אני רוצה להעמיד את הכול בסימן שאלה. את כול מה שאני מספר לעצמי. או לכם. כי רק אז, אתם יודעים, אנחנו באמת מגיעים ללב העניין... וצריך איזו בגרות אנושית כדי לרדת ללב העניין, ולא להסתפק בדיעות ואמונות ודמיונות.
לויטגנשטיין, שאלוהים יברך אותו, היה את הרעיון שהמציאות היא Unspeakable - כלומר שלא ניתן לדבר עליה. השיח הפילוסופי הוא לא פסגת-ההר. כול ההבחנות שאנו עושים בשפה, הבחנות שהן הכרחיות בשביל הדיון המדעי או הפילוסופי, אינן באמת אמתיות. במובן עמוק השפה תמיד משקרת, ועל המציאות המוחלטת לא ניתן לדבר. אבל צריך לפחות לנסות לדבר עליה, לרמוז עליה, לעלות ולהתקרב אל "פסגת -ההר" - אל מה שלא ניתן לדבר עליו, אל המציאות המוחלטת. רק שמתישהו תמיד נגמר השביל, וצריך להחנות את המכונית, ולהתחיל ללכת ברגל...
כול מה שאנחנו מאמינים בו, כול המושגים שלנו, הם אשליות. ואם נדחוף אותם מספיק רחוק, נגלה שהם מובילים לסתירה. כי זה הטבע של אשלייה. כשאתה בוחן כול מושג או רעיון באמת, מתבונן בו מספיק לעומק, "נשען עליו מספיק חזק", מנסה לחיות אותו או להגשים אותו, אתה במוקדם או מאוחר תגלה את הסתירות הפנימיות שיש בו. ויש בו תמיד סתירות כאלו, שיפרקו אותו מבפנים, מפני שהוא אינו אמיתי. זה כאמור טבעה של האשלייה.
כך לדוגמה, אם לבחור דוגמאות קטנות מהאתר שלנו, למרות שאפשר היה גם לבחור מליון דוגמאות אחרות מהחיים, אם מישהי אומרת לך שהיא "נשלטת טוטאלית" זה לא ייקח לך יותר מדי זמן כדי להבין שהמושג הזה מתפרק לחתיכות מרוב סתירות-פנימיות, ושהוא לא יותר מאשר אשלייה שהיא בוחרת להאמין בה או להתמסר אליה כרגע; או אם מישהו עולה, כנהוג במחוזותיינו, על הפוזה האידיוטית של "השולט האמתי" - דינוזואור או לא - גם זה עורבא-פרח בחזקת 12; ואתה צריך להיות וואחד דושבאג לא-נורמלי ממש כדי להאמין בזה אפילו לשנייה וחצי; או "מלכה אמתית" וכדומה. אין מציאות כזאת.
