ברית דם

השנה בפורים החלטתי שאני מתחפשת למחפשת.

אני שואלת את עצמי אם ראוי שאסתובב עם שלט

"דרוש גבר גבר"

שמישהו יסביר לי מה יש בו בזמן שכולם רוצים דיוק???
מה יש בו בדיוק שמרמז על כבוד???
למה לא מקבלים את חוסר הדיוק כחלק מהיותנו יהודים?
הכל עניין של תרבות
ואני שייכת לתרבות המאחרת - אז?
כדאי שמערכת החינוך תוסיף שיעורי אנתרופולוגיה החל מהגן, על מנת שיהיה מובן שהכל עניין של תרבות.
גם תרבות ויכוח היא סוג של תרבות, אז אם מתווכחים על זמנים, צריך לדעת איך.
גם היכל התרבות זה תרבות.
ויש שם המון פינות חשוכות....ממממ

לכל הדייקנים, זדיינו בסבלנות:)

(איך שאני אחטוף על זה...)

תמיד עניין אותי מי ערך את המחקר הזה בנוגע לקשר בין כאב ראש וסקס.
אני חושבת שזה מחקר מטעה מאד.
אם אנשים יעזו להתנסות, הם יבינו שיש משהו בסקס שמצליח לחסל את כאב הראש. בדוק!
בנוסף...
אני זוכרת כשהייתי בת 14 היה לי מדריך בשומר הצעיר, אחד המורים הרוחניים שהיו לי בחיים. יום אחד התבכיינתי בכל זמן הפעולה "כואב לי הראש אני לא עושה את זה" עד שפתאום הוא בא מולי, דרך לי על הרגל כל כך חזק שצרחתי. ואז הוא שאל "מה יותר כואב? הראש או הרגל?" אמרתי שהרגל. אז הוא אמר "יופי, עכשיו שהראש כבר לא כואב, את יכולה לעשות את זה".
אז אם יש לנו כאבי ראש, אני ממליצה על סקס קצת יותר....איך נגיד...חזק. זה מכניס הכל לפרופורציה:)

כל היום השורה הזו מתנגנת לי בראש
"הנה אני והנה הם שני חלקים בתוך השלם"
בנסיעות שבין פגישה לפגישה, לא יכולתי שלא לנתח את הפגישות ברמה פחות מקצועית.
זה התחיל בארוחת הבוקר עם הפגישה הראשונה, הנה איש, שקוע בעצמו, מדושן עונג, מתהלל ומהלל את עצמו על מה שעשה באפריקה, בניו זילנד, אפילו (כך הדגיש) אפילו בגיאורגיה - "אנשים פחדו ממני" הוא מספר. כמובן מתייחס לצד המקצועי החזק שלו.
ואני ככה בין ביס לביס, עיניים פעורות, פה עסוק (בלעיסות) וכל זה תוך הפעלת שרירי העורף לחיזוק. מה שבמילים אחרות מרמז "אההמ אההמ". אני מסתכלת לו בתוך הלבן של העיניים, למרות שהחזה שלו קצת הסתיר מרוב הנפח, הוא מנסה להתחמק מהמבט שלי, אני מרגישה את זה. כאילו מהרגע בו אתפוס את אישוניו, הוא ייחלש.
הנה הם. תפסתי אותם. איזה תענוג, אני מרגישה כאילו המבט שלי, הוא בעצם סיכה, כזו שמוציאה ממנו את האוויר לאט לאט. מזה....אוי הוא נהיה ורוד. הוא מחייך, דרך העיניים...
איך דמיינתי אותו באותו רגע, מתרפס ומתפתל. כאילו הדבר שהכי בא לו עכשיו זה להגיד "סתם סתם...אני אפס מאופס....אני כלום בעולם הזה..." והכל תוך כדי ייבוב שלא היה מבייש ילדה בת שתיים שמשכו לה בצמות...

טיפה מאוחר יותר. במקום אחר. ארוחת צהריים.
שני גברברים צעירים, מצוחצחים, מצחיקים, לפלפים חובבי מדע בדיוני. הם צוות מנצח, רואים עליהם. הראשון מתחיל משפט, השני מרחיב עם דוגמאת והסברים. מאד חברותיים ומשדרים ילדי כאפות. כאלה שבתיכון היינו צוחקים להם על הסנדוויץ' מלחם כפרי עם פסטרמה ומלפפון. כאלה שהתרוצצו בין קבוצה של 'מקובלים' שעושים מסירות עם הפסטרמה והם...בוכים "תביא לי...תן לי...אותך למורה....תביא לי..."
אבל הדינמיקה בינהם, זו שמתחת לשולחן העמוס, אומרת לי שאלה השניים האלה, ילדים רעים. חוגגים על בחורות בזוגות שלישיות ואפילו אפילו ברבעיות. משהו בהם מקרין עוצמה. אולי זה שניהם יחד, אבל רואים עליהם שהם תמיד, אבל תמיד יקבלו את מה שהם רוצים. רואים עליהם, שכל המדע הבדיוני הזה, הוא לא בדיוני בכלל עבורם, הם מיישמים הכל!.
מעניין אותי מה הם חשבו עלי, תמיד כשיש באותו מקום גברים ונשים, תמיד יש רמיזות. עם להתכוון או בלי, הן תמיד שם כחלק מהשפה.
פגישה אחרונה ליום כזה...
קפה חזק חזק כזה שמעלה ניחוחות של זכרונות.
פגישה בה אין תהיות, הכל על השולחן, גלוי, נקי, הכי אמיתי שיש.
התפרקות

