*THE DRAGON ACADEMY*

אוהב אותן מתוחכמות.

צייתניות אבל מתוחכמות.

מסורות אבל מתוחכמות.

בסוף היום האיבר שתמיד מגורה הוא המוח.

היא למדה זאת מהר והיטב..

בכל הזדמנות, בכל מצב, אפילו אם זה בתיכנון ביטחון ואבטחה לאירוע או למשימה עלומה, יש לה נטיה להציץ במסך המחשב, מנסה להקליד בעצמה מושגים כמו איום ייחוס, דפ"א ושאר פואנטות שלרוב האנושות אין שמץ וענין.

זו לוסי.

הבלונדינית.

עיניים אדומות כמו אבני חן.

לב קטן על המצח.

והיא היתה הראשונה.

נחשה Vs דרקון..

לא כוחות.

היא פשוט יפה יותר 😎

ללילה הזה אין סוף.

שוב מכה על חטא של שנת פינוק בצהרי יום.

כנראה שאצטרך להשלים עם זה.

Blue רדומה עלי.

לפחות כך מסתמנת.

עד לפני רגעים בודדים עוד ניסתה להדחס

על צווארי, לופתת את העורף העיקש, נצמדת לחום, לדופק שבעורקים.

היא זונה אמיתית.

כשקירבתי אותה פערה לוע וחשפה שיניים.

נחשה Vs דרקון..

לא כוחות.

גם הויסקי שבכוס לא עושה עליה רושם.

היא יפה.

עורה כחלחל טורקיזי כשקרני האור פוגעים בה.

זונה.

כזו שלא צפויה.

ואני נמשך לכאלה.

שבוע טוב, סוטים וצדיקות..

תהיו טובים.

יש אומרים שלעולם לא מאוחר להצטער.

אני אומר, שאם אתה מצטער, זה לא משנה מוקדם או מאוחר, מבחן התוצאה הוא שקובע.

אפשר לשלוח לי מלאכים, בוקר, לילה, ממתי יש למלאכים שעון בכלל.

וכדאי שהעולם יזכור-

השטן הוא גם מלאך.

קצת מיותר הפינג פונג הזה.

*אין טעם לנסות להבין.

תמשיכו לבלוגציצי הבא.

לפעמים אני פשוט מתגעגע.

בן 30 עם 25 שנות ניסיון שמביט על העולם שישאיר אחריו ולא מרוצה בלשון המעטה.

במשך שנים ניקיתי פינות נטולות אור חיים, מנעתי טקסי קבורה, הייתי נוכח באחרים תוך כדי, מכסה באדמה לחה מדמעות  אחים לדרך.

שכבתי לא פעם ולא פעמיים, דקור, מנוקב, מדמם, חבול, בהכרה, לא בהכרה, מסומם עד כלות ממורפיום, חורק שיניים, מחייך כשהדם נוזל מהריאות, מוחה דמעה סוררת כשזה שלידי כוסה עד מעבר לראשו.

מותה של תמימות.

אובדן התום.

אובדן.

בכלל.

ואז אני מתגעגע.

מתגעגע לדברים הפשוטים.

מתגעגע ללילות הקפואים בחוץ, הרותחים בפנים, כאלה שלקחו אותנו אל האור הראשון מותשים, רטובים וצוחקים את קרני השמש הראשונות..

הדברים הפשוטים האלה, לא יותר.

בליל זכרונות, דם, יזע ודמעות, ריח אבק שריפה שמסרב להעלם בכביסה, הכוס שלך שמתחכך על רגלי, המבט בעינייך לאחר ששבעת בכל חורייך והנחת את ראשך במבט מחוייך על ברכיי, ממתינה לליטוף בשיערך, למילים.. "כלבה טובה".

חסר.

גם את.

פאוד'ה.

בעברית= כאוס.

הצליל הזה מלווה אותי בכל יום, בכל שיחת טלפון, זה פשוט הרינגטון..

פאוד'ה.

סיפור חיי.

ובימים ההם לא היתה הסידרה, לא המוסיקה, אבל היתה העלילה..זמן רב לפני המחשבה על כתיבת התסריט.

זה מתחיל בבלונד.

חצוף כזה ששום סבון+חול+אקונומיקה לא ישטפו.

זה ממשיך במסירות, התמסרות, ציות. אלה תמיד היו תנאי הבסיס להכל.

זה אפילו מגיע לשאלה האם היא אוהבת שקשוקה..משם, מי שמכיר אותי מבין איזו חפיפה של שמפו ביצים ועגבניות היא קיבלה.

"אתה מאסטר אבל גם אני מאסטרית!"

"מאסטרררר..תציל אותי!!!..עוד מעט.."

וזה תמיד נגמר בניגון שוטים.

תמיד.

ואני בכלל מטר גבוה.

איש אחד עם בקבוק זול יודע יותר מכולם.

הכל.

הוא יודע כמה יונים נוחתות לאכול את שאריות הלחם היבש שהוא חולק איתן.

אין לו באמת מושג איזה טעם יש ללחם טרי אבל אין ספק שזה מצטלם טוב.

הוא פותח את תא המטען של המרצדס הבוהקת ומקפל לאט את המעיל הקרוע, עד מחר, מניח עליו את כוס הפלסטיק העמוסה במטבעות..

