|
|
|
הדרך אל ההר תמיד היתה קשה.
בכל פעם שראיתי את הפיסגה
היא התרחקה עוד קצת
הפכה למשהו מעורפל
קצה.
כשאני מביט לאחור
מעטים שרדו את הדרך
עידן הקרח השאיר רק את החזקים
אלה שיכלו ללעוס חצץ
לשתות טיפות מים מעלים קפואים
ולא רבים החלו את המסע במקביל
בוחרים את הנתיב
צונחים לתהומות
מתפרקים כשבסוף הנפילה
פגשו במדרכות בטון אדומות
דם שנקרש מהתרסקויות קודמות,עתיקות.
תמיד האמנתי בדרכי הבדסמית
לרוב היא זכתה בגיחוכים
במעט פעמים באהדה
בנדירות מפתיעה בהערצה
ושם..
שם פגשתי אותך
ואותך היתה אחת בקטע זמן בחיי
ועל כל אחת השארתי חותם
קטן
גדול
ארוך
קצר
חותם.
וכעת מטוסים בשמיים, צליל מנועים רועמים ועוד מעט ממש השמיים השחורים ינהמו וירקו אש על מחבלים שרוצים למנוע מאיתנו לחיות בשקט והרעש הזה..מחזיר ימים עתיקים, ימים של תשלום, שום חוב לא נשאר פתוח.
הבדסמ שלי.
לרובכם זה גיבוב מילים ללא תוכן או קו מנחה, משם צמחתי, לשם אגיע בסיום ואני אחיה לנצח, בתוך מי שבחר להצטרף
למסע הארוך שלי.
בחודש הבא ימלאו 30 שנים לבדסמ הזה.
חלק מכם אפילו לא נולדו כשהשוט הראשון נצמד לידי וניגן בפעם הראשונה.
לא תבינו.
לא תוכלו להבין.
זר לא יבין.
אני ה-BODY.
אני.
רוכב לבד.
אני לעולם לא אוותר ואשכח את המאהבות שלי לאורך השנים.
לכל אחת נתון מקום של כבוד
מקום של אהבה גדולה.
בוני טיילור
איימי ויינהאוס
מייסי גריי
נינה סימון
אלה פיצ'גלד
ועוד..
רשימת מאהבות נפלאה.
הפעם הפינה מוקדשת לבוני.
בוני היתה הקול המזעזע, זה שחתך את האויר בדממה
צרידות גזורה כמיליון פתיתי קונפטי שצונחים ללא דפוס.
ובמילות השיר חבויה אמת קטנה ועתיקה
עיניים לחות
וכוס עוד יותר
וברכיים שמונחות על כר רך
וכלבה קטנה שמניחה ראשה על ירכי
ממתינה לכף היד הגדולה והחמה
שתלטף..
חלפו מאז שנים רבות.
הזיכרון אף פעם לא מש
התחושה על הירך גם לא
וצריבת עור ישבנה כשכף היד צנחה עליה בכוח
ובוני..
אוחח.. בוני שלי.
יש משהו עצוב בלהביט במישהי שיצאה לציד.
להספיק
לטרוף
דקה לפני שהעולם ייעצר ונגמר.
את כבר לא ילדה קטנה, השנים לא היו רחמניות מעולם.
הילדים שלך כבר מביאים חברים וחברות, הנערות מנענעות את שדיהן בהתרסה ואת?
נעמדת מול מצלמה, שולחת לכל מרייר פיסות פאזל במקום את המנה העיקרית שנמצאת בין אוזנייך ואמורה להוביל אותך מול גילך ותבונתך שטובעת במיצי כוסך שמבעבע שוב ושוב.. להספיק.
רק להספיק.
כל זה ענין שלך, כמו העלים הצפוניים שנעים ברוח ורחוקים מהשלווה החצי דרומית שלי.
ואז ביקשת שאהיה לך חבר.
לחברות יש הגדרה קדושה.. כל כך קדושה שצדיקים יכרעו ברך מולה, שבעלי תשובה יוכו על ידי מכת ברק ישירה.
אין לך מושג מהי.
מעולם לא היה לך.
לעולם לא יהיה.
את טובעת.
ועוד מעט כבר לא יהיה לך מה להציע, למעט תמונות רזות של לפני גלגל זמן שנע בהתאם לקצב שלו, שם זין על כל מה שאת מתכננת וחושבת שיקרה.
את תמשיכי לרחף בין פרחים, תתמכרי לכל מילה טובה, לכל יד מלטפת.
ככה את.
את לא יודעת משהו אחר, גם כשאת מביטה בגלי הים וחושבת שיכולה להכניע אותם.
הרוח הזו לא תשנה את הריח הכבד.
הוזלת עצמך למקום ריק ונטול משקל.
פעם ריחמתי עליך
פעם חשבתי שאהיה חבר
פעם חשבתי שיש סיבה לבקשה.
פעם טעיתי.
ולא בפעם הראשונה.. אינך ראויה לזה.
מסובב את הגב.
