*THE DRAGON ACADEMY*

אולי זה האביב ואולי זה אני אבל בהחלט מפסיק להיות הגיוני שזה מסביב בכל דבר.

עדיין גרג הורוביץ..עדיין.

מלך.

'זדיינו.

הושמדה..

פתאטים.

לילה ארוך.

השכמה.

אתה טוב, גרג הורוביץ..אתה טוב.

אפילו משובח.

אמא לא גידלה אותך יותר מדי טוב.

:that's the way you do it

אני נשלטת.

אני מתחלפת.

אני אחרת.

אני משוייכת.

אני מקולרת.

אני הכלבה שמתה על הזין של מאסטרררררררר ! .

אני לא בעסק.

בן זונה צבוע ומתחזה, נשלט של הזין שלו, שקרן ונוכל, בן זונההההההה!

אני פורשת.

אני ונילית.

וכל זה ב-48 שעות.

קצת נמאס לי.

על הזין טיפשים והזויים שמדברים שטויות ובניפנוף פטמה הופכים לגורו כלובי, אלה מעולם לא היו מעניינים, אין להם/ן תקנה.

גם לא מחילה.

מביט באנשים טובים ללא ידע, שנקרעים על ידי אנשים פחות טובים, ומפורקים לרסיסים ביד רעה. התבונה הבסיסית שולחת את המוח לפינת המחשבות בתהייה של מה גורם לאדם נבון להיות במקום רע, כל כך רע וכל כך ברור שרע, עד שכל תשובה ענינית תהא הזויה עוד יותר מהמקום שנקלעו אליו.

הקיץ מגיע ומירוץ הקולרים יוצא לדרך.. והשנה יוענק אוסקר הבולבול לכמות ולא לאיכות.

צאו לדרך!

התחלתי באיסוף פנינים שלי, כאלה שהתפלקו תוך כדי..בקרוב הספר.

"זה שאין לך שורשים, לא אומר שחתיכת העץ שיש לך במקום מוח, היא בסיס לשכל".

וכדרכי בקודש, אאחל לכולם באהבה:

'זדיינו.

בוקר של שלווה.

פנימית.

אמיתית.

מנהל ביטחונית אירוע רב מערכתי, המהומה מסביב היא הדבר הכי מסודר שקיים לעיניים שאינן זרות.

מהיקיצה המוקדמת המוח מתנהל ברכות לא אופיינית..אני איש של לילה בכלל..

וילד של מלחמה.

הכל מונח במקומו.

העולם בעיקר.

מברך על הקיים, תופס בשתי ידיים את מה שטוב, משחרר את מה שרע.

שלווה.

פנים רבות למוסיקה, בטח שגם לי.

והאולדי'ס האלה.. יכולים להצית אש במקומות כבויים

כאילו נכתבו אתמול למטרה אישית.

מייסי גריי שלי..

המלכה האולטימטיבית

המלקה בנשמה.

עוד לילה לבן 

שעתיים שינה ויקיצה אל יום ארוך מגיהנום 

כזה שכל השבוע יתחיל בחושך

ויסתיים באותו צבע.

המילים שלה מכות 

כל כך חזק שאין סימנים ורק דמעות

מציפות.

המילים של שתיהן

מייסי גריי ושלה.

ספגתי אגרופים ישר לפנים הקפואות שלי

נאמר לי כבר הכל

בלהט של רגע מטומטם

וגם כשניסיתי לומר שלום ונחנקתי

מנסה ללכת ונופל

זה נשאר תמיד אמיתי

הכי אמיתי שמאי פעם היה.

(תודה מייס..)

אני שונא את הנוסטלגיה הזו שמעירה אותי כואב.

אתם לא תבינו

גם היא לא.

דרקונים מדממים סגול.

'זדיינו.

אני אוהב את המבט החצי מזלזל שלה.

היא לא ממש מתכוונת אליו, אבל הוא שם, טרם פגש את המבט השסוע שלי שעדיין נמצא מאחורי מסיכה חצי לבנה, חצי שבורה.

זה יגיע.

וכשזה יגיע וכלי האהבה שלי יונחו לפי סדר עולה בדרגת הכאב, נשמתה תתחנן לרחמים ללא קול.. 

רחמים.

מילה ששכחתי את קיומה.

את תכאבי עבורי ובשבילך, ולא..אלה כאבים שונים, כלבה קטנה.

