הקולוסיאום הפרטי שלי

בדיוק כשחשבתי שאני הולכת להתענג על אותו תפריט (חייבת לציין -מענג ביותר) בתקופה הקרובה. קיבלתי מנה נוספת של אושר ממנו.

לומר שאני גאה בו יהיה אנדרסטיימנט.

יש מילה שמתארת את זה קצת יותר טוב..?!

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=78154

הרגע הזה בו אני יושבת, מרחפת ורגועה, כבר כמה שעות. וממלמלת להוא שלמעלה: "גם אני היום שלטתי בחיים של מישהו.."

הוא נכנס בחיוך ענק. העיניים שלו שמחות באופן מיוחד. מה שהוא לא יודע זה שאני מתכננת לו פירוק מסוג אחר היום. כזה שיגרום לו להבין דברים שהיה צריך להרגיש כבר עד עכשיו. את משמעות המילה קשה בחיים בכלל ומולי בפרט. את עומק התחושה של להיות כלום מולי. ריק מכל מה שהוא היה מלא בו עד עכשיו. ריק מצרכים. ריק מרצונות. פשוט להיות.  וגם אם זה ייקח שעתיים וחצי של אוננות. היום זה יקרה. אז בלי חיבוק של שלום. בלי כריעה של קבלה. הוא מתפשט מהבגדים בריכוז לא מובן. אני מושיבה אותו על כיסא. מניחה אזיקים צמודים במיוחד על פרקי הידיים שלו. שופכת חומר סיכה על פלאג ורוד וחביב. אחרי קושי מסוים וכמה פעמים של המילה די זה נכנס. הוא מתיישב בקושי רב על הכיסא. אני שמה לו כיסוי עיניים. אוטמת לו את הפה בדבק אטימה אדום. לוחשת לו שאין צורך במילים כרגע. מתיישבת מולו על הספה. ואומרת לו בקול בלתי מתפשר - תאונן. כן. עם אזיקים בידיים ופלאג בתחת. בלי משהו שהעין יכולה לשזוף ולהתגרות. תאונן אני אומרת שוב. אני רואה את הגוף שלו מתמתח. אותו מנסה לגרום לאגו שלו לעלות על פני השטח. את הכתפיים שלו נמתחות אחורנית בתהייה עקשנית. ואת הדם שלו שמתחיל לבעבע. והוא מנסה. הידיים הדוקות. ביד אחת הוא מתחיל לגעת בזין שלו. ואני רואה את הקושי מתחיל לצוף. ואני לא מדברת. ולא לוחשת. רוצה להכאיב לו בדיוק במקום בו הוא חושב שהכל קל. להבין שלא כל מה שיש בשליטה זה דברים שיהיו נעימים. רק ממקום של פירוק הוא יצליח להבין. ואני ממשיכה. תאונן. והוא מנסה. אני מורידה לו את הדבק מהפה. הוא מספר לי כמה שהוא לא יכול. ואני רואה את הבור שנפער לו בנשמה. אני רואה את המוח שלו מנסה להילחם עם הגוף. ואני מורידה לו את הכיסוי עיניים - כי אני רוצה אותו מאמין שהוא יכול דרך המבט שלי. הוא לא יכול. וגם לא יוכל. מההתחלה ידעתי שהוא לא. באמת של העניין - זה הדרך שהוא הולך ללכת בה שתלמד אותו. והבטתי לו בעיניים עמוק. ראיתי את הזעם, את הבושה, את ההחלטיות את החרון את הרצון לקום וללכת. ושעה עוברת. ואני מדברת. מסבירה ומבהירה. והלובן בעיניים שלו הופך אדום. והפה שלו מתעוות בכעס על עצמו. כי הוא שומע אותי מספרת לו שאם הוא לא יגמור, הוא לא יקום מהכיסא. והוא מנסה ועוד שעה עוברת. מלאה בכאב. ייסורים של הנשמה והמוח. והפער בין האמונה שלו בעצמו לאמונה שלו שהוא יכול הכל הולך וגדל. והוא רוצה להאמין לי. הגוף שלו מסרב. ואני יודעת שהוא לא יכול. וממשיכה לגרום לו להאמין שהוא כן. והוא עובר שינויים חדים בהבנה שלו - ושאריות של גועל עולות באש. והוא רוצה להאמין שהוא יצליח. והוא לא. ועוברות לו בראש מחשבות על דברים קשים. וזה מתחיל לפורר אותו. והשעון מסתובב במהירות לא ברורה. והוא נלחם בעצמו להצליח. ואני בספק גדול אם הוא יצליח לשרוד את השעתיים הבאות שתוכננו לעניין. ואני מחכה לשנייה המזוקקת בה אני אראה את העיניים שלו נכנעות בהשלמה מוחלטת. את הכתפיים נמשכות אחרונית בתחושת ייאוש מוחלט. את הגוף הופך לאוויר. ואת הנשמה הופכת לרסיסים. 

