הכל עניין של אמונה..

אני והמאנקי עד

שעובר ג'וק בבר...

זהו.

תמו שידורינו.

פי כוסאוחתק...

"תביאי בגדים חמים שלא יהיה לך קר"

בלילה קר.

אני עירומה לחלוטין על קיר הבטון בצד הבית שלך, 

החזה שלי זקור וכל נגיעה שלך מורגשת וזורמת בי.

אני צופה בך ומחייכת מבפנים, 

על הזין שלך שלי השכנים שלך, 

מה איכפת לי, אני לא מכירה אותם.

לא שלי,

רק הזין שלך שלי.

אתה מטייל עלי עם המבט שלך ואני ניכנסת לשתיקה שלי.

נבוכה.

כבר הסברתי.

אל תפלוש.

חיה צריכה לגשת אליך.

אתה אוהב אותי ילדונת אז מה הבעיה עם גואל, גם הוא בועל, 

רק שאני פראית לטעמך, 

אז גואל בועל פראית? 

אתה מסובב אותי כלפי קיר הבטון והתחת שלי בסכנה,

החזה שלי נשרט ואתה אוחז בפני ולוחש לי באוזן.

"חנופה לא תעזור כאן,

תתחילי למצוץ"...

עם הכל אני מתמודדת,  

את הכל מכילה.

מסדרת, לאט, 

קוברת ומתעלה.

אותך אני שונאת למרות שמעולם לא ידעתי את התחושה.

כל יום יותר, 

אני מזינה אותה.

אין בך אור,

כולך אפילה,

כל יום שהילד שלי מחכה לך בחלון ובטוח שתבוא להגשים לו חלום,

הבטחה,

השינאה שלי אליך גוברת, 

והאהבה היתה גדולה.

לא הפעם,

לעולם לא תדע.

אינך ראוי לה.

אתה הדבר הכי טוב שקרה לי, 

התחזקתי על חשבונך.

כולך רוע בתחפושת יפה.

השינאה עוד תגדל אליך כי ככה אני חפצה, 

עד שתהיה כלום, 

משם באת, 

מן הריק, 

לשם תיזרק,

בטריקת דלת אינסופית.

תגיד אמקור, חושב שאני פסיכית שאני חושבת על זה?

"את פסיכית בלי קשר"

אני סופר ריגשי ואתה יודע, אתה רק לא טועם את הדמעות.

תפסיק להקשות עלי אמקור.

"את שואלת שאלות מפגרות ונעלבת מתשובות כאלו"

המממ..

אני מנתקת.

אני מסיימת לבשל ומתחילה לסדר ארגזים. מוציאה את הסוס שמסתובב שקיבלתי מתנה לפני כמעט 30 שנה ומסובבת אותו, המנגינה שלו מזכירה לי נשכחות.

חלום שהתנפץ ופנטזיה ילדית.

הוא קיבל ארגז שלם משלו, כמו תמיד, חלילה שישבר, הקטנים שלי יודעים שאסור לגעת.

אבא שלי נתן לי אותו מתנה.

יש לו מוזיקה של בלרינות, כאלו שיודעות לרקוד עם סוס.

אני רואה את השם שלך על הצג ואני מחייכת במבוכה. 

אתה יודע שאני זקוקה היום יותר.

אתה מסביר...אני רק בוכה.

אבל אין שאלות מפגרות, רק תשובות כאלו.

אני יורה לאויר שאני לא באה יותר בעודי מתבוננת על תיק שכבר ארוז.

פסיכית.

ידוע.

אבל חיננית.

אל תהיה דפוק.

תפסיק לרקוד לי על הריגשי,

זה לא יהיה נעים כשהזין שלך יהיה בפה שלי, 

במבוק או לא.

הכל נראה לי פתאום אותו הדבר.

ביקרתי אותך אתמול וביקשתי ממך לחזור קצת בתקופה הזו כי קריר לי, בואי תעטפי אותי.

הרגשתי אותך על העורף ודחיפה קטנה מכל מיטות הבטון האלו..

החיוך פתאום התהפך לי.

יושבת בבר הקבוע השכונתי, אני כבר לא מתאמצת להניע את הרכב, אותם אנשים שטופי זימה.

שולחת סמס..

"תהני, זה מה שאת צריכה"

ואני לוגמת את הוויסקי שלי ורוצה לצרוח לך בפנים, 

חשבתי שאתה רוצה להכיר אותי!!

לא את זו שיושבת בבר עם הציצי העומד והתחת המורם.

צריכה?

אני צריכה לשלם חשבון חשמל.

אבל מה אני רוצה...

פייייי זו כבר משאלה קשוחה יותר..

רגע, גם אותה דיברתי בקול רם.

אז אני מסודרת.

אבל אתה איפה?

חיים שהשארתי מאחור נפתחים בפרץ עז, 

עשרות הודעות אל תוך הלילה ואף אחת אינה משמחת.

אי שם רחוק ועכשיו רחוק מתמיד.

תודה על חברות נפלאה וחיבוק ששמר על ילדה במקום שאינו שייך לה.

נוח על משכבך בשלום חבר..

היית מהטובים.

