כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

"תכיני את התחת. ב- 8 אני אצלך". את הטלפון המשמח הזה קיבלתי בשעה 7.15 בהיותי בחנות במרכז קניות גדול. "יו, איזה כיף" אמרתי. "אני בכלל לא בטוח. זה הולך להיות סשן קשה". "אני מתחילה לפחד מאסטר", אמרתי וממש באותן שניות הרגשתי איך אני מתחילה להרטיב בין הרגליים "תפחדי זונה. יש לך סיבה". אם כניסתי לקניון הייתה בשאנטי, בהליכה איטית, בוטחת, כזו שמסבה תשומת לב, הרי הדרך החוצה הייתה בטיסה מהירה בגובה נמוך....

להגיע הביתה בזמן, להספיק לארגן את מה שצריך....

הספקתי. ואני מרוגשת. ממתינה לדפיקה בדלת. ולאחר שזו נשמעה, MM נכנס, ואני כרעתי ונשקתי לנעליו. אלא שמרוב התרגשות שכחתי בעוונותיי את החלק השני של קבלת הפנים – וכך "הרווחתי" סטירה ראשונה.
נשלחתי להתפשט ולחכות פשוקת רגליים על המיטה. אוףףף זה מרגש אותי, לשכב כך כשאברי המוצנעים הם הכי לא מוצנעים או צנועים, מחכים לאדוני. לאחר מספר הצלפות על הכוס ובפנים הירכיים, בדק MM את מידת רטיבות הכוס הזנותי הפעור הזה. "הזונה שלי רטובה... אוהו כמה שהיא רטובה"... בשבילי זו מחמאה....

לאחר המשך פיתוח וטיפוח הכושר האוראלי, נצטוויתי להחדיר אלקטרודה לכוס ואלקטרודה נוספת לישבן. החדרתי בעודי שוכבת על המיטה, וחיכיתי. הפתעה. מאסטר קורא לי לבוא אליו, לסלון. אני קמה. מביאה לו את הטנסומטר. M מחבר את האלקטרודות התקועות במעמקי גופי אל הטנסומטר, ומתחיל להפעיל. הטנסומטר של M הוא טנסומטר עוצמתי במיוחד, בעל מספר ערוצים. והוא הופעל. בעוצמה גבוהה. "עכשיו לכי להכין למאסטר ארוחת ערב" – אמר. ואני, כך, עם אלקטרודה אחת שמרקדת טוויסט בתחת, ועוד אחת שרוקדת סמבה בכוס, הולכת למטבח ומכינה ארוחת ערב לאדוני. לא ייאמן איזו הרגשה זו, ללכת כך עם האלקטרודות בשני החורים. כל תזוזה שלי גרמה להרגשה של שינוי עוצמה, שהביא להעצמת הריגוש........ ובהמשך שינה מאסטר את הפולסים. אלוהים זה מטריף...

