הארמון של מלכתא

(או-מה בסך הכל ביקשתי? להיות מאושרת)


שם הסרט שאני חיה בו.

ראש השנה רק מחר, אבל גם אני נדבקתי במנהג המוזר הזה "לסכם את השנה". 

ואני חושבת על השנה שהיתה לי... באמת שנה קשה אבל גם- מגוונת, מלמדת ומשמעותית. 

השנה עמדה בסימן של לימוד עצמי ושינוי עצמי. 

השאלה הנכונה נשאלה, "מי פגע בך?" 

ולשם שינוי גם נענתה נכון- מה שאיפשר לי להמשיך הלאה. 

לפני שנה בדיוק הייתי נגדת צעירה בצה"ל, חיה בבועה שאני תורמת למדינה-

היום אני בנאדם חופשי, יודעת שהתרומה האמיתית היא מחוץ לצבא. 

לפני שנה בדיוק הייתי דתיה, חרדה לאורך החצאית שלי (כמטאפורה)-

היום אני חרדה בעיקר לאיך להיות אדם טוב יותר. 

השנה הזאת הבנתי כמה ההישרדות שלי בחיים זה עניין של צורך ולא של שיעמום 

(נו באמת, לעבוד 14 שעות ביום זה כבר ממש לא משיעמום...)

לפני שנה חיפשתי את האושר שלי-

כיום עושה רושם שמצאתי אותו. 

לפני שנה נתתי לקשר דם עדיפות עליונה,

כיום אני יודעת שקשר דם לא הופך בנאדם ל"קרוב". 

השנה הקרובה תהיה ללא ספק שונה, 

החיים שלי ישתנו ללא היכר, 

אני אלמד עוד הרבה על עצמי,

ואני מוכנה. 

מוכנה לקרב על החיים שימשך, 

מוכנה ללמוד עוד על עצמי, 

מוכנה ללימודים, 

מוכנה לעתיד המשותף שלנו. 

שתהיה לנו שנה מעולה, 

שנה משכילה, 

שנה מעניינת 

ושנת אהבה :)

שנה טובה קוראיי היקרים, 

ותודה לכל מי שתומך בקול הפנימי שלי, 

בבועת השפיות שבאה לביטוי בבלוג המקסים הזה 

שהוא כבר מזמן חלק ממני. 

בהמון אהבה,

מלכתא.אהבה (עכשיו תקראו את זה רצוף ובקול רם, ותבינו למה הכינוי החדש הוא חלק מהכינוי הישן)

שני שירים שמסתובבים לי בראש בחודש הזה, 

כשהוא רחוק ממני והשגרה לוחצת לי על הראש. 

שני שירים שמזכירים לי להרגיש, עם הלב שלפעמים נמק ונותר אדיש....

והאדישות הרי זאת התכונה השנואה עליי בעולם. לא כדאי שאני אהיה אדישה, והוא יודע את זה.

אז הנה,השירים האלו מזכירים לי להרגיש -כי לאחרונה,  במאבק על החיים, אני פשוט שוכחת להרגיש. 

אתמול היתה לה הרגשה
של קרן שמש מתוקה
מעל צמרות עצים גבוהים
ישר לתוך העננים
היא שרה המסלול מוכר
אף פעם עוד לא מאוחר
איך כל הלילה היא ניסתה
היא לא יודעת כמה זה נפלא
כשהיא אוהבת רק אותך
כשהיא אוהבת


האש שלה אולי בארץ רחוקה
האש שלה והיא יפה היא מתוקה
מתי עזבה אותה האש שלה


היא לא ידעה אם יש תפילה
כשהדברים קורים רק לה
אתמול הכל היה ורוד
נגעה באושר עוד ועוד
האנשים הכי גדולים טועים איתה
ולא יודעים איך כל הלילה היא ניסתה
היא לא יודעת כמה זה נפלא
כשהיא אוהבת רק אותך – כשהיא אוהבת

ותראו את זה- אותו השיר, שתי גרסאות שונות ומדהימות:

בקיצור, נמאס לי להגיד את מילת הפועל שמתחילה באות ה. אבל אני זה... התגע... 

ואני מותשת. 

לילה קסום :)

מה, היום לא יום בלוגים? מה זה המעט צפיות הזה?

בכל מקרה תהנו חברים וחג"ש :)

"קשה לי לדבר פה ולהיות סנטימנטלי כי אין שום פרטיות, אבל היום קראתי לך נסיכה"
"זה היה בכפייה"
"לא זה לא, את נסיכה שלי בלי כפייה"

(מתקשר לשניה להגיד לילה טוב במקום לישון את ה-4 שעות שנותרו לו)
עכשיו אני הולכת לישון (שוב) עם חיוך... :))))

לאחרונה הולכים וגוברים הקולות (כאילו לא היו קימים קודם) המתלוננים נגד המדינה והקוראים לעזוב אותה. 

יותר מדיי אנשים שמקיפים אותי זורקים לאוויר את המשפט "לא טוב לי במדינה". 

וכאן אני לא יכולה לחשוב הגיוני, כי אני מערבת רגשות. 