ואז ראיתי.

את הפירוק המוחלט. את חוסר האונים המשווע. ראיתי בעיניים שלו כמה קטן הוא מרגיש. ראיתי לתוכו את כל מה שרציתי. את הרסיסים והחתיכות. את האבק והליכלוך. ראיתי אותו גם הופך להיות ריק. בדיוק כמו שרציתי.

ואז שחררתי. 

דקות ספורות אחרי. הוא רועד לי בידיים. אני מכסה אותו בשמיכה ענקית של אהבה ואכפתיות. אני מלטפת. ומסבירה. ממלאת את הריק. מחברת את החתיכות חזרה. מחזירה לו חלקים מהעצמיות שלו למקום. רק כדי לקבל אותו בחזרה בדיוק כמו שאני רוצה.

וזה בדיוק מה שקיבלתי.

הוא ניגש אלי בתחנת דלק, מושיט לי את ידו לשלום. ידי האחת אוחזת בפלאפון שצמוד לאוזני, השנייה מכניסה את הפיה למיכל הדלק.

אני מסתכלת עליו בחוסר הבנה, קולטת את הרכב ממנו יצא בזווית העין, חלונות כהים. מוזר. אני מחייכת מסתכלת על שני הידיים שלי ואומרת: תפוסה. צריכה עזרה הוא שואל. זה נראה שאני צריכה עזרה אני עונה בשאלה כמו כל יהודייה טובה. הוא מבקש ממני כמה דקות מזמני. מבטיח שהוא לא נושך. הוא אוסף קפה לשנינו. ואנחנו מתיישבים על אחד מספסלי הברזל הקרים מאד בבוקר הזה .

הוא מהסס. אני שמה לב שהוא רוצה לומר משהו ולא מוצא את המילים. הכי קל לחלוק עם מישהו זר אני אומרת לו בחיוך. אני בוחנת אותו, נראה באמצע שנות ה40. קרח. עיניים שחורות ויוקדות. שפתיים שהתחשק לי לנשוך. ותחושה עמומה שזה פרצוף שראיתי פעם או שניים בחיים. 

ואז זה נפל לי.

הוא..?!

אחרי 6 שנים?!

אחד מוותיקי הקהילה. עוד בימים שכלובי היה סופר את מספר הכניסות כאילו היו מטבעות זהב. נפגשנו פעמים בודדות. אי שם בשלהי שנות ה2000. הייתי ילדונת. והוא היה נשלט מנוסה. הוא היה הראשון שנתן לי את האומץ להתנסות במחטים. זה קרה עשרים דקות אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה. אז לפני שנים.

מפליא שהוא זכר אותי.

הוא אמר שהוא מעולם לא שכח.

הוא הפך להיות מישהו "חשוב". היה צריך לנטרל הרבה מהתשוקות.

זכרתי אותו רציני פחות ושמח הרבה יותר.

ואחרי שיחה של יותר מכמה דקות זה היכה בי. כמה קשה לחיות עם סוד כזה במשך שנים. עם צרכים אפלים עם תשוקות כמוסות לדעת שהכל במרחק נגיעה ממך ואתה לא יכול לגעת. לא תיארתי לעצמי איזה מחיר נפשי זה גובה ממנו. הוא רק חייך עצוב. אומר שהוא מכאיב לעצמו מספיק שהוא לא מממש. וזה קורע אותו יותר מכל דבר אחר. אי אפשר לברוח ממזוכיזם הוא מוסיף בחיוך עקום.

אז אין מי שמזיין אותך עכשיו ?! אני שואלת בשקט. הוא נחנק. מחייך. הוא נראה אבוד לרגע. וכל מה שרציתי באותו רגע היה לחבק אותו חזק חזק ולא לעזוב.

וזה מה שעשיתי.

כמה דקות אחרי שחגרתי את החגורה ברכב שלי. והוא סגר בעדינות את הדלת חשבתי לעצמי כמה קשה כולנו עובדים על שמירת הסוד ה"מטונף" הזה בחיים שלנו. וזה כל כך נורא. כי זה בדיוק הפוך מהחופש המוחלט שכולנו שואפים אליו ברמה כזו או אחרת. החופש לחיות מנוטרלים משיפוטיות החברה. חסינים מפני מה יגידו מה יאמרו. וכמה החיים מלאי אילוצים כאלה שלא תמיד נותנים לנו את האפשרות לעשות באמת מה שגורם לנו הנאה. אני שמחה שבחרתי אחרת.