לאחר הארוחה החליט מאסטר שהגיע הזמן לשחק קצת עם השפחה הזונה. נשלחתי לשכב על המיטה. נוסף לשתי האלקטרודות מיקם כעת מאסטר עוד אחת לדגדגן. האלקטרודה בדגדגן תמיד גרמה לי לכאב שגרם לי לאבד שליטה עד שהייתי מסוגלת אפילו להשתמש במילת ביטחון... והפעם, כמו בפעמים האחרונות, מיד עם תחילת פעולתה, אני מרגישה אורגזמה שאוטוטו מתפרצת ובאה. MM כמובן שם לב ומזהיר מפני גמירה ללא רשות. גמירה כזו תלווה בענישה קשה – הגברת העוצמה של הזרם החשמלי למקסימום, ולא בהדרגה............ איך? איך אני אצליח לעצור את עצמי? לעצור את האורגזמה? אני מנסה לנשום עמוק, לא לחשוב על האורגזמה. מסתבר שזה לא פתרון יעיל עבורי. MM מוצא פתרון – הוא מחליט להגביר את המתח החשמלי. אלוהים, איך אעמוד בזה? הרי גם כך זה כבר מתח גבוה.... אני מרגישה את השינוי בעוצמה. אבל – במקום לאבד מהחשק והתשוקה העזה, הבעירה בכוס רק הולכת וגדלה, והרצון שלי באורגזמה – מאיים לא להירגע. ואני? אני שומעת "אם תתחנני יפה אולי אתן לך לגמור". זה המצב בו אני מוכנה לעשות הכל כולל הכל, רק תן לי לגמור.... ואני מתחננת. מביטה לMM בעיניים ומתחננת. הזונה מתחננת. האישור מגיע. וזה בא... אורגזמה מדהימהההההה. ראשונה בסדרה שמונה לפחות תריסר אורגזמות. M ספר אותן.... כל אחת באה לאחר הגברת העוצמה של הטנסומטר.... וזה היה מטריף. וזה היה מטורף. אורגזמה אחרי אורגזמה. כל אורגזמה אדירה וסוחפת יותר מקודמתה. והיו שם גם עינוגים נוספים – האצבע של M על הדגדגן, מה שגרם לאלקטרודה של הדגדגן לזוז טיפטיפטיפונת ובכך לתת תחושת שינוי בעוצמת החשמל... ושוב עלה סף הריגוש. ועוד אורגזמה אדירה זעזעה והרעידה את גופי.... ואני מרגישה שאני צפה, לא בעולם הזה.... ועוד אחת... ועוד אחת... ומאסטר לא מרפה ולא מוותר. והחשמל הגיע כבר למקסימום... ואני רועדת בלא שליטה... מוטרפת....
ואני רוצה עוד. מה עוד? לא יודעת. עוד. אז מאסטר דרש ממני להתחנן שיכבה את הסיגריה שלו על הדגדגן. בזמנים של שפיות ועירות – זה נשמע לא שפוי, מטורף, הזוי. אבל באותם רגעים – רציתי, רציתי הכל!!! ואני... אני התחננתי למאסטר שיכבה את הסיגריה שלו על הדגדגן שלי. וכך היה, וכל צריבה כזו בעור הרגיש כל כך – העצימה את הריגוש פי מאה!!! ואז באה אורגזמה, ועוד אחת...... ועוד... ואני נמצאת-לא נמצאת בעולמנו, רק יודעת שאני חווה חווייה מסעירה, מטריפת חושים. ואני שבה ומתחננת – כבה בבקשה את הסיגריה על הדגדגן... ומרגישה את הפחד, והשריפה, יחד עם החשמל הצורב/כואב בדגדגן. שילוב של ריגוש וכאב ופחד בעוצמות כאלה, אורגזמות שרודפות אחת אחרי השנייה, בעוצמות שמביאות לעילפון חושים.... כל מה שאני מתארת כאן – פשוט לא יכול להמחיש כהוא-זה את החוויה המסעירה הזו.

ולקינוח – פיסטינג. בהתחלה שתי אצבעות בכוס, אצבע בתחת ואחת על הדגדגן. וזה לא יכול להיות, אני גומרת שוב. מתכווצת. רועדת. מאבדת שליטה... ואז אצבע שלישית חודרת לכוס שלי. מגרה לי את נקודת ה G. ועוד אורגזמה................ וגם אצבע רביעית, וחמישית כבר בפנים... אני מתכווצת סביב האצבעות של M, הדגדגן הנפוח רועד... כל היד בכוס החם והרטוב שלי. ואני מזיינת למאסטר את היד.
ואני מתמכרת.

מכורה.

לא רוצה להיגמל...

רציתי MאסטרM להגיד לך תודה.

תודה על ערב נפלא.
תודה על סשן נפלא.

תודה על הצלפות החימום
עם השוט מחו"ל
ועל ההצלפות הקשות
עם שוט העור השחור.

תודה שאפשרת לי לשעשע אותך
תודה שנתת לי לענג אותך
תודה על זיוני הגרון העמוקים,
המציצות והליקוקים.
מורה טוב – מורה לחיים...

תודה על המצבטים המכאיבים, המפחידים,
ועל האנחה/אנקה שזכתה בהנחה.

תודה על החשמל
שהרטיט והטריף
(לא רק דגדגן וכוס)
כל איבר ומיתר בגוף.

תודה על האצבעות
שחדרו, חקרו, עינגו והרחיבו
ועל הדגדגן לא פסחו.

תודה על הפיסטינג,
שכל כך חששתי ממנו
וברגע שאת האגרוף הוצאת
הזונה שלך ביקשה עוד באותו רגע....

תודה על כל דקה
שאפשרת לי, מאסטר,
לשרת אותך.

ישנתי 3 שעות.
התעוררתי מחוייכת, נפעמת, מלאת אנרגיות.
הולכת לעבודה מאושרת.
MאסטרM, הלוואי וגם אצלך כך (+אי אלו שעות שינה נוספות)
שיהיה סופ"ש נפלא!!

קרוב לשבוע ימים שאני יודעת שאני עומדת בפני עליית מדרגה. שצפוי לי סשן בדנג'ן ש- M שכר, מאובזר כדת וכדין - מול צופים. רק כדי לסבר את האוזן – עד לפני שבועיים לא ידעתי בכלל מה זה דנג'ן ועד היום גם לא ראיתי כזה.
ומאז הבגידה שלי – אני יודעת שהחמרתי את מצבי ושאני צפוייה לשלם מחיר כבד.

