|
|
|
התיאבון שלך חייב להיות
גדול משלי.
גם כשתכרעי
מצחך נושק לשטיח
ישבנך מורם פעור
פטמותייך מתחככות
מזדקרות
גם כשתרגישי
את כפות ידיי הרותחות
בוצעות את עכוזך
חושפות את המקום
האחרון
שלא נכבש בך
גם אז..
את חייבת לרצות
אותי
את חייבת לרצות
יותר ממני
להגיש את עצמך
ולבקש..
שאזיין אותך חזק בתחת.
"מלחמה מורכבת מקרבות.
לא תמיד תנצח בכולם, תוודא שאתה מנצח את האחרון."
BODYGUARD
2017
ימי הניקיון.
יש כאלה שמחכים לפסח.
אני לא.
מתחיל את השנה בשליפת כל אביזרי המשחית, שואב אבק רב עוצמה, מגבים, מטאטאים, אקונומיקה שעשויה מארס של ממבה שחורה, בנדנה , משקפי מגן ותפילות וודו שאין מהן דרך חזרה.
ומתחיל.
ריח חומרי הניקוי..יש בהם משהו מרענן תודעה ומבריח שאריות מיותרות, אפילו שכנים סקרנים שלא מבינים את ההמולה.
מעלה את כל המיותר בחיי על שולחן ומשם אורז לתוך שקי גופות שחורים, הם היחידים שניסגרים הרמטית ולא מדיפים ריח, החל מסירחון חרא וכלה בבושם העדין שהטעה אותי במתקתקותו, מקיף אותי בענן של חווית שווא.
כמה כאב נאגר בשנה אחת..
כשאני מביט בשקים השחורים הנאגרים, אני יכול רק להעריך את היכולת האנושית המאזוכיסטית להכיל לאורך זמן תעלות ביוב מצחינות.. מנחם שלבסוף מתעוררים.
מנקה את הארונות.
ממליץ גם לכם.
ואני?
גורלי כבר חתום.
שערי גיהנום צילצלו אליי לפני שלושה עשורים, ההיסטוריה השחורה שלי נכתבה טרם החלה.
השלמתי עימה מזמן.
ועדיין משפשף במרץ, כוחו של הרגל..
מישהו חייב להתייצב בשאול.
מושך כתפיי בהסכמה וצועד.
נכון.
בכל הבלוג הזה הופיע שיר וחצי בעברית..
אולי שניים.
תסבלו בשקט.
מביט מעבר לכתף על היסטוריה אדומה, על מהלך חיים אחד של אלף בני אנוש שהפכו לספר אחד.
של איש אחד.
יש שיאמרו שאין טעם ומקום להביט לאחור ויש שיאמרו שמי שאין לו עבר- גם אין לו עתיד.
הייתי שם.
שוחה בים אדמדם כשרקע הלילה השחור מהווה תפאורה פסיכודאלית עת הצבעים נרקמים לסיפור.. ועוד אחד וכך הלאה.
הליריקה שניגנתי טבועה בכל נים, ריח אבק השריפה כשהכלים זורעים אש ומוות הפכה למוסיקה, מארש של מוות.
וגם של חיים.
כשישנתם וחלמתם היו כאלה שנתנו לכם את המותרות הכל כך לא ברורים מאליהם. מעולם לא ממש ידעתם, מעולם לא הכרתם אותם ותודה.
הם פשוט היו.
מובנים מאליהם.
חיים דרך כוונות.
זאבים..
כאבם לא נשמע מעולם, רק ייללתם המספרת שביקרו באשמורת תיכונה, מהדהדת ושורטת צלקות על קירות ההיסטוריה..מקלפות טיח לבן שהשחיר במהלך השנים על כתלים בתל אביב.
ואולי אלה היו הימים הטובים ביותר.
שחור היה שחור, לבן לא היה בכלל.
הכל היה ברור, מהיר, לא נדרשו התנצלויות וגם לא הסברים..
פעם..
אקדח טעון געגועים.
והנה אני, השנים חלפו, ממשיך לראות את העולם דרך כוונות.
רק האקדח הוחלף וגם הוא..
טעון.
וגעגועים.
לילה לבן?
לילה שחור.
04:34.
השדים שקפצו לבקר שומרים מרחק בטוח מהלהבות שפורצות מלוע הדרקון.
התקופה הזו בשנה שחוזרת על עצמה, מחול חרבות ותמרות עשן.
אז אני מנצח כל פעם מחדש ובכל פעם מוצא עצמי שרוע פצוע ומדמם, חובש שוב ושוב את הצלקות שהתעוררו לחיים בפעם המיליון וחמש.
מישהו חכם אמר פעם:
רק המתים יודעים שהמלחמה נגמרה.
זר לא יבין.
בפרוס השנה החדשה מאחל לקוראיי שנה טובה מלאת עור ואהבה.
מי יתן והשוטים שבהם תתקלו בהם יהיו מעור ולא מבני אנוש..
מאחלים:
הדרקון וצוות האקדמיה.
דרקון..
רישמית.
לפני שנים
הזקנים עדיין זוכרים
את הציפיה לסשן הפומבי
את ההכנות
התיאומים
את פס הקול שהוכן למופע
את הפתיח לצעידה
אל הבמה..
וזה מדגדג שוב
שולח אצבעות קפואות
מעיר את מה שנרדם..
הצורך.
אז אולי עוד מעט
והכל מחדש
וסערת הברקים
שמלווה ברעמים
תחזור.
המנגינה של ה-Body..
ואם במקרה הגעתם
והמוסיקה משתתקת
והאורות מתעמעמים
והסימפוניה הזו
מתחילה לטפס
דרך אוזניכם..
צעד לאחור
עיניים קדימה
ואתחיל..
לנגן.
שבי על השטיחון שלך.
עירומך רועד מהמזגן השקט ועוד יותר ממני.
כיסוי עיניים הוא חובה.
אני אסיר אותו ממך כשאחליט.
כעת, התהפכי.
תחת מונף למעלה, מצח דבוק לרצפה.
פשקי והבליטי את חורייך.
אעשה בהם שימוש כשאחליט.
השיקשוק של קוביות הקרח בכוס הוויסקי שלי מתמוסס עם השיקשוק של בטנך כשאת שומעת את רוכסן תיק האימה נפתח לאיטו.
את כבר יודעת.
את כבר יודעת שאני אוהב כאב.
את הכאב שלך.
זה שמנגן בי עונג גדול.
פשקי, ילדונת.
אחרת זה יכאב.
בעצם..זה יכאב בכל מקרה.
זה אני.
ועוד מעט נמשיך.
