|
|
|
ידעתי שאני אהייה בסדר.
אתה כבר בערך 75% מאחוריי. אפילו לא נזכרת בך כל יום.
כן, קצת השתגעתי בהתחלה, אבל דווקא החיבוק שלך סגר לי מעגל.
זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי עליך.
הבנתי שזו לא אני שהשתניתי.
פשוט אין בך אהבה לתת. גם לא לעצמך.
רק תחייך
כווץ איזו לחי
תגובה אמפטית
בקטנה
רוב הזמן זה כל מה שאני צריכה ...
חושבת איך הגעתי לנקודה הזו
מי שאני, איך שאני
לבד, עצובה, משועממת ועלובה.
פעם המבט לעתיד היה כזה ורוד
והיו באמת סיבות טובות;
איכשהו בדרך הבריאות נדפקה
והכל התפורר איתה. הכל.
עד לא מזמן אמרתי ש-
טוב, זו הייתה השנה הכי קשה
אבל הנה, עליתי על זה, סופסוף, ועוד בכוחות עצמי, זהו - זה נגמר...
לא.
לא רק שזה לא וודאי -
כשהצלחתי סופסוף לפקוח עיניים גם התחוור שזו עבודה קשה אפילו יותר עכשיו
וזו לקחה עשור מאז שהתחלתי (!!).
נזקים גוררים נזקים גוררים נזקים
והאנרגיה כבר כמעט על ה-0 והדלק אזל.
לא נשאר לי כלום.
הלוואי שיכולתי להגיד שהנזק רק פיזי
בלי לחשוב פעמיים הייתי נותנת עוד 5 שנים כאלו אם הוא היה רק פיזי....
הכל סביבי התפורר
ונגמרתי בדרך...
אני לא אני.
קליפה
חלולה.
כל חיי חיכיתי לזמן הזה
איך
עדיין
רע לי
כל כך ?
למה זה מרגיש כאילו דווקא עכשיו נסגרות דלתות?
החשיבה מעורפלת מתמיד
ורק בא לי לקרוס פנימה לחור שחור
אתה
לא עוזר
רק עושה יותר רע
או שאני יוצרת רע באמצעותך
לא משנה באמת, איתך או בלעדיך
כולם תמיד הגיעו לאותה הנקודה
המעגל הזה לא יישבר עד שאקבל אותי
וזה לא יקרה בקרוב
הכאב מסתבר היה רק תירוץ טוב
לא סיבה...
כשאת עם דמעות בעיניים מכאב ומעצב
כל מה שהיית צריכה עוד לשמוע על דבר הכי קטן שביקשת, כל כך קטן
שיכול להפוך לך ימים שלמים מהקצה אל הקצה
זה "די, זה כבר עובר את הגבול".
זה מה שעובר את הגבול? באמת?
ואיפה הגבול שלך?
לי יש צירים בתוך הראש מהדבר הקטן שאתה לא מוכן להשקיע בו שניית מחשבה,
איפה הגבול באמת?
היית מרביץ לאשתך?
אז איך כל כך קל לך להכאיב פי עשר רק כי זה לא במכה פיזית ישירה?
מדהימה אותי התפישה הזו של לא להאמין לאף אחד שכואב לו אם הוא לא שוכב מדמם מול העיניים שלך...
לא רחוק היום...
פתאום קלטתי עד כמה שני הבלוגים האלו הם שחור ולבן
שם אני סוטה משעשעת ואנרגטית
ופה יוצא כל הסחלה.
כמו בחיים, אני מחביאה את הכאב,
אף אחד לא מצליח לזהות את הצד הזה אפילו אם הוא נתקל בו כל הזמן.
לפעמים זה אפילו עושה ממש עצוב, שכשאני כבר חושפת עצב רגיש, אף אחד לא קונה את זה,
כי איך בכלל לעזאזל קיקי יכולה לחוות כאב ולהיות עצובה? זה לא מתחבר.
ומה ש"מצחיק" זה שאני בצד הזה ביי פאר הרבה יותר משם....
יש מחיר לפוקר פייס.
קודם באתר היכרויות אלטרנטיבי
וכששם אני סוגרת - הוא נזכר למצוא אותי בלינקדאין
לא אתפלא אם הוא כבר חפר גם כאן
ויחזור לעשות קניות בסופר שלנו רק בשביל הצ'אנס. מה זה עוד כמה מטרים הליכה?
אבל בחייאת, לפחות תעריך אותי קצת ותהייה הגיוני
אתה באמת מאמין שהייתי חוזרת על האסון הזה פעם שלישית...??!?
חח.....זה מצחיק מרוב שזה עצוב...
אתה מרגיש לי כל כך שונה...
אנחנו מרגישים לי כל כך שונה, מכל מה שהכרתי עד היום
כל כך טוב..
וזה עושה את זה כל כך קשה להרפות מהפחד...
כל הזמן מלווה אותי המחשבה שפשוט לא יכול להיות דבר כזה
שמשהו מרגיש כל כך שלם, שמה שאני רוצה מתחבר בכזה דיוק מופלא עם מה שאני צריכה..
כאילו שבשביל שזה יגיע לי, אני צריכה להרגיש לא פחות ממושלמת בעצמי, אחרת זה לא, פשוט לא יכול להתקיים.
לא ייתכן. זו אשליה, זה זמני, זה לא באמת שלי ואני חייבת להיזהר שלא להתמכר לזה,
זה הולך להישבר לי בידיים ולרסק אותי למיליון רסיסים...
והמחשבה הזו כל כך מוחשית, כל כך קרובה, עד דמעות.
וזה מפריע ומעיק, אבל,
באמת, איך אפשר להאמין שיש דבר כזה..?
אף פעם לא הפחיד אותי כל כך לאהוב.
זה לא עובר.
It's not what's in your house
It's not what's in your bank and it's not what's in your bed.
It's what's in your heart and in your head
And it's all withered and dead...
פחד. גם שם הוא היה. ואני כבר לא יכולתי להאמין יותר...
היית ממש ממש קרוב, אני לא חושבת שאתה מבין עד כמה, כל כך קרוב לשבור אותי לחלוטין, לרסק הכל לאבקה.
לא יודעת בעצמי איך עוד החזקתי שם, ויש חלקים שכבר הצלחת, על מקצתם אפילו לא תדע.
בכל אופן לאסוף רסיסים ולחבר חזרה... זה לא בא בקלות. עוד הרבה פחות מההחלטה. זה תהליך שלוקח זמן וגם אי אפשר כבר לתקן במאה אחוז.
אבל עם עבודה קשה לפעמים מצליחים גם לבנות גירסה משודרגת... מי יודע.
כרגע אני לא יכולה לחשוב בכלל קדימה ואיך החודש away שלך ישפיע.
איך תמיד לגברים בחיים שלי יש קטע דפוק כזה של תזמון? תמיד.
מה נראה לך, עכשיו?! באמת?? אפשר בבקשה זמן להתאקלם כאילו???
ואפשר קצת פחות לפרק לי את הצורה בדיוק עכשיו?
טאקט, נו....
הגברים של קיקי.