הכל התנקז להיום.

אתמול כבר הרגשתי איך הפחד מזדחל לו לורידים, בלילה האחרון בקושי עצמתי עין. פחד והתרגשות מילאו אותי.
השיחות עם M היו קשות במיוחד מאז שחשפתי את בגידתי בו, ואם חשבתי לרגע (קיוויתי כמובן להירגע כך) שמאז אתמול הוא כבר החל בשיחותינו את ההכנה המנטלית/רגשית לסשן, הסתבר לי שטעיתי.

קמתי הבוקר לאחר שינה טרופה, אל תוך היסטריה ולחץ ברמות לא מוכרות. ניסיתי להרגיע את עצמי ופשוט לא יכולתי. M ניסה להרגיע אותי "מה כבר יכול להיות בסשן שעוד לא חווית?"
אוהו מאסטר, הרבה. החל מהמיקום, דרך הכלוב, ושאר סממני אינקוויזיציה, וכלה בקהל. שום רמז לא נתת לי לגבי מי ומי יהיו הצופים. ניסיתי לברר, ניסיתי לבדוק האם הם יהיו רק צופים או יוכלו גם לגעת.... התשובות רק הלחיצו אותי עוד ועוד.

נסעתי ליפו. חלילה לי מלאחר. איחור משמעו עונש. ועונשים, בלי עין הרע, אני סופגת הרבה לאחרונה.
כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחי בדרך...

מאסטר אסף אותי. נכנסים. אני מארגנת קצת את המקום.
טועמת ומלקקת ומוצצת קצת את M. ונכנסת לכלוב, כדי להרגיש קצת, על קצה המזלג, מה זה ואיך זה מרגיש....
לאחר שמאסטר פתח לי את המנעול, אני בהמתנה עם מבט מושפל, מחכה למוצא פיו של M. ואז – "שימי כיסוי עיניים". שמתי. וכך, בחשיכה מוחלטת, M מריץ אותי לקצה החדר. אני מקבלת פקודה לעמוד ולא לזוז.
מוסיקה מיוחדת ברקע. נרות. אורות מעומעמים. האורחים נכנסים. אני לא יודעת כמה. לא יודעת מי. אחרי כמה דקות אני נלקחת אל חדר האורחים. עלי להתפשט למולם. מתחילה להסיר את בגדיי, החגורה, החולצה, החזייה, המגפיים, המכנסיים. ומקבלת הוראה: "זה מספיק לבינתיים". תודה M שאתה נותן לי להתרגל לסיטואציה... זמן מה אח"כ גם החוטיני יורדים ובעירום מקבלת הוראה להסביר למה אני עומדת מולם עירומה, מה פשר הקעקוע שמקועקע לי בגב התחתון. ואני? שפחה טובה וממושמעת, נטולת בושה ומבוכה – מסבירה. אני שפחה. זבל. רכוש. לא ראוייה לאהבה. קעקעתי את שמו של האדון הקודם שלי, שאפילו לא ידעתי בזמנו שהוא אדוני.
כעת עלי להסיר לאט את כיסוי העיניים. הסרתי, ולנגד עיני יושבת גבר. לא מוכר כמובן. ולידו יושבת אישה – מוכרת. הייתי המומה. שאלתי את M אם הם יגיעו והבנתי ממנו שלא. איזו הפתעה. אני מנסה קצת להירגע.

מעתה, ייתכן בלבול ברצף האירועים. גם מבחינה רגשית וגם מבחינה פיזית – הערב הזה היה עמוס ומטלטל. ומהנה ומרתק. ומענג ומהמם. ומיוחד ונפלא. כמו M.

בדיוק אחה"צ, בתיאום מושלם, קיבל M שלושה שוטים שהזמין מחו"ל. ואיתם מתחיל הסשן לא לפני שהמצבטים היפניים האכזריים מוצמדים לפטמותיי ואני מוכנסת לכלוב. לאחר שככלבה טובה אני מוצאת מהכלוב ונלקחת לטיול, מגיע הרגע בו אני חווה את עוצמתם, יעילותם, איכותם של השוטים החדשים על גבי, ישבניי, זרועותיי. 40 מלקות. ואחרי כל מכה – כמובן אומרת תודה, ומבקשת "עוד אחת בבקשה..."