"תעצור פה, ניראה לי פסטורלי"
עוצר.
אנחנו נכנסים לאיזה שטח מרוחק מהכביש. במדבר.
"אני מת על הראש שלך"
הוא נלהב, עוד חוויה. ובסך הכל הוא חנון מצוי, כזה שבשעה עשר בלילה מתקלח, מצחצח שיניים ומציע "באה ליחבוקי במיטה?" כל מה שמחוץ לחדר שינה, ניראה לו הוליוודי.
הוא כבר יודע שלא נחזור לרכב מבלי שנתאחד עם הטבע.
התיישבתי על מיני סלע שמצאתי. הוא נעמד מאחורי, מעסה לי את הכתפיים ואנחנו ממשיכים את השיחה שהתנהלה ברכב.
כשהוא נכנס להרצאה, כולו שם. חייבת לציין שלפעמים זה משעמם, את הפואנטה כבר הבנתי, אני לא צריכה הסבר לגבי כל הרקע הכללי, הוא חייב להרחיב. אינטליגנט ברמות קשות ומשעממות. אבל, כשאוהבים, אוהבים גם את מה שלא אוהבים.
הדרך היחידה שלי לשבש אותו ולהוציא אותו מעולם הספר, היא לעורר אותו מינית.
הסתובבתי אליו.
הוא הסתכל אליי, חצי חיוך וממשיך "...וזה לא שהם לא רצו להתקומם, הם פשוט לא יכלו..."
אני פותחת את הכפתור של המכנסיים. הוא שותק ומסתכל עלי "הבנתי אותך..."
"מה הבנת?"
"שאני משעמם אותך"
"אתה יכול להמשיך"
הוא כבר אצלי בפה
"איך אני יכול....הוי מתוקה שלי..." (חנון אמרתי..)
שכבנו על החול, הוא נשכב על הגב ואני רכבתי עליו. רכיבה במדבר מאז ומתמיד הייתה חוויה....כל המרחבים...הצהוב בעיניים...ציוץ ציפורים...מדי פעם בזזזז של משהו....פתאום הוא מתחיל להקפיץ אותי 'פששש' אני חושבת לעצמי ועוד פעם הוא מרים במהירות את הישבן ואני באוויר. רכיבה מטורפת. ככה הוא ממשיך עד שהתפוצצנו יחד.
נשכבתי מעליו, כשהוא עוד בתוכי, פתחתי עיניים כדי להסתכל עליו ופתאום חשכו עיניי.
הבנאדם שכב על נחיל של נמלים בגודל מפלצתי. קמתי בבהלה.
"תראה על מה שכבת!!!" אני כמעט צועקת.
הוא קם ומתנער
ואז אני יושבת על המיני סלע הזה ובוכה מצחוק.
כל החלק האחורי שלו אדום מפוצץ מעקיצות.
ואני חשבתי שהוא למד טריקים ברכיבה....

כזה רגיש...

אנטיביוטיקה לעשרה ימים.....

המהירות בה משתנים לי מצבי הרוח בתקופה האחרונה כבר שברה את מהירות הקול.
באופן כללי אני אדם חיובי, אבל אני לעולם לא מתחמקת מהשלילי. אחרת זה מבלבל כי בהיעדר השלילי, לא ניתן לזהות את החיובי.
...
...
...
אני מתגעגעת לפיליפ
...
...
...
עכשיו בא לי להיות עצובה בגלל זה.
כדי להתמודד עם משהו לא נעים שקורה לנו, צריך להקדיש זמן לא פחות מאשר הזמן שמקדישים למשהו נעים שקורה לנו.

אז אני פה. (הייתי אמורה להיות ולא...ממכר השיט הזה)
יצאה אחלה עוגה. הילדים באו "יום אם שמח אמא" חתכו חתיכה והלכו לחברים. ביזיון....