זה תמיד הטובים.

RIP B.W....

הכוח הפנימי הבסיסי שלנו הוא רצון.

הרצון מחפש לגדול, כל הזמן לגדול. 

אם הוא בריא במקומו הטיבעי, שמו הנשמה, שהרי יחפש את החיובי, כמותו.

אתה בן זונה קטן, תאב בצע, אתה סרחת והתבלבלת, 

התפלק לך.

הרצון שלך הלך לאיבוד והנשמה התרקבה לו. 

ליבי ליבי איתך.

בן של זונה, גם היא אבדה, 

אתה מוקף בכמותך.

אלוהים שיעזור לך.

And yet...

מגיעה לחווה ושולחת את האלוף הקטן שלי לדרכו, כמו חיץ הוא על הסוס ועושה דרכו בעולם קסום עם עתיד זוהר.

או שלא.

אני רצה לסוס שלי ונעמדת בכניסה לתא שלו. הגב שלו אלי ואני קוראת לו. 

הוא שומע אך אינו מסובב מבט. 

המדריכה שלי מחבקת אותי ומנסה לקרוא לו, שתינו מוחאות כף והוא מסובב מבט עם החלק של ראשו שלא נפגע. 

כמה שהוא יפה. 

עיניו עצובות.

תסתובב אלי, אני מבקשת ונשארת ללא מענה.

אני שומעת את שמי ויוצאת החוצה,

"הסוס שלך מוכן לשטח"

אני מרימה מבט, מעולם לא ראיתי דבר כה רם וענק.

הסוס שלי ניפנף בזנבו ונשמתו הפגועה המשיכה הלאה ממני.

עליתי מהרמפה והתבוננתי סביבי, דופק ליבי התחיל לאוץ וילד בן 20 התחיל לסדר אותי באוכף שלא שלי.

הנשמות שלי ושל הענק לא הסתדרו.

הוא החל להשתולל ואני להילחם. 

קרסתי לעצמי והפכתי לאותה ילדה חסרת כל יכולת שליטה.

"אני רוצה לרדת"

אני גבוהה מכולם שם על סוס ענק והולכת לאיבוד על חיה שבכל רגע יכולה להעיף אותי 3 מטר מעצמי לכל כיוון.

מתחילים לצאת לשטח,

"אל תדאגי הוא עם מתג שטח"

בטח, הוא בשיא הכאב שלו וזה אמור להרגיע אותי. נגיעה קטנה לא נכונה ושנינו נשמות לוחמניות.

"אני רוצה לרדת"

כל שריר בגוף שלי התחיל להתקבע בפוזיציה טעונה והדם להסתובב כמו רכבת הרים מקולקלת.

קפאתי בפעם הראשונה ועצרתי.

מובלת בבושת פנים חזרה למנאז'.

ירדתי ורצתי לתא של הסוס שלי.

ניכנסתי פנימה.

הוא הסתובב אלי וליטפתי לו את הפציעה שלו.

הוא טמן את ראשו בי ושנינו הזלנו דימעה. בשקט.

בסתר.

ניגבתי את שלו ולחשתי לו,

הלו, לפני שבועיים זכית מס 1 בארץ, אתה תמיד אלוף.

תנוח.

נישקתי אותו.

הוא דחף אותי מחוץ לתא, שם חיכה לי הקטן שלי.

הוא נתן לי יד ואמר לי,

"אמא, איזה יופי רכבת היום."

ולכל אלו ששואלים איפה אני עושה את החג,

אצל הכוס של אמא שלי...

הכל זוחל לי היום..

אני לא במיטבי וזה מכניס אותי למוד הזקן הנרגן, אני רוטנת ומרחמת על עצמי.

אני מודדת חום ושוכבת על הספה כשברקע סרט על סוסים...

הודעות ומיילים שנערמים ויטופלו מחר..מותר לי גם להיות חולה.

והנה הוא בא, סמס מהחווה, 

"הסוס שלך מושבת, תרכבי היום על אחר, צאי לשטח"

אני מסוחררת, והנה הדמעות הזונות האלו מגיעות. חצופות כמו רקדניות סטריפטיז שלא ניתן להסיר מהן מבט, ואני מזמינה אותן לבוא לרקוד עוד ועוד מולי כמו מזוכיסטית טהורה.

מה קרה לו אני שואלת, 

"ננשך בפה"

ואני מתפשטת מול המראה ובוחנת אותך על גופי...

גם אני, 

גם אני.

נסעתי רחוק עד לסוף העולם ורק בשביל להניח ראש.

"תסתכלי עלי!"

ואני נועלת כל דלת אפשרית.

תפסיק להידחף בלי הזמנה.

אתה מלטף אותי כל הזמן ואני מחכה לאיזה שולט אכזרי שיפרוץ ממך על מנת להגיד לעצמי, הנה, עכשיו יש לך סיבה לברוח באישון לילה.

אבל אני רק מחפשת אותך בשתיקה שלי ועישון לילה מרגיז שלך משאיר אותי עירנית.

משהו קסום בניגודים האלו וחיים הפוכים של שקט ושלווה.

אולי אגדל קקטוס...