שלא כמו בשיר – "אחרי מכות באות הנשיקות" – אצלי אחרי המכות באו הצביטות. מי? מי המציא את המצבטים היפניים האכזריים הללו? אני מצטווה להרים את השרשרת שבין המצבטים בעזרת שיני גבוה, כך שהשדיים יזדקפו. הכאב עצום. אני לא מרימה מספיק גבוה. M אינו שבע רצון. ואת הבעיה הוא פותר בשנייה. מחבר עוד שרשרת, ומחבר הכל לוו גבוה. הכבר קשה מנשוא. ואני מנסה להתאפק. לא אוכל כבר עכשיו, בתחילת הסשן, לילל ולהתחנן להפסקה. אז למזלי, קרם הגוף שמרחתי על גופי, יצא לטובתי. המצבטים החליקו וכך בא לסיומו החלק הקשה הזה.

ואז ממותי הוצג בגאווה. כן, כן, ממותי שאיתו היה עלי להכין שיעורי בית – 100 נעיצות בכל לילה, ואיתו בגדתי. אז אולצתי להפסיק את האימונים הליליים. וכשניסיתי כעת, מול הזוג הצופה להחדיר אותו לכוס/המנהרה, הסתבר שחלה היצרות. נסיגה בשל אימון שלא נמשך. וכעת החדירה לא הייתה קלה. אבל צלחה. ואני עולה ויורדת, ועולה ויורדת, רוכבת על ממותי המפלצת. ומדי פעם אחד השוטים החדשים מכה את שדיי, שמזמן הפכו צבעם הבהיר לגוון כחול-סגול. ומאחר ולאחרונה אני מיישמת מצויין את הידע שהקנה לי M בדפיקת גרון, קיבלתי דילדו לתוך הפה, והראיתי לצופים איך אישה מוצצת, ואיך שפחה מקבלת דפיקת גרון. את כל כולו החדרתי עמוק לתוך הגרון. רק הטעם של הקונדום... היה מזעזע....

חשמל. אני נשכבת פשוקת רגליים. M מחבר לי אלקטרודה לדגדגן ועוד אחת לכוס. ומפעיל. אני נטרפת. מהכאב שיוצר החשמל בדגדגן חוששת, מהאלקטרודה בכוס מתמוגגת, והביחד – יוצר תחושה מעלפת. במקום לחוש בכאב, הרגשתי את האורגזמה המתקרבת. אסור היה לי לגמור. צורחת מתחננת שM יעצור כדי שלא אגמור, אז מאפשר M כמה דקות מנוחה. כשהכל נרגע, שוב עליית מתח.... שוב צועקת ל- M שעומדת לגמור, ופשוט לא יכולה לשלוט בזה. עצירת המתח. וחוזר חלילה. לאחר מכן M העמיד אותי, החדיר לי גם אלקטרודה לתחת. חשמל בתחת, בדגדגן ובכוס. את הגירוי הבלתי אפשרי הזה, המעלף והמטריף הזה - אי אפשר לתאר במילים. ולפתע – אני חשה שרגליי אינן נושאות אותי... וחייבת מנוחה. נשלחתי להחלמה במיטה.

אוף... רציתי עוד אחרי המנוחה. ו- M כמובן לא איפשר. נגמר.
עוברים לשלב הבא.
הספקולום ואיתו מברשת השיניים. סליחה מברשת ה- G. אני מקבלת הוראה לשכב על המיטה, רגליים פשוקות בפישוק רחב אל מול עיניהם הבוחנות לעומק של הצופים. תחילה M בודק את המצב בעזרת אצבעותיו. אווווווווווו, אני מכורה לאצבעות האלו, ליד הזו......... והספקולום הענק מוחדר. ונפתח. עוד. ועוד. ומרחיב. M מסביר, ומאפשר להם להביט. ואז מוחדרת מברשת השיניים לגרות את ה-G שלי. שוב חוסר שליטה מוחלט. כל נגיעה מפעילה מערכת שלמה של רעידות בלתי פוסקות ועונג צרוף... רוצה לגמור... מתחננת... אבל למי שגונבת אורגזמה לא מגיע לגמור. אין לי מושג כמה זמן M שיחק בי כך, זה נראה כמו נצח. ואז הוחדר המערוך. וגם קיבלתי רשות לגמור. לא יודעת כמה פעמים גמרתי אבל זה היה המון. אורגזמה אחרי אורגזמה. עילפון חושים. כל המתח שצברתי בימים האחרונים בכלל, ובשעות האחרונות בפרט – התפרק לו באורגזמות הללו. והגוף לא נרגע. הרגשתי את הרעידות הבלתי פוסקות, עוד דקות ארוכות.