הפריחה הזו נוטעת ריחות גינה מלבלבת, הכוח משמיע גירגור עמום כשהוא מטפס, החוגה לאיטה נעה לקו האדום, קו שהניצרה משתחררת.. הקפיץ המתוח עד לקצה יכולתו לא מסוגל להחזיק יותר.

ואז בוקע הסאדיסט.

ואז את תיבכי.

ואז גופך ישורטט מחדש.

ואז תגלי.

תגלי את משמעות כאב.

כי כרגע, זה מה שאני רוצה להעניק.

כאב.

סימנים של זמן.

אף פעם לא אהבת שאני שקט ועצוב.

ואתמול לפני הזריחה, מנהגי בקודש ביום השנה הקשוח הזה, באתי לבקר.

הגשמים האחרונים ציחצחו אותך לקראתי, האבנים הבריקו..כבר בדרך.

כסא האבן הקטן שהתקנתי שם עבור אמא המתין לי כמו תמיד. 

25 שנה אח יפה שלי.

רבע מאה מזורגגת.

"הנה צוות הסימפוניה", היו אומרים כשנכנסנו ל-kill zone..

הצוות שמעולם לא היה צריך מכשיר קשר כדי לתאם את המנגינה המיוחדת שהלחינו רק לנו.

"אתה מזדקן, אח" היית רוטן.. והכאפה הקבועה אח"כ, כשחזרנו לתוך הבירות הקפואות, היתה מצחיקה את שנינו, שהרי כשנה וחצי בסך הכל הפרידו ושנינו היינו ילדים.

היית השקול והמתוכנן ואני הפרוע, זה שאת החשבונות עשה בדרך חזרה.

אולי זה מה שהשלים אותנו, שדאג לנו.

שהפך אותנו לסימפוניה.

עד אותו לילה.

נוח בשלום, אחי,

כשיגיע היום ניפגש.

וננגן שוב את מה שאנו יודעים הכי טוב..

סימפוניה.

יום השנה מתקרב, אחי.

הפעם זו תחנה של רבע מאה.

25 שנים חולפות בעוד ימים ספורים.

-"מה אתה עושה?"

-"שום דבר, קצת רעב."

-"בוא."

ילד מלוכלך, שיער שטני כהה, עיניים בתכלת פלדה קפואות.

רק בן 12.

אני חגגתי 14.

עולים במעלית ומכניס אותו הביתה. אמא שלי לא שואלת. מסדרת עוד צלחת והוא טורף.

בסיום אומר תודה.

היא בתגובה אומרת לו להתיישב באותה שעה ובאותו כסא מחר. הוא מהנהן ויוצא ללא מילה.

שבועיים כאלה.

כשהתגלה שהוא ישן על מזרן במקלט הבית היה רק לגיטימי לסדר לו מיטה בחדר שלי.

ההורים עשו בירורים. ילד שנפלט מכל מערכת, אבא סוחר סמים כלוא לשנים רבות, אמא שצורכת סמים ועוסקת בזנות..מחוקה. שום משפחה אומנת או מתקן לא החזיקו אותו.

איתן אומץ בהסכמתו.

התנאי היחידי שהועמד לו היה שיחזור למעגל הלימודים ולא יברח.

הזמן חלף ובגרנו.

התגייסתי לאן שרציתי, שנה וחצי לאחר מכן איתן הצטרף וקיבלנו הסכמה לשרת יחד כי למרות האימוץ לא התקיים הקשר הביולוגי.

ההצעה מגורם מדיני הגיעה וגם לשם איתן הגיע. שוב יחד. לא יפורט.

לילה אחד של הראשון למרץ, הזאבים חולקו ורק הגשם הסוחף הטריד את הריכוז שלפני.

בחלקיק שניה העולם הפך שלוותו לתופת אחת גדולה.

את הראשון אני ספגתי בחזה.

את השני העורק בצווארו של איתן.

הבטנו בפעם האחרונה זה בזה.

הוא חייך.

יד אחת לחצה על העורק, השניה על החור בחזה שלי.

כך נשכבנו לאט. רעש להבי המסוק שנשמע מרחוק כבר לא שינה מאומה.

בניירת שאחרי נכתב בדיו כחול שבעת החילוץ שכבנו מחובקים.

איתן נרדם מחייך.

אני הורדמתי.

את הטיול לתאילנד המשותף כבר לא עשינו.

 את הטיול המתוכנן מחליף "טיול" לאבן הכבדה שמכסה.

כל שנה.

25 שנים.

חלקת עלומי שם.

זאבים.

עוד ניפגש, אחי.

לא כעת, אבל תאילנד, לפי התיכנון.

ניפגש.