היום כשהכנתי את הקצפת זה הזכיר לי פעם עם מי שהיה בעלי. רצינו לגוון, אמר לי תכיני קצפת ואני אמרח עלייך ואלקק הכל.
אותי הדליק הרעיון, אבל בזמנו לא ידעתי כלום על מטבח, אפיה וכאלה. כל מה שידעתי זה שלוקחים ביצים וסוכר ומקציפים. הכנתי מלא קצפת כי זה טעים.
הגיע הרגע המיוחל, הקצפת מוכנה, גם אני עירומה ככה שוכבת על המיטה ומתה מצחוק. הוא מתחיל למרוח. מתחיל מהרגליים וככה לאט לאט מגיע לצוואר. מה שהוא (וגם אני למען האמת) לא ידע, זה שעד שהוא הגיע לצוואר, הקצפת על הרגליים כבר התחילה להתקשות ונהייתה ממש דביקה. טוב הוא גם התעכב בכמה מקומות, זה לא כי אני ארוכה מדי...
בכל אופן, הוא התחיל מהרגליים. כשהגיע לאזור המיוחל כבר בא לו להקיא מהמתיקות. הוא ליקק ובלע ואני רואה אותו מאדים. תכלס זה היה המקום האהוב עליו, פתאום אני רואה שיש לו קוצר נשימה. והכי קטע זה שהוא בכלל סוכרתי. לדעתי היה חשש לחייו 😄
בסופו של דבר, כל הקצפת נדבקה לי ולא יכולתי לזוז. אבל לצחוק חופשי יכולתי, אפילו לסקס לא הגענו....

עד שגיליתי את הקצפת של ריץ'.....יאמי יאמי....

ככה זה אדר, מהרגע שהוא נכנס - מרבים בשמחה.
זה תמיד מזכיר לי בדיחה מפגרת על ערבייה באורגזמה, שאומרת "אנא תותה מבסוטה"
באדר אני מתחילה הכנות לחגיגות, המצברוח משתפר, החורף אמור לדעוך, הריח של הים מרחף באוויר, הכל ניראה אחרת.
איזה דבר יפה זה, שימים מסויימים, או חגים, או תאריכים - עושים לנו טוב.
פתאום הכל ורוד, הכל. גם מה שלא.
ועוד היום יום המשפחה, אז בכלל, זמן טוב לעוגה עם קצפת ודובדבנים.
אני מקווה שהילדים שלי עוד זוכרים שפעם פעם, זה היה יום האם 😄

לפעמים אני שואלת את עצמי אם כשאני מדברת מישהו שומע אותי.
לדעתי זה מאד תלוי בערוץ התקשורת שיש לי עם אותו אדם. מן הסתם בעבודה יש כאלה שישמעו אותי במעומעם. זה לא אומר שאני לא אשמיע את מה שיש לי להגיד.
בכלל, כל מה שלא תלוי בי, אלא באחרים - זה של אחרים.
גיליתי, שלכל אחד יש מסננת תוך אוזנית כזאת, שנניח אם אומרים לבנאדם בוקר טוב והוא קם על צד שמאל, הוא בכלל לא מבין מה זה אומר. מבחינתו זה סינית. ויש את אלה, שכשמדברים איתם סינית, לא רק שהם מבינים - הם אפילו שומעים את זה כשירה.

החלטתי לרגל התגלית המרעישה הזו, ללמוד קצת סינית. מה רע?! במילא סין כבר מעצמה, היום זה מאסט.

אבל....תגידו מה שתירצו, עדיין יש שפה אוניברסלית אחת, אותה כולם מבינים בדיוק כמו שהיא - שפת הגוף.
אני שוקלת, אם עלי לשנות גישה, להתחיל ישר עם שפת הגוף, למה להיכנס למצב של חוסר תקשורת עם בלבולי ביצים של שפות לא מובנות...

אז בקרוב מאד, אני מקווה שאוכל להסביר את עצמי הרבה יותר טוב עם מינימום מילות חיבור ואותיות אהוי, אבל מקסימום משפטים מורכבים :-)

אחת השאלות שגורמות לי לפספס פעימה 😄
וזה די מוזר, כי מאז שהבנתי איפה אני רוצה להתמקם, באופן טבעי זה מדליק אותי. אין לי מושג אפילו למה...
היה לי לילה לא קל, לא הצלחתי לישון אפילו דקה.
כפות הרגליים שלי היו קפואות והרגשתי שכל נגיעה הכי קלה יכולה להוריד לי אצבע.
מה שלא ניסיתי, לא הפשיר לי אותן. אפילו שהרמתי רגליים והנחתי אותן ישירות על התנור, זה אפילו כאב, כמוו כשהגוף קר ומתקלחים במים רותחים, גרם לי להבין שקור או יותר נכון קיפאון, זו בדיוק אותה תחושה כמו שריפה. צורב את הבשר.
אני זוכרת שבזמנים אחרים, במקום אחר שלי, אם כפות הרגליים שלי היו קפואות, הצד השני ידע לחמם אותן.
אני שואלת את עצמי, אם לאור המצב החדש, המצב הכלבי שלי, לא יחסר לי הקטע הזה...
ואני עוד שואלת את עצמי, איך זה, שכלבה מתהלכת ללא גרביים וללא נעליים אבל עדיין היא הכי מאושרת במקום שלה...