ואז נכנס לכלוב.

באתר השחור הזה, הוא מלך העולם, שולט עז מעללים שבדיוק חזר מחו"ל לאחר שנים רבות בהן היה מרצה לבדס"מ במכללת הפלוגר בעל ארבע הזנבות.. צמוד למועדון ההוא בגרמניה.

(איזה מזל נאחס שהקורונה כבר 4 חודשים סגרה את השמיים..ואם לא הגיע בשחיה מגרמניה, רק אלוהים והשב"כ יודעים איזו חללית עצרה בתחנה שבקצה הרחוב..

הא, בנות???)

מנער את טיפות המשקה החום, מנער את שארית הקרח על קצה הלשון ומחייך בעצב.

ביאליק מתהפך בקבר, נשבע.

"כלבי אשמורת" מתחיל כעת ב-yes4, ובכל זאת הוא ממשיך ללהג ולהתעלם מהתווים של טרנטינו, שהלחין את הסרט המופלא הזה.

אני חושב שחלף עוד יום, השבת נכנסה וחצי בקבוק "רויאל סלוט" משיט את המעיים שלי, הרויאל הכחול, ולבורים במשקאות, זה בכלל בקבוק חרסינה, לא זכוכית.

קיבלתי אותו לפני שנים.

נצח.

אני רגשני מדי.

אפשר להאשים את הוויסקי.

עוד יום.

עולם של בובות.

כל אחד משחק את אלוהים במחזה הזה, אין ספק ששייקספיר היה מדלג בחינניות גדולה כשהחצוצרה של מצעד הבובות היה עובר בעיר..

ממש חזון העצמות היבשות רוקדות.

בסך הכל רציתי קצת מהחום הזה, קוביה לבנה אחת קפואה, שאריות של קוהיבה, כשאת מזנקת כמו לביאה אל ועל תכשיטי הכתר שלי.

לא הרבה יותר.

בכל זאת נתקענו עם שאלת מיליון ה-$ המפורסמת, של "להיות או להיות.."

לא להיות זו לא אופציה כשאת שואבת אותי, הריקנות אפורה מדי.

אז היכן עצרנו?

כן.. בדיוק בנקודה שכולנו פריק'ס, כולנו מחפשים משהו שאין לנו באמת מושג מהו ואם המשמעות של "אני חושב=אני קיים", אולי מוטב שתגנחי בשקט כי אסור להפריע לקובית הקרח שהצטמקה, להתנגש בדפנות הכוס המרובעת.

מצעד הפריקים הגיע העירה.

תנו בווליום..

אבל תיזהרי על הביצים.

שחררו.

לחצו "Play".

כל המילים הגדולות ישארו על הדף הלבן ויחמקו למדמנת המילים הגדולה כשלא תהיו כאן..

ש ח ר ר ו.

נתקלתי במילותיו של אנת'וני הופקינס, איש שהותיר חותמו יותר מכל בביטוי שאימצנו:

שתיקת הכבשים.

לקרוא, לחשוב, לשחרר.

תודה מר הופקינס.

יש ימים כאלה.

הסוג המיוחד הזה שמתעוררים בבוקר וכל מה שרוצים זה שהלילה יגיע.

שקוביית הקרח בגלנפידך 18 תשייט לה בלא מטרה כמו כתם לבנבן בתוך נוזל הענבר העשיר עם הבישום החזק..

שבלוז עמוק יפלס דרכו לתוך מיתרי הנשמה וירעיד הכל כמו רעם גדול ורחוק..

הסוג המיוחד הזה,

כזה שמשווע לרגיעה, שלווה, פסק זמן מהקרבות בחיי.

אז הבלוז נמצא, הבקבוק בארון המשקאות, קוביית הקרח ממתינה לתורה.

מה שחסר זה הלילה.

דרקון עייף.

Shinedown.

אחת מהטופ 10 שלי.

כשהזמן חולף אתה מגלה שהרבדים הראשונים כבר לא מעניינים אותך.

אתה מביט על הרשימות האינסופיות שנכנסות לגלגל האוגרים מבחוץ, ומנסה הימורים קטנים של מי תהא לטרף, מי לא תחזיק מספיק חזק בסיבובים, מי תמצא נקודה מספיק גבוהה ובודדה עד כדי שאפילו טורפי הפח לא ינסו להתאמץ להגיע אליה.

ותמיד יש בודדות שיתורו אחר האלפא.

מתוך היצר הפרימיטיבי העתיק הן ינועו עם הריח, עם חלקיקי הכוח שפוזרו באויר ובני האדם, קוראיי הנאמנים, לא באמת שונים משאר חיות עולם החי, למעט פיתוח יכולת תקשורת נעלה.

לא כל יצור-על הוא אלפא.

טעות נפוצה כמו לראות מישהו עם רולקס על היד שנקנה בשווקים וממרחק לא ניתן לזהות את הפאלסו.

צריכה להתקרב.. ולהתקרב זה מסוכן.

זה היה צריך להיות פוסט-המשך לקודם, Lost, כנראה.. אבל הלך למקום שונה.

או שלא.

או שלא מעניין אותך.

וזה הכי בסדר שבעולם.

אני אמשיך להביט מפריזמה אחרת.

זה הכל ענין של להסתכן..ולהתקרב.

להתקרב זה מסוכן.