ואז נזכרתי באותן ההנאות הקטנות שנגזרות כתוצאה משמירת הסוד ה"מטונף" הזה בתוך הבועה של אלו שיודעים. נזכרתי כמה כיף זה להיות מוקפת חברים שיודעים. שמכירים, שאפשר לחלוק איתם רגעים כמו ישיבה בבית קפה ודיון על כיסא מעץ שנמצא שם ולכמה מקלות שלמים יהיה אפשר לשבור אותו, כדי להצליף במקלות האלה. או לצאת עם חבר לפאב שעה אחרי שהצלפתי בו עד דימום. ולראות אותו מוריד בטבעיות את המעיל וסימנים ברורים על הזרוע שלו לא משאירים מקום לספיקות. זה השמחה של כל מפגש עם חברים מכאן. נהדרים בכל רמה שהיא. וזה לשבת איתם במסעדה ולראות את המלצר שמגיע כל כך כנוע ולהוט לרַצות עד שזה מעורר בנו פרצי צחוק בלתי נשלטים. זה להיות עם חברה שולטת בארון שמרצַה מול עשרות אנשים שכולם בשקט מופתי. ואז אחרי שהיא מסיימת - נחיל של אנשים מבקשים את קירבתה כי זה מה שהיא משדרת. כוח ושליטה מוחלטת. וזה כל כך יפה להיזכר בזה. ועוד עשרות רגעים שרק אתה יכול להרגיש אותם ולחלוק אותם עם מי שאתה יודע שיוכל להכיל את הסטיות שלך בלי גרם של שיפוטיות.

וזה עשה לי את הבוקר לטוב הרבה יותר.

ועכשיו, לפניי שעתיים של חפירות מוח על המצב הכלכלי בארץ. אני מהמרת שהמרצה סאדיסט. להפוך אותו לחבר שיודע..?!

כסא. חבל. פלאג. כביסה נקייה וריחנית. מטבח. מצקת. קיין. אדום. כחול. יין. נייד. שמיים בלי פיסה של ענן. מיטה. אוויר צלול. פטמות. נעל עקב שחורה. תחת. סיגריה. שחור. צריבה. חברוּת. כאב. שקט מוחלט של רחוב שומם. חיוך. מרית. בראוניז עם תוספות. סכין. גביע עם רגל דקיקה. רסיסים. חיוך. מים חמים. סטראפון שחור. ואז ורוד. ציוץ ציפורים. נוף של הרים. גלגל של כאב. כדור של כאב. אהבה של כאב. תה עם נענע. צלחת תוספות. צרחה של שכן מסוף הרחוב. רעש. אנשים. אלימות. עוד יין. עוד מיטה. עוד שוט. עוד גמירה. שלווה.

אוסף מילים של צהריי שבת.

חייבת להודות -

יש לי נשלט מוכשר בטירוף. (ואני גם אוהבת אותו אבל אל תגלו לו :))

כל מה שהייתי צריכה כדי לקבל את החמישה (הנדירים להפליא) האלה כאן למטה היה לשאול אותו אם הוא מכיר מישהו שמתעסק עם ספרים כאלה.

מה שהבנתי בדיעבד - שהוא הפעיל די הרבה משאבים כדי למצוא לי אותם באיזה שכונה נידחת בתל אביב אצל בחור מוזר בעל עשרות חתולים ואז לשלוח לי את התמונה הזאת עם המילים - "תתחדשי גבירתי".

ברת מזל שכמותי.

"אבני חצץ. היא בועטת בהם בלי לשים לב, חוזרת לימים האחרונים שכאבו לה, לרגעים שהיא רק רצתה לקרוע אותו לחתיכות של בשר. להשליך את החתיכות האלה לכלבים עם הפנים המפחידות שנמצאים מאחורי השערים של אחת הוילות הגדולות באזור. השער שם גבוה מדי היא מהרהרת לעצמה, תוהה איך הייתה מצליחה להעביר את כל החתיכות בלי שמישהו ישים לב. היא נרעדת. רוח קרה חודרת לעצמות. מזכירה לה כמה הכל בר חלוף. עוד שנייה יהיה פה קיץ, עוד דקה החופים יהיו מוצפים בגופות, חלקם עטופי ביקיני, חלקם עם בטן משתפלת מעל מכנסי בוקסר מכוערים. הזמן. הוא בלתי נתפס. כולם רודפים אחריו. ואף פעם לא משיגים אותו. תמיד יש לו חיוך, לזמן - כזה שמודבק לו על הגב וכולם רק רואים מאחורה.  כי זמן זה הדבר היחיד שהיא לא יכולה להחזיק בו. ואת זה לא כולם מבינים. לא כולם רואים את השנים חולפות. בלי טיפת רחמים על הנסחבים בזמן. ואין לה זמן. רק אסופה של זכרונות. ואז זה התבהר. ושאריות של עגמומיות התאדו. עשן סיגריה שנפלט מתערבב באויר הקר. נותן לו מקום של כבוד. צורך קמאי עולה בה. כזה שמצריך פיזיות בשביל הנשמה. כזה שמתעקש על ביטוי של סימנים. על שריטות וחתכים. על אצבעות חופרות. לא נוגעות. מתחפרות. לשות את הקולות שצורחים. ממוללות את הכאב שלו בלי רחמים. ואז זה עובר לחלקים אחרים. למקומות שבהם הגוף שלו הוא שלה. למקום בו היא משאירה סימניה. עוד דף בספר נקרע. ואולי כבר אין צורך בה, בסימניה? כי הדפים נתלשים, מסמנים ימים שעוברים. קליפות שנושרות. רצונות שמתממשים. והזמן הוא אויב. ועוד שנייה החופים יתמלאו גופות. ושלוות השלמות מתחלפת בחייתיות. והדחיפות משהו גורמת לצרכים לבעבע. והיא מגמדת. ותובעת. ולוקחת. ונושמת. ובדם חם מאד - היא גם חותכת"