בתחילת הסשן זכיתי להפתעתי לנשיקות וחיבוק מ- M. למרות שלא הגיע לי, קיבלתי, וזה היה נפלא. בהמשך באו גם סטירות, שאילצו אותי ללמוד לא להניד עפעף כשידו של M מתקרבת – אם לליטוף או לסטירה. כך או כך עלי להחזיק את ראשי יציב ולא לנסות להתחמק אינסטינקטיבית מהסטירה. ולמרות שחששתי שלא יהיה אפטר קר, M הבטיח וכמובן קיים – אחרי האורגזמות הרצופות והסוחטות, לאחר דקות ארוכות של התרגעות והסדרת נשימה, קרא לי M לכרוע לידו, וזכיתי בחיבוק ארוך ארוך, ליטוף ונשיקה.

אלא שלפתע התחוור ל M שמר היינקן, חברי הוותיק משכבר הימים חש זנוח, לכן התבקשתי להביא אותו אלינו. חשבתי שאפשר שיזיין אותי הערב, או שנחזיר אותו למקומו, נבקש את סליחתו וניתן לו פיצוי בסשן הבא.... זו הייתה הצעתי, בידיעה ש M ודאי יאמץ דווקא את ההצעה הראשונה, שהיא ההפך מבחירתי והמלצתי. אבל כהרגלו, מאסטר מפתיע. זורם איתי. "טוב, תחזירי אותו חזרה למקומו. לא צריך היום". ואני? אני... מאוכזבת... הרי בכוונה הצעתי דחייה.... מזל ש M התרצה, ובאו עוד כמה אורגזמות עם היינקן ידידי הוותיק.

זהו, אני סחוטה. אחרי מספר דו ספרתי של אורגזמות, אני פשוט גמורה.
מקבלת מ- M מחמאה, "היית טובה. מאוד טובה". אני מאושרת. שמחה. תודה מאסטר, תודה!

והצופה מתקרבת אלי, מתיישבת לצידי ומלטפת. כל כך טוב לי. אני שפוייה? הוזה?

אני חווה חוויות מסעירות, מדהימות, איתך ובזכותך מאסטר יקר.
הערב הזה היה מיוחד במינו, יישאר חרוט בלבי וצרוב במוחי לנצח.
תודה מאסטר. תודה ענקית משפחוש שלך.


תמונות להמחשה... http://www.thecage.co.il/coppermine/thumbnails.php?album=3653

התחייבות. זהו כתב ויתור על זיון בכוס והסכמה להרחבה.....

זונה. שפחה. חור. זו אני. נהנית מהכאב, מההשפלה, ולא מעדינות באיברים שפעם נקראו "מוצנעים".
3 חורים פעילים ויעילים בי.
ה"כוס"-הגרון שמיועד לדפיקת גרון,
"חור ההנאה" (שהוא הפתח האנאלי) של MאסטרM,
ו"חור הכאב" הידוע בשמו הנפוץ "כוס", שאצל כל אישה הוא מקור ההנאה בשלל תנוחות וחדירות זין – ואילו אצלי - מיועד להתעללות. וכל המרבה הרי זה משובח...

בזה הרגע אני מוותרת קבל עם ובלוג על זיוני כוס, ומכריזה על הסכמה להרחבה.
החור הזה, חור הכאב, שהיה צר כמעט כמו קוף המחט, ומדמה היום את מנהרות הכרמל (טוב, לא במספר העוברים בו, אבל בהחלט בפוטנציאל נפח התנועה...), מיועד להתעללות - למר היינקן וחבריו, לממותי וחבריו, לסדרת ספקולומים שלא מביישת אף גניקולוג, ולא יחווה עוד זין בתוכו. במקום זין, יוחדר לתוכו כל מה ש MאסטרM יחליט להחדיר כדי להתעלל, כדי להמשיך להרחיב. שהרי ממילא אף גבר לא ירצה להחדיר את אברו למנהרה שכזו, בה הוא יילך לאיבוד. זין הולך לאיבוד בכוס משופחח...

מאסטר יקר, חור הכאב שלי ממתין להמשך ההתעללות וההרחבה, בידיעה שהוא לא ראוי לביקורי זין בתוכו.

מי אני?
אני
שפחה של המאסטר שלי
רכושו של המאסטר שלי
חפץ
זבל
עפר
אסלה
בוגדת
כן. בוגדת.
להמחשה - http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=3639&pos=0