יותר מדיי אהבה ופטריוטיזם כלפי המדינה הזאת, ובכל זאת כשאני חושבת על זה... 

משלמים כאן יותר מדיי מיסים, מקבלים כאן משכורות נמוכות מדיי, 

אנשים גזענים כאן, מקומות העבודה שוביניסטים כאן, 

אני משלמת המון על לימודים אקדמיים עוד לפני שהתחלתי ללמוד (ובכלל לא בטוח שאמצא עבודה בתחום, אחרי שאסיים את התואר), 

עשיתי שירות צבאי מלא (ואפילו קבע), הצבא לא הפסיק לדפוק אותי ואת הבריאות שלי, וממשיך לדפוק את בן הזוג שלי, 

לא מפסיקים לזרוק לי טילים על הראש, כולל כמה שהתפוצצו לידי ואת השפעות פגיעת ההלם אני עדיין סוחבת בתוכי. 

ז'תומרת, אם היה מדד האנשים שנדפקו ע"י המדינה, כנראה שאני והמשפחה שלי היינו במקום די גבוה בסקאלה. 

אממה? 

משום מה, מאיזשהי סיבה לא ברורה למוח הקר, אני מאוהבת במדינה הזאת. 

הרי, באיזה עוד מקום בעולם ילדים זוכים להתבגר כ"כ מהר? אוכלים חרא- אבל מתבגרים. 

באיזה עוד מקום בעולם כשנגמר לך הסוכר אתה יכול ללכת לשכנה לבקש? 

באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול להכנס לאוטו, להביט על המדבר סביבך, ותוך שלוש שעות להחליף 4 סוגי נופים ובסוף למצוא את עצמך מוקף בהררים ירוקים? 

באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול לריב עם מישהו שאתה לא מכיר, אבל ברגע שיש אזעקה להתחבק איתו במרחב המוגן? 

אז נורא נורא כואב לי שהמדינה שלנו מידרדרת מרגע לרגע, ולאחרונה אני אפילו מתחילה להבין אנשים שיורדים מהארץ (אולי אם היו לי ילדים לדאוג להם גם אני הייתי חושבת אחרת). 

אבל לי אין מדינה אחרת. ואני יודעת שבכל מדינה אחרת אני לא אבוא לידי ביטוי ואני לא אהיה אני. כשטסתי לחו"ל הרגשתי מועקה נוראית כשהבטתי מהחלון כלפי הארץ הזו שהלכה והתרחקה ממני. ואחרי ארבעה ימים כבר לא יכולתי לחכות לחזור לארץ. 

וככל שאני מבינה את זה, שאני אוהבת את המדינה אבל המדינה הולכת ומתפוררת, מתחזק בי הדרייב לשנות ולהזיז פה משהו. 

לא לבכות מעצב על מה שהולך פה, 

אלא לבכות בגאווה על מה שקורה פה. 

לבכות בגאווה כמו שבכה השבוע נועם גרשוני, שזכה במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים. וכולנו לרגע היינו גאים בו, אפילו שאנחנו לא מכירים אותו, אפילו שספק אם נזכור את השם שלו עוד יומיים. 

אי אפשר להסביר את זה, אפשר להרגיש את זה.... 

אז יש איזו תחרות סיפורים אירוטיים בYNET

ומישהו כתב סיפור בדסמי- לכאורה, הסיפור כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4279040,00.html

סיפור כל כך גרוווווווע 

כתוב בשפה רדודה, נראה כאילו ילד חרמן בן 15 כתב אותו. לא מותח, לא מחרמן- נאדה. 

אז... מה אתם אומרים, אם אני אשלח לשם סיפור יש לי סיכוי?

:)))

אזעקה ב2 בלילה ונפילה ממש קרוב אליי.
נההה אפילו זה לא יוריד לי את החיוך מהפנים. ככה, לא אתן להם את הסיפוק!
כמה דווקא אני מוכנה לעשות? עוברת ללמוד עוד יותר קרוב לגבול עם עזה.
ועכשיו תביאו לי להגיע לעבודה מבלי שיקפיצו אותי למילואים....
יומטוב לכולם :)

והנה כך חלף לו עוד סופ"ש...
בישלתי המון ולא היה את מי להאכיל.
לא נורא, רק עוד שבוע.

ובנתיים,
שבוע טוב לכולם :)

מתברר שאני נתפסת כביצ'ית בעבודה,
כנראה שזו המקבילה הונילית ל"שולטת"-
זה ההסבר הכי הגיוני לזה שהצלחתי לחנך את העובדים בעבודה:
לא להכנס למשרד שלי,
לא לבוא באמצע ארוחת צהריים,
לא למלמל משהו לעצמם,
לא להפריע לי,
לבוא בשעות קבלת קהל בלבד,
לתת לי לעקוף אותם בתור לאוכל,
לזוז מהברזייה כשאני רוצה למלא מים,
להגיד "שלום" לפני שפונים אליי בשאלה
ובכללי להיות מנומסים עד שאני מאבדת את הסבלנות.

כי באמת, למי יש עצבים לעובדים מצ'עממים?
איכסה.

יאללה אני רוצה להתחיל את הלימודים כבר.
סופ"ש פאנן 😄