לא מניף יד לשלום.
אינך ראויה גם לזה.
וכשאת מספרת עלי למישהו, היי חכמה להבין שאולי איני מושלם, מעולם לא הייתי, אבל למילה שלי עדיין יש משקל.
וגם לשקר צריך לדעת.
פנדה.
דובונית מתוקה שכזו.
ואני חווה משהו שאני לא מכיר
מזעזע להתעורר עם האצבעות שלך עלי
עושות כרצונן
זה מטלטל את מוסד השליטה היציב שלי
ושום דבר לא הזיז אותו מעולם
למצוא את עצמי אומר לך בחיוך
"הביצים שלי אוהבות את מגע ידך"
מנסה לתהות האם אמרתי זאת בקול
או רק פנימה אל תוכי.
זה מוזר לי.
זה לשחות בבריכה שאיני מכיר.
זה טוב.
אני מחליף לה את הצבע בתחת
הלבן הזה בוהק מדי
והאדום-סגול-שחור שמשתלט
נותן תאורה סוריאליסטית, פיקאסו סטייל
למונח ציור מחדש על עור
במקום קנבס.
המילים מבולגנות כעת
אולי תמיד היו
אבל תמיד הבנתי בעצמי את משמעותן
וזה מה שהיה חשוב לאורך כל הדרך.
הניסיון המטופש לסדר אותן יוצר רצף מחזורי לא הגיוני
ואני בוחר להטיל אותן מחדש לתוך הקדירה
כמו תבשיל משולב במוצרים שונים ללא סדר
אבל עם התיבול הנכון..
הכל הופך למעדן
כזה שמבושל על אש קטנה
ורק מדי פעם הלהבות קופצות לשמיים
בשניות האלה שאני שואג..
ובועל לך את התחת בפרימיטיביות פרהיסטורית.
עונג שבת.
'זדיינו.
גם.
לפני סופ''ש
קיץ שמדגדג באף
והקרייבינג לטעמים קלים מגיע..
שעת בישול בחסות הבודי.
'זדיינו.
כל השבת.
ובתפריט הערב:
*חלקי עוף בגריל בתיבול צ'ילי חמוץ מתוק, טריאקי, תמרינדי, מעט ויסקי ותבלינים שונים.
*פסטה קלמטרה מחיטת דורום שתטבע ברוטב עגבניות שנאפו בתנור, קולפו ורוסקו, שמן זית, שום (המון..טוב נגד ערפדים),
פטריות, בצל, בזיליקום טרי, נענע פראית טריה, פיסות לימון כבוש.
*סלט חמצמץ בצד.
*קינוח- סלט פירות מהול במעט אניס.
*** בעוונותיי דילגתי על הקינוח..
עודכן.
אח''כ מכות.
ו'זדיינו שוב.
תמיד כשחשבת שהדרך לגיהנום היא אחת רצופה אבנים קטנים בסנדלי עקב המצועצעים שלך, תגלי שיש עוד אחת מוצפת סלעים ענקיים לטיפוס..
אבל היי !
גם היא מתוקה ומועטרת בפנטזיות קולניות של תחת נבעל בכוח.
בוקר מחוייך, קוראיי החביבים 😎
זמן לקפסולת קפה חזק, עליה על כל ציוד ההרס, 3 מסוקים, 5 זאבים, ארוחת צהריים מאוחרת אי שם ולקוח שמרגיש בטוח.
Body התעורר נוהם 😉..
בעולם של לקיחה
אני גאה להיות בצד שנותן.
גיבורי ישראל.
אלה שלא נכנעו מעולם!
כבוד !
הזמן הוא שולט אכזר.
את יכולה לנפנף בתת משקל
את יכולה לנדנד פטמות
להציג ישבן ששילמת
או שעבדת עליו נצח
ובכל זאת
ביום אחד תשנאי מה שתיראי
במראת המציאות.
אני מעריך יותר את אלה שמניחות על השולחן את הרגש, את הכמיהה, את הרצון להיות.
הרבה יותר ממישהי שמאחורי הקליפה שלה יש לא כלום, נפש אטומה, יכולת הכלה אפסית.
מידת החזיה שלך מעניינת את המוכרת שתשחט את כרטיס הפלסטיק שלך, לא יותר.
תמשיכי לנדנד, מותק..
כל כך לא מרשים.
עוד קצת ויעבור, יגמר.
ואם אינך יודעת זאת..
את סתומה יותר ממה שחשבתי.
הזמן, בייב..
הוא שולט אכזר.
רגעים של אושר ונחת.
החיים לא תמיד עושים הנחות. למדתי עם השנים ללקט רגעים של אושר נקי, חף ממניפולציה וכוונות נסתרות.
היום חיבקתי את כתפי הסגן הצעיר שלי.
מרוגש.
גאה.
שתמשיך לעשות חיל, בן, שמור על המדינה ממקומך ותפקידך, ימים ולילות.
החזה שוב מתנפח מגאווה והלב..
מתפוצץ מאושר.
אוהב !
אבא שלך.