בוקר. מתרגשת. למרות שהשבוע האחרון לא היה קל. בלשון המעטה כמובן.
מצפה לצהרי היום.
הפון. שיחה. מאדוני. שיחה ארוכה. נוקבת אבל מבהירה ובהירה. מטלטלת אבל רק ממשיכה את מה שכבר התחיל בסערה בשבוע שעבר.
ואולי אני כעת כבר (קצת) יותר בשלה. המון נושאים למחשבה. לא יכול להיות אחרת, אחרי 50 שנות חיים, במהלכן התגבשו אמונות, דעות, תפיסות, מסקנות - שחלקן, מסתבר כיום - שגויות, "מַתְקיעות", מקלקלות.
נותרתי עם תהיות, סימני שאלה, הרבה חומר למחשבה.
אמבטיה. שמנים, ריחות נעימים, אדים. והרהורים.
מתלבשת וחושבת. עושה פן וחושבת. מתאפרת וחושבת. עולה לרכבת וחושבת.
עזריאלי. מטיילת. לא מתלהבת. יושבת, מביטה, בוחנת.
מחכה כבר לשעה הייעודה, לפגוש את אש והנסיכה.
וזה קורה. וההרגשה כל כך טובה.
הרגשה של חברות בלב ובנפש. כזו אמיתית, אמיצה.
וכבר אמרתי בעבר שבכאלו - אני לא ממש מורגלת. ואני מאושרת על המתנה הנפלאה הזו.
יושבות לנו, מדברות, מבפנים, עמוק, ואני מרגישה, כל כך מרגישה אותן, ושוכחת מעצמי, והמסוגלות הזו חשובה לי מאוד.
אח"כ מצטרפות הבנות האחרות. מגיעה אחת, ועוד אחת, ובהמשך הערב עוד, ועוד. והשולחן עמוס. בנשים ובכל טוב.
והשיחות קולחות, ואני מרגישה מקצה השולחן שיש שם שיחות מעניינות, של הצעירות, ה"ותיקות". בהתחלה עוד מנסה להקשיב,
אך הקולות מסביב לא מאפשרים, ומוותרת. בעקר שותקת.
סוף הערב, לרכבת. פרידה מרגשת מלווה בגעגוע רטרואקטיבי...........

מגיעה הביתה. מסמסת ל MM שהגעתי בשלום. הפעם - לא מצפה לתגובה. וכמו ש- MM אמר לי לא פעם - כל מה שתצפי
שיקרה בינינו - תמיד יקרה אחרת (!) אז לא ציפיתי לתגובה, ולשמחתי - הייתה גם הייתה....
לילה.
למיטה.
מחר יום עבודה.
נתראה שוב בקרוב, חברותיי היקרות!

אני מבולבלת.
כבר המון, אבל ממש המון זמן שאני לא מבצעת את דרישתו של MאסטרM ולא יוצאת לדייטים. לא הייתי אף לא בדייטקפה אחד כבר חצי שנה לפחות. לא היה לי חשק, ואת כל המועמדים כהרגלי - פסלתי. לאחר סטירה חזקה, תרתי משמע, שחטפתי מ M בשבוע שעבר, סטירה שאני מרגישה עד עכשיו עמוק בפנים, התחלתי להזיז את עצמי. עניתי (סופסוף) לפנייה באתר היכרויות (ונילי). זה היה אתמול. ולפני פחות משעתיים חזרתי מהדייטקפה הונילי/הפרווה.

אז אני מבולבלת. מצד אחד אני מרוצה מעצמי שסופסוף הזזתי את עצמי, ואפילו בספונטניות... מרוצה מכך ש MאסטרM כן מצליח לגרום לי לשינויים... מצליח לגרום לי לעשות דברים. מרוצה שסופסוף אחרי חודשים ארוכים אני מנסה שוב. מנסה, והפעם ממקום אחר לגמרי. מבחינה חיצונית ופנימית. מצד שני - לא התלהבתי. רחוק מזה. ושוב הסתבר לי מה שכבר ידעתי – שמה/מי שאני מחפשת – עוד לא נולד. אז לכאורה מה הטעם? הרי אני לא רוצה להתפשר. הרי את מכסת הפשרות שלי בזוגיות כבר גמרתי.

ישבתי עם הונילי בדייט, שיחה נעימה, מעניינת, אבל לא הרגשתי כלום. הוא לא עשה לי את זה משום בחינה. וגם אם ניסיתי לומר לעצמי – "אז שתית קפה הפוך שאת אוהבת בג'ו, שיחה מעניינת, לא השתעממת, לא ממש סבלת, כולה שעה, מה רע"? אבל זה לא. זה פשוט לא.

השיחה עם M עכשיו, תסכלה ובלבלה אותי. האביר על הסוס הלבן לא יגיע. אז הגיע הזמן להתפכח מפנטזיות ילדותיות, לשכוח מהגבר המושלם - זה שגם יהיה ענק במיטה וגם יהיה מקסים כבן זוגי, שגם יראה לי את הכוכבים וגם יקטוף לי את הירח. ובמקום לשבת בבית ולהישאר לבד לנצח – לחפש את השילוב המנצח. אם אין בנמצא אחד שיש בו הכל, לחפש שניים – שביחד יתנו את הכל... אחד סוער ומסעיר במיטה אבל זבל בן זוג, ואחד פושר במיטה אבל אחלה בן זוג.
לא פשוט לי הרעיון. לא יודעת אם בכלל מסוגלת. אצטרך לחשוב על זה. הרבה.

כרגע - אין חיוך על הפנים.

MM הכין אותי לקראת סשן מתעלל. כן, זה מגיע לי. לא תמיד אני זוכרת את מקומי. לעתים מפשירה מהקפאה עמוקה את מה שצריך וראוי לו שיישאר מוקפא לנצח. מרגע שנודע לי על הסשן הקשה הצפוי לי, כל ההורמונים נכנסו לפעילות מוגברת, ייצור מיצי התאווה הכפיל, שילש ואף ריבע את עצמו... ואני, אני מקווה שהשעות יחלפו להן במהרה. בדרכי הביתה קניתי – כמצוות אדוני – מערוך, חבר סיליקוני סגלגל ל"ממותי" השחור המפלצתי ולמר היינקן ידידי משכבר הימים. בראש, בראש כל הזמן המחשבות – איך יהיה? מה יהיה? כמה מתעלל זה הולך להיות? כמה שאני כבר רוצה... וכמה שיותר.... ואני זוכרת, אין היום מילת ביטחון. ויתרתי עליה להיום. ואני שלמה. ובטוחה.
מאסטר דופק בדלת. אני לבושה בגד חדש שקניתי, תואם לצבע שיערי החדש והרענן, נראית ממש ממש טוב. ידעתי שלא יהיה היום חיבוק, שלא יהיו דיבורים או מבטים, וגם לא אפטר קר. ידעתי. הרי אני זבל. זבל לא צריך חיבוקים. אבל קיוויתי... כאילו שאני עוד לא מכירה את MM, כאילו שאני לא יודעת שמה שהוא אומר – כך הוא ולא אחרת. ובכל זאת קיוויתי. סוג של סרטון קצרצר, בעל מערכה אחת בלבד לשם שינוי...
מאסטר נכנס. לא מביט בי, מורה לי "תתפשטי". התפשטתי. היה לי העונג והכבוד לכרוע למולו ולענגו, כמו זונה זולה, מאומנת היטב. ברגע אחד שהראש התרומם, היא פשוט באה. חזקה. מטלטלת. סטירה. הראש עף הצידה מהעוצמה. והלחי – האדימה בשנייה. כעבור דקה הגיעה השנייה. ואז התחיל לעבוד רפלקס המגננה. כל תזוזה הכי קטנה - חשש מעוד אחת שהנה, מגיעה. סטירה, רק לצורך הבהרה, חטפתי ממאסטר M כשהייתי בהידרדרות מהירה לאדמה... זבל שמידרדר לעפר. נושמת. הראש נדחף למטה. אני נדרשת לעבודה מאומצת, יסודית ועמוקה. "היום את תקיאי" (איך אפשר שלא? כל כך עמוק, וחזק, בלי אוויר. אבל רציתי. כמו תמיד רציתי להיות טובה. הכי טובה. להראות למאסטר שיש שכר לעמלו. אני תלמידה טובה. מצטיינת). בין אנחות עונג למילים מחמיאות שמעתי גם "מה שאת עושה עכשיו – אישה לא עושה. אישה לא מסוגלת לעשות את זה ככה. אבל את? את זונה. את חפץ. שלושת החורים שלך לשימושי ולשימוש כל מי שאני ארצה ואבחר". "אני נהנה לנצל אותך". (מאסטר, סופסוף. תמיד אני היא זו שנהנית, ואתה תמיד "קבלן ריגושים". אז סופסוף גם אתה נהנה!!!)
תם ולא נשלם הפרק הפותח את הסשן.
"תביאי מערוך. ושמן". נשכבתי על שמיכה, על הרצפה, רגליי מפושקות אל מול עיניו. "תחדירי אותו". אני מחדירה. "יותר עמוק זונה". "X צודק שהוא אומר שאת עדינה עם עצמך. יותר עמוק שרמוטה". ואני מחדירה עוד. ועוד. ומרגישה שאי אפשר יותר. עוד מעט הוא כבר יוצא לי מהתחת...
ואז, אז מגיעה הספירה. "ב-5 את גומרת". ואני שומעת "1.....2...." אני מגבירה את הקצב, מרגישה שעוד מעט גומרת..."3....4...." רעידה אחת התפלחה לה לפני 5. "לא לא לא. מה את גומרת כבר זונה. עוד לא 5. תתחילי מהתחלה". והתחלתי שוב. וגם הפעם התפקשש. אז ממש שנייה לפני הגמירה נאלצתי להוציא את המערוך, ובמקומו, להפחית/להעצים את הגירוי, הרגשתי את הנעל של מאסטר משפשפת לי את הכוס, והדגדגן, שהיה כל כך רגיש, התאפק לא לגמור תחת סוליית נעלו של MM. וככה, באמת שאני לא יודעת כמה פעמים כמעט-כמעט גמרתי ומאסטר עצר אותי. (אם זו לא התעללות, גם מצבטים יפניים עם 5 תפוחי אדמה קשורים אליהם בשקית הם לא התעללות). ואז קיבלתי אישור. וגמרתי... ושוב אישור... ושוב גמרתי.... ושוב... ושוב... ושוב... ומאסטר דחף את המערוך עמוק יותר לכוס שלי, פשוט כך עם רגלו. דחיפה קלה, ועוד דחיפה... והמערוך חודר עוד טיפה.... וכשרגליי לא היו פתוחות מספיק לרווחה, גם דחף ופישק לי אותן עוד לצדדים. "תוציאי את המערוך זונה. אני רוצה לראות את הכוס שלך". הוצאתי. "אי אי אי, איזה כוס אני רואה כאן. איזה חור. ענק! אף גבר לא ירצה יותר לזיין אותך בכוס. זה כוס שכבר אי אפשר לזיין אותו. כל כך רחב. רק בתחת אפשר יהיה לזיין אותך. אולי".