החיבוק הלא עוזב של הרגליים שלי אחרי ברכת שלום ממושכת. בדיוק כמה רגעים אחרי שהוא נכנס אצלי בדלת.

הרגעים בהם אני מועכת לו את הפנים. והוא עוצם עיניים, כי זה אושר מזוקק לנשום אותי גם דרך הידיים.

השניונת הזאת בדיוק לפני שסטירה נוחתת לו על הלחי. בעיניים פקוחות. וצלולות.

רגע בו הוא מסתכל עלי כשהלשון שלו תקועה בתוך הכוס שלי. אני שוכבת, ודוחפת לו את הראש בחזרה אחרי שעשיתי לו כמה סימנים יפים על הפנים. רק כדי להרגיש את החום שלהם מתפשט לי שם..

רגע בו סטרפאון נכנס לו לתחת, כשהוא על הגב, מחזיק את הרגליים שלו בידיים, ואני נשענת על הרגליים שלו ומסתכלת לו ישר בפנים.

רגע של כאב עצום וממוקד. מילים שמתחילות לקבל משמעות תוך כדי. יותר מרגע אחד.

רגע של שקט, אני מעבירה יד על עור נפוח מעט - תוצאה של הצלפה ממושכת. זה כואב. אני מסתכלת לו בעיניים, ואני רואה הבזק של אושר. הגוף רועד. אז אני מעבירה שוב אצבע מלטפת. והפעם לוחצת חזק יותר. 

רגע של חיבוק חזק שמשאיר שריטות.

רגעים של חיפוש בתוך קופסא של אביזרים רק כדי לחייך כי כל פריט שם הוא חלק מרגע שחייך אותי.

הסיגריה שאחרי - אני שוכבת על הבטן, מעשנת.  והוא מעביר יד מלטפת על כל הגוף, מהזרת הקטנה ברגל ועד השערה האחרונה בראש.

שבת מלאת אינטימיות חברים/ות :)

שמים זרועי כוכבים זונות בודדות נותרו בצומת הקרובה. עשן המכוניות הנפלט אל שמי האטמוספירה פוער חור גדול יותר בשכבה המקיפה את היקום ועוד דקות ספורות השחר יאיר על העולם. צעדים מדודים של איש עם מטרה. איש שיהיה חייב להספיק להכניס את הראש למקום מטונף לפני שהלילה ייגמר. היום זה היה מוצלח במיוחד. היום הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. וזה חתך בו. כי משהו חייב להתלכלך. משהו חייב לדמם. כל החיוכים המזויפים. כל טפיחות השכם המלקקות. כל מה שגרם לו לרצות לחתוך את עצמו לפיסות וקרעים של תחושת פיזיות מורגשת. כזו שאין בה רחמים. מנוכרת. והנפילה החופשית אל אותם תהומות של שכחה עצמית היא תוצאה ישירה של ייסורים בלתי מוסברים. לא כאלה עם עוגן מציאותי. ייסורי המהות הוא כינה אותם בינו לבין עצמו. מישהו אי פעם יבין אותי הרהר לא פעם והתוצאה שחזרה על עצמה הייתה חיוך עקום של השלמה עם המציאות וירידה לביבים השכונתיים של העיר. שם הוא חשב שיצליח למצוא שלווה. שם נחתך גופו פעם אחר פעם. שם הושארו סימני שתי וערב של פסים מדממים. שם הוא האמין שהוא יכול לקום לתחיה. שם הוא טעה. 

ואז מצאתי אותו.

רחוק מאד מ-שם.. מבטיחה :)

 http://www.thecage.co.il/profile/78154/

 והדבר הכל כך יפה הזה שייך לי.

ואני שמחה.