להכול. אנחנו מתמכרים זה לזה, למשל, ועושים לזה גלוריפיקציה בתור הביטוי של הרגשות הנעלים ביותר שלנו בתופעה של האהבה-רומנטית. כאשר זוג נאהבים נפרד הסימפטומים של הנסיגה והגמילה, בהגזמה קלה כמובן, הם כמעט בלתי-ניתנים להבחנה מאלו של התמכרות להרואין. הקאות, רעידות, התפרצויות רגשיות בלתי-נשלטות, אי-שקט, חוסר-שינה, היסטריה, פתיל קצר וכולי וכולי. וכול זה הוא אמיתי לגמרי מפני שהאהבה-הרומנטית היא עסקת-חליפין פירומונלית וכימיקלית שלוקחת שני אורגניזמים עצמאיים אל תוך גלקסיה אחת של צורך, ושל גמול ועונש, וציפיות הדדיות וחלומות וכולי. אנחנו מתמכרים לחפצים, לרעיונות, והרשימה היא אינסופית.

במאתיים השנים האחרונות היו לאנושות די-הרבה רגעים של "אה-הא!". כך לדוגמא חדרה למוחנו ההכרה שהעבדות היא דבר רע שצריך להיעלם מהעולם; ולאחריה גם ההכרה שהנשים אף הן בני-אדם כמונו ובעלי זכויות כלשהן...ומתישהו בעתיד גם יהיה עלינו לזנוח מאחורי גבנו את הרעיון האבסורדי שזהו תפקידה או עסקה של הממשלה לומר לאזרחים איזה חומרים או מאכלים הם אסורים ואיזה מותרים; ואילו מאכלים הם רשאים להכניס לדיאטה שלהם ואילו הם אינם רשאים.

הממשלה כמובן רוצה שנאמין שבלי הפיקוח שלהם אנחנו נחזור להיות חיות-אדם; שאנחנו נזריק ג'אנק כול היום, שנבזבז את ימינו באורגיות הרסניות עד שכול אימי הגיהנום ישתחררו לחופשי ברחובות וכולי, ואילו הם - חכמים מאיתנו כמובן, ממושמעים יותר, מוסריים יותר - הם מגוננים עלינו מפני עצמנו.

זה, אתם מבינים, הטריפ הידוע של "אנחנו עושים את זה לטובתכם."

על כול פנים, וכך או אחרת, כאשר אנחנו כבר "נאלצים", נגיד ככה, במסגרת משחק-התפקידים הסאדו-מזוכיסטי להעיף למישהו או למישהי איזו כאפה מצלצלת או להעביר לה איזה ספנקינג איכותי וכיוצ"ב, היינו רוצים להמליץ פה בחום - בהיותנו כמובן סמכות-מדעית עליונה(: - לעשות זאת על הטריפ של ' its for your own good '. בתוך הקשר-העניינים הארוטי זהו טריפ נהדר ומאגניב ביותר, והוא מומלץ בחום.

נסו והתמכרו(:

*וכפי שאנו תמיד נוהגים לומר במקרים כאלו:

Take it easy, baby...

But take it !

וסופ"ש רגוע-ופרוע (:

27

אני זקוק לנס בכול יום

לפני 8 שנים. 9 ביוני 2016 בשעה 6:27

אני צריך אישה שהיא פעמיים בת גילי,

עם מזג עדין, כועס ואצילי.

נצנוצים של אור באפלה,

ברקים ורעמים בתיק-היד שלה.

אנחנו נעבור ביחד על ספר-הספרים,

ונשבור בו את כול אחד מהחוקים.

יש לי הרגשה, והיא לא הולכת לשום מקום,

אני זקוק לנס, בכול יום.

אני צריך אישה שגבוהה ממני בשני ראשים,

לבושה כמו עורב, ילדת כול הלילות החדשים.

נרות בוערים בכחול,

ופנים מצויירות כמו במכחול.

ואם היא כבר מכירה את כול המילים הגסות,

אנחנו נתייעץ עם הרוחות ואולי נדע מה לעשות.

אני נשבע לכם, צריך דינמיט כדי להקים אותי היום מהמיטה,

יותר מדי מהכול, ואפילו זה כבר לא מספיק איתה.

תאמינו למה שאני אומר, זה אולי נורא ואיום,

אבל כולנו זקוקים לנס, בכול יום.