[[מאסטר, אחד הדברים (אחד מרבים) שאני אוהבת בסשנים שלנו – שאני תמיד תמיד מקבלת כל מה שאתה אומר – בבחינת ייהרג ובל יעבור. גם אם אני יודעת שחלק מן הדברים נאמרים כחלק מהסשן, מבחינתי – הם כך, עובדתית. כך ולא אחרת]].

"לכי להתקלח". מתקלחת. "תתלבשי". מתלבשת. ובאצבע הוא מורה לי היכן לשבת. "אל תסתכלי אלי. עיניים רק לרצפה". וכך אני יושבת, מביטה לרצפה, חושבת, רוצה. רוצה חום ולא מהתנור. אבל יודעת – זבל. חפץ. זונה. אין רגשות. ביחסי שליטה – כמו שלנו – אין לפתח רגשות (העניין נדון כבר כמה וכמה פעמים. בינינו, בפורום. ואני יודעת. לא אפשרי. לא יהיה. נקודה!).

וכשהגיעה העת ללכת – אני כורעת, הרוכסן נפתח, כמה מילות פרידה אינטימיות ביני לבינו... . הרוכסן נסגר.
"את לא קמה. את נשארת ככה עד שאני הולך".

הלם. נותרתי ללא מילים. הדלת נטרקה. נשארתי כרועה. קרועה. ושלמה.

מכשפה אני לא. גם אם אתאמץ....
זונה – אני כן, ועוד איך. ובכלל בלי להתאמץ.
בשבועיים האחרונים נהניתי, נענעתי והתעניתי עם ממותי – הדילדו השחור המפלצתי והאימתני ביותר עלי אדמות. כלי זין גברי. תרתי משמע.
ועכשיו? עכשיו הזונה הקטנה הכנועה רוצה לא רק מיטה. רוצה מיטה-מטבח-מיטה.... מטבח. ולא צריכה טבח. יש תחליף נפלא בדמות מערוך –
הרי זה רעיון נפלא! נפלא עבורי ועבור החור הנוטף שלי, נתקעת על מערוך... מערוך ארוך... לעיניך ולעיני כל מי שתרצה מאסטר.
הזונה שלך/הרכוש שלך/החפץ שלך/בהמת שלושת החורים רוצה לשעשע אותך מאסטר, ולהראות לך איך המערוך מגיע ישירות ממטבחה של האופה אל כוסה הנוטף מיצי תאווה...
ההצגה הכי טובה בעיר: הזונה שלך, השופעת כל טוב נשיות, שדיים רכים, עסיסיים ומתנדנדים, חמוקיים מעוגלים, ישבניים מוצלפים ואדומים, וכוס לוהט....
עם העצם בפה, המערוך תקוע בין הרגליים.... עמוק בחור הכאב..... רוקדת ומשתגלת... עם המערוך הארוך...
אפשר לסובב אותו, לתקוע אותו עמוק ולסובב... אפשר כך אפילו להכין... בצק....
ובל נשכח שיש סוגים שונים של מערוכים... גדלים, טקסטורות, צבעים....
מאסטר, אני מבקשת להגיש לך כך את עצמי - על מגש של פיתויים.............

ז.ז.