כפי שכבר סיפרתי פעם כמדומני, אני כתבתי לא-מזמן בגראפיטי כחלחל מעל שולחן-הכתיבה שלי את המשפט: *זה עתה התרחש נס*. רק כדי להזכיר לעצמי. כי ניסים, למען האמת, מתרחשים כול העת. אנחנו רק לא שמים לב אליהם. או שאנחנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם. ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

24

אהבה ותשוקה

לפני 8 שנים. 6 ביוני 2016 בשעה 14:58

אצל מרבית בני האדם, ואני בתוכם, ובודאי אצל כול מי שבחר להירשם לאתר הזה, מתקיימת איזושהי סתירה - חזקה יותר או פחות - בין שני הזרמים הנפשיים של האהבה והתשוקה.

וכול זה ברור כשמש, ואין כול טעם להכחיש את העובדה הזו, מפני שהנוסחה שמגדירה כנראה את עצם מהותו של הסאדו-מזוכיזם הוא שאת או אתה משתוקקים לדברים שאינכם אוהבים.

אף אחד אינו אוהב שמכים אותו, מתעלמים ממנו, מתאכזרים אליו, מתנשאים מעליו, משפילים אותו, דורכים עליו, יורקים עליו, משתינים עליו (ואני יכול להמשיך ולהמשיך, הרשימה היא ארוכה וידועה). וגם אף אחד אינו אוהב להכות, להשפיל, להתעלל וכולי וכולי. אבל אנחנו יכולים להידלק מזה מינית, ולכן גם להשתוקק לזה.

תכונות כגון גאוותנות, דעתנות, יהירות, אכזריות, קשיחות-לב, אטימות, אדישות וכולי הן תכונות-אישיות אשר מחוץ להקשר העניינים הארוטי או 'הסשני' הן תכונות שאינן אהיבות. וזו לשון המעטה. הן אינן אהיבות, ושלא יספרו לכם אחרת. אלו תכונות-אישיות דוחות או פגמי-אופי.

הפתרון השכיח ביותר לבעיה הזו, של הסתירה בין שני הזרמים-הנפשיים של האהבה והתשוקה, בכלוב וגם מחוצה לו, הוא הפתרון שנקרא לו לצורך הדיון הפתרון של "החיים-הכפולים" - שבו האדם מפצל בין שני הזרמים הנפשיים הללו.

כך לדוגמא תהיה לנו מישהי שבבית היא נשואה לגבר תומך ואוהב שאיתו היא תנהל קשר שקט ובטוח של רוך וחיבה אבל מחוץ לנישואין יהיה לה קשר עם איזה "רשע", נגיד ככה, שבו היא תתן ביטוי לתשוקה שלה; או גבר שבבית תהיה לו אישה רכה ואוהבת אבל פעם בשבוע הוא ילך למלכה-בתשלום כדי שתשפיט אותו (או שהוא יחפש בנרות איזו מלכה-חינמית בכלוב); או גבר שמול אישתו בבית הוא יהיה עדין ומתחשב, ואפילו כנוע, אבל יחפש לו בכלוב מישהי לפרוק איתה את הצדדים היותר אלימים ואגרסיביים במיניות שלו.

אין לי שום דבר נגד הפתרון הזה, וכול הוריאציות הקטנות עליו, בכול השינויים המתחייבים ובכול חילופי האנימה והאנימוס, ואני לחלוטין לא שיפוטי עכשיו, ואני רוצה להדגיש את זה לפני שאני ממשיך. כול אחד שיעשה תמיד רק מה שעובד בשבילו. אנשים בוחרים בדרך חיים מסויימת ממיליון ואחת סיבות, שחלקן גם סיבות טובות. וכול אחד רשאי לחיות את חייו אדון לעצמו. אני כותב רק על עצמי.

כי אני באופן אישי - וכך זה אצלי כבר שנים רבות, אני את החקירה של המיניות שלי התחלתי מוקדם בחיים - מתעניין על המישור הרומנטי או הזוגי רק(ואך-ורק)בקשרים שבהם מתקיימים שני הזרמים הנפשיים הללו, כלומר קשרים שבהם אתה יכול להשתוקק ולאהוב את אותו האדם.

אבל מניסיוני האישי - העשיר אך המר, והקשיבו בנים למוסר אביכם(: - אין כמעט אתגר גדול יותר שאתה יכול להעמיד בפני חיי הזוגיות שלך. כי זה הרי לא מקרה שהפתרון של החיים-הכפולים הוא כה שכיח. זה לא דבר של מה בכך להצליח למזג לאורך זמן בין שני הזרמים-הנפשיים הללו. כי יש בינהם כאמור סתירה. וסתירה אמתית.

וזו גם הסיבה לכך שקשרים שהבסיס שלהם יהיה קודם-כול התאמה או תשוקה מינית, קשרים שכמותם נרקמים בכלוב חדשות לבקרים - ושנעדרים מהם מרכיבים חיוניים אחרים כגון שותפות-גורל, חברות, אהבה, שפה-משותפת, חיבה והערכה אמתיים, תחומי ענין משותפים וכך-הלאה - מחזיקים מעמד לרוב כל-כך, כל-כך, מעט זמן. עד-כדי גיחוך לעתים...

יש לי חברה אמתית אחת מהאתר הזה שאמרה לי לא מזמן שזו נראית לה טיפשות לחפש את הכול בקשר עם אדם אחד.

אבל אני לא מחפש הכול. "רק" אהבה ותשוקה (:

קשרים על המישור הרומנטי שבהם אחד המרכיבים הזה חסר, נוטים לשעמם אותי די מהר. ואני כבר יודע את זה, כי אני כאמור את ההשתלמות שלי התחלתי מוקדם בחיים.

סאדו-מזוכיזם תמיד היה עבורי במיטבו - כאשר מערים אותו נכון ובמידה אל תוך חיי-היומיום ומשחקים אותו בצורה יצירתית - הדרך הכי טובה שנתקלתי בה עד-כה לשמור על האש של התשוקה חיה ובוערת לאורך זמן בתוך קשר.

כי איך נראה לרוב הגרף של התשוקה בקשר שהוא ונילי לגמרי - כולנו, אני חושב, יודעים מצויין. אתה מכיר מישהי והתשוקה נדלקת ומרקיעה שחקים בתחילה, כי הכול חדש ומרגש, אבל מהר מאוד, ברגע שמאבדים את החידוש ואת גורם ההפתעה וכולי, היא דועכת.

והסאדו-מזוכיזם הוא הפתרון היחידי שמצאתי בינתיים לבעיה הזו, פתרון אשר לוקח את התשוקה לעומק... לעומק, ולא לרוחב כמו הפתרונות הידועים האחרים - עוד בחורות, בגידות, חילופי-זוגות וכולי.

לפני זמן מה ישבתי ערב אחד באיזה בית-קפה על המלך ג'ורג', ולידי ישב זוג בדייט הראשון שלו. הסתכלתי בעניין בשפת-הגוף שלהם, ולא יכולתי שלא לשים לב לסתירה המהממת שהתקיימה בין העולם שמעל השולחן לזה שמתחתיו. מעל השולחן הבחור הצעיר הביט בבחורה בעניין רב, בעיניים כלות ואוהבות; אבל מתחת לשולחן הוא נדנד את רגליו בכזאת עצבנות, שהיה ברור שאין לו אפילו טיפת עניין במה שהיא מספרת ושהוא כבר מת לעוף משם.

תמיד תשימו לב לעולם שמתחת לשולחנות, בנות. שלא יעבדו עליכן, אה ?...

היום אחר-הצהריים חזרתי מהעבודה, והדברים החלו לפתע להתגלגל בתוכי בקלילות רבה, וחשבתי על מליון דברים בבת אחת. הרגשתי בפנים כמו קטיפה. הרגשה נהדרת שנמשכה בערך שעה. נזרקתי על המיטה, והכול נעלם מראשי בשקט, ובאה עלי שלווה גדולה.

אתה לא יכול אולי לנקות את כול הטינופת מהבטן, ואתה אולי גם אף-פעם לא תצליח לנצח את כול השדים שלך, אבל אלוהים, יש רגעים שבהם אני פוגש בתוכי שלווה כה גדולה, כה גדולה, שרק אדם נוירוטי לגמרי היה יכול להפנות לה עורף.

כן ממי. כי לפני שאת משחקת לנו אותה הסאדו-מזוכיסטית של המילניום...לרקוד בוגי את כבר יודעת ? וערב נהדר, ערב כחול-עמוק (:

54

ארוס והקסם

לפני 8 שנים. 5 ביוני 2016 בשעה 5:39

המקום שבו כמעט כול האנשים ירגישו בחייהם את ה"קסם" - ובטח אנשים שבניגוד אליי לא יעזו כמובן להתיידד עם פטריית הפסילוסייבין המופלאה או עם מולקולת-הקסם של ה-DMT(: - ואפילו האנשים הכי רגילים ומשעממים, הכי האם-דראם - הוא זה של בחירת בני-זוג.

לא מזמן נודע לי על פרופסור אחד לשפות אינדו-אירופאיות, הטיפוס הכי רגיל ונורמאטיבי שרק הייתם מסוגלים להעלות על דעתכם, שעושה יום אחד טלפון כדי לברר משהו בנוגע לאיזה מכשיר שהוא רוצה לקנות, ובצד השני של הקו הוא שומע קול של מישהי, ומשהו בקול שלה שובה את ליבו, והוא מרגיש שהוא מוכרח להכיר אותה, מוכרח, ומכאן-ואילך זה כבר רק עניין של להריץ את השעון קדימה, והיום, כמה חודשים אחר-כך, הוא כבר פירק נישואין של 34 שנים, הפך לעצמו את החיים על הראש, והוא כבר חי עם האישה הזו.

מה זה, תגידו לי, אם לא קסם ?

בזמנו הכרתי את הברנש הזה, כי בשנה השלישית ללימודיי באוניברסיטה החלטתי משום-מה שאני צריך ללמוד צרפתית. בוקר אחד נכנס לי לראש הרעיון שאני רוצה לקרוא במקור כמה צרפתים( כמו בודלר, ז'אנה, לאקאן וכו'), שהיה נראה לי שיש להם מה ללמד אותי. נרשמתי לקורס, והוא היה המורה שלנו. הקיק שלו היה להכריח אותי להקריא פעם ועוד פעם כול מיני קטעים בצרפתית כדי להתאמן על המבטא הקוקסינלי הזה שלהם, וכך זה נמשך איזה חמישה שיעורים עד שהתייאשתי לחלוטין מכול העניין. זו שפה בלי שכל, אני אומר לכם. חוצמיזה, גם בתור מאהב, ולמרות אהבת-חייו החדשה והצעירה, הוא תמיד היה נראה לי אפס מוחלט, מין עקרת בית סוג אלף אלף. חסכן בצורה מופתית. אבל אני יכול בקלות לדמיין עכשיו את החברה החדשה שלו, נואקת ומתנשפת במיטה, בשפה המטורפת הזו, כמו איזה פעמון כבאים מקולקל, אחרי שהוא לימד אותה את המבטא הזה הנכון: vite cheri! oh chest bon! oh oh! vite vite vite cheri("מהר יקירי, אוה, זה טוב, אוה, אוה, מהר, מהר, יקירי!")

הבוקר התעוררתי בקריאת שמחה ארורה. תעשה מה שתעשה, אמרתי לעצמי, אבל אלוהים, רק תן לזה להפיק חדווה. אני מקווה שיהיה קצת פחות חם היום. כול העולם הזה צריך מקלחת קרה.

בוקר טוב בוקר אור, ושבוע חדש וטוב.

84

ה-nigredo או האישה לבושת-השחורים

לפני 8 שנים. 4 ביוני 2016 בשעה 5:31

אתמול בלילה חלמתי מין חלום מוזר למדי, מעין חלום אלכימי קלאסי כזה - שקארל יונג ותלמידיו היו בוודאי עושים ממנו וואחד צימעס. החלום התחיל במה שהאלכימאים קראו לו ה-nigredo - כלומר ההשחרה או האפלה(ה-blackning), אשר תמיד נחשב לשלב-הראשון של התהליך האלכימי; הייתי באיזו טירה שכוחת-אל ועתיקת-יומין - ומה שציין את עתיקותה של הטירה בחלום היה שהיא היתה ממוקמת בחצר ביה"ס היסודי של ילדותי; וכשהתחלתי להסתובב בטירה, גיליתי שהיא מלאה בפריקים...אנשים עם יד אחת, אנשים בלי אזניים, גמדים, אנשים שצד אחד בפנים שלהם נזל לרצפה וכדומה.

ובנקודה מסויימת בחלום ניגשה אליי אישה לבושה שחורים - סמל מושלם של הניגרדו - פתחה את הגלימה שלה, וגיליתי לתדהמתי שיש לה שבעה שדיים! היא לקחה את ידי והניחה אותה בעדינות פתיינית על אחד משבעת הציצים שלה, ואמרה לי: "תדע אותי, פור גוד, וזה כול מה שתצטרך לדעת אי-פעם."

כול החלום התחיל להיסחף אל תוך סיוט, ואמרתי לעצמי: " לא כדאי שנסתלק מפה? "

ואז התעוררתי.

אני יודע שהנערות שלנו בטוחות שאנחנו חולי-שדיים משהו פחד. אבל שניים זה בהחלט מספיק לנו.

בוקר טוב בוקר אור, יום שבת.

45

תתחיל להרגיש בבית, יקירי

לפני 8 שנים. 3 ביוני 2016 בשעה 0:24

בשעה הזאת של הלילה אתה לבדך, באימה וגעגועים. אין דבר מלבד מחשבותיך, ופחדיך. אתה יכול לחשוב על הדברים הדמיוניים ביותר, ואף אחד לא ידע. כל שנייה שוקלת כמו נצח, ואתה טובע בה. אגמים, ימים, אוקיאנוסים. הזמן דופק כמו גרזן קצבים.

אני חוזר, כמו בהבזק, אל הנשים בחיי, שרשרת שחישלתי ביסוריי שלי, שבה כל חולייה קשורה באחרת. הפחד להשאר לבד, הקושי להיות ביחד. דרכך בחיים ודרכה של מישהי מצטלבות באיזה אופן מסתורי וגורלי, אתם מכירים ומתאהבים, חיים ביחד איזה זמן, ואז נפרדים. אני נזכר בשורה הנפלאה שכתבה רחל בזמר-נוגה "תֵּבֵל זוֹ רַבָּה ודרכים בה רב / נפגשות לדק נפרדות לעד." אלוהים כמה שזה נכון. נפגשות לדק, אבל נפרדות לעד. לעד...

דלת הרחם סגורה תמיד על בריח. הכל התחיל כשהם חתכו לך את חבל הטבור, סטרו לך על התחת, ומהר, מהר, אתה כבר בעולם, נסחף, ספינה ללא נווט. אתה מתבונן בכוכבים כדי להבין מה עליך לעשות, אבל יודע שהם מרמים גם אותך, כמו שהם מרמים את כולם. אתה מנסה לראות, לראות טוב. אבל הרחוק מתקרב, והקרוב מתרחק. העורות נקלפים. הפְנים יוצא החוצה, בזרם קבוע, והחוץ נבלע פנימה. ואתה נסחף לך כך, שנים על גבי שנים.

אבל ככה זה בחיים. כי את הכול יש ללמוד, לחוות, לנסות.

את הכול...

אז תתחיל להרגיש כמו בבית, יקירי.

האמת היא שהערתי את עצמי באשמורת הזו של הלילה כי אני הולך לקפוץ תכף לחבר מהפוסט הקודם שאימו נקברה אתמול, כדי לראות את משחק מס.1 בגמר הNBA, שיתחיל בארבע לפנות בוקר שעון ישראל. גם כדי שלא יהיה יותר מדי לבד בימים האלו, אבל בעיקר מפני ששנינו נורא אוהבים ספורט. ומפני שלא זכורה לי כבר שנים עונה כל-כך מעניינת ב-NBA. מרבית הבחורות שהכרתי בחיי לא ידעו ליהנות מספורט. אבל רק מפני שאיש לא טרח ללמדן, ובגלל חינוך קלוקל ודיעות קדומות. בנות אוהבות דרמות, כידוע, ואין דרמה גדולה יותר מדרמה ספורטיבית. אנשים בכלל נוטים לרוב להיתפס להנאות מסויימות בחיים ולדחות אחרות. הם יהנו מבלט מודרני או מספורט. אבל לא משניהם; הם יהנו או מסקס ונילי או מסקס סאדו-מזוכיסטי; הם יהנו מרוק אבל לא מפופ. או להפך; אבל זו נראית לי טעות קיומית גסה ביותר. טוב ורע יש בכול ז'אנר. יש מוזיקה קלאסית טובה ורעה, ג'ז טוב ורע, פופ טוב ורע וכך הלאה. ואתה יכול ללמוד ליהנות מהכול. ומדוע לא? כי לא אומרים 'לא' לעונג. וכי את הכול יש לחוות, לנסות, לחיות. כפי שאמרתי, תתחיל להרגיש בבית יקירי.

ולמותר לציין שאנו מקווים כמובן לשחיטה כשרה של הפרות מהמזרח על-ידי רבני גולדן